דם האויב

 פרק 7 - דף חדש

יותר מהכל, מורגנה רצתה שהיום הזה כבר ייגמר. 

פרופסור סנייפ הוביל אותה אל חדר קטן שיצא מאולם הכניסה העצום של הוגוורטס, פרופסור פוטר צועדת בעקבותיהם. החדר היה ריק מלבד שרפרף עליו נחה מצנפת מרופטת; אור נרות השתקף על החלון הצר הבודד שבחדר, מסתיר את הלילה שבחוץ וגורם לחדר להרגיש עוד יותר קטן.

מורגנה תהתה האם אחרי המיון ירשו לה פשוט ללכת לחדר שלה ולישון. אם המיון היה בהוגוורטס היה כמו באילברמורני, הוא לא היה אמור לקחת הרבה זמן. אבל סנייפ ניפץ את התקוות שלה.

״זו היא מצנפת המיון,״ הוא אמר למורגנה בטון מונוטוני, שגרם לה להרגיש שהוא רוצה להיות שם אפילו פחות ממנה. ״את תחבשי אותה והיא תמיין אותך לאחד מבתי הוגוורטס - רייבנקלו, הפלפאף, גריפינדור או סלית׳רין. לאחר מכן את תצטרפי אל בני הבית שלך בשולחן הבית שבאולם הגדול לסעודת תחילת השנה. שאלות?״

מורגנה הייתה מותשת מכדי לדבר. היא משכה בכתפיה.

״שבי, בבקשה.״ סנייפ החווה אל המושב ביד עטויה כפפה שחורה עבה.

פרופסור פוטר הרימה את המצנפת מהשרפרף וחייכה אל מורגנה כשהיא התיישבה עליו. רגע לאחר מכן פניה הקורנות של פרופסור פוטר ופניו הקודרות של פרופסור סנייפ נעלמו כשהצנפת הונחה על ראשה והחליקה על עיניה.

היא רצתה להרים אותה אבל משום מה לא הצליחה. זה הרגיש כאילו היא נמצאת מחוץ לגופה, בחלל חשוך וחמים עם ריח של אבק. התחושה לא הייתה לא נעימה.

״לרוב איני זוכה למיין תלמידים בוגרים,״ קול מחוספס דיבר בתוך אוזנה של מורגנה, ״מדהים כמה מוחו של מתבגר שונה מזה של ילד, ואת במיוחד. אני רואה הרבה כאב, בדידות, חשכה…״

מורגנה התחילה להילחץ. פתאום תחושת הניתוק הייתה מפחידה. היא רצתה לזרוק את המצנפת הצידה, לגרום לה להפסיק לקרוא את המחשבות שלה.

״אל תדאגי,״ המצנפת אמרה בשלווה, ״סודותיך שמורים איתי, לנצח.״

ההערה הזו הצליחה להרגיע את מורגנה רק מעט. היא לא הצליחה לא לחשוב על כל הדברים שהיא לא רצתה שהמצנפת תראה.

״כעת, למלאכת המיון,״ המצנפת אמרה בטון מהורהר, ״כן, אני רואה אהבה לידע, בהחלט. אם היית מגיעה אלי בשנה הראשונה הייתי ממיינת אותך לרייבנקלו, בלי שום ספק. אבל את השתנית בשנה האחרונה, נכון? את רוצה להוכיח את עצמך למי שזלזל בך, פגע בך, למרות שהוא לעולם לא יוכל לראות את האישה שאת תהפכי להיות. ואת רוצה לעשות דברים גדולים כדי לכפר על האשמה שאת מרגישה. אני רואה את גורלן של שתי נשמות שמכבידות עליך, כמו אבני ריחיים. המ… כן, הבחירה הנכונה תהיה - סלית׳רין!״

המילה האחרונה כמו ניערה את מורגנה מחלום. המצנפת הוסרה מעל ראשה ואור הנרות סינוור אותה.

״תודה, הפרופסור פוטר,״ סנייפ אמר לעמיתתו ברישמיות, ״אני מאמין שתלמידי השנה הראשונה כבר מחכים לך.״

״בהצלחה, מורגנה,״ פרופסור פוטר אמרה למורגנה בחום ועזבה עם המצנפת. 

״העלמה ת׳ורן, ברוכה הבאה לבית סלית׳רין,״ סנייפ אמר למורגנה בחוסר רגש, ״בנוסף להיותי סגן המנהלת, אני גם משמש כראש בית סלית׳רין.״

מורגנה לא הגיבה. היא ציפתה שההצהרה הזו תלווה באיזו הערה על כך שהיא יכולה לפנות אליו בכל נושא, או באיזו הרצאה על חוקי הבית, אבל הוא לא אמר שום דבר כזה. 

״אני סייעתי למנהלת בהחלטה האם לקבל אותך לבית הספר,״ סנייפ סיפר לה. היה שמץ של שיפוטיות בעיניו השחורות. ״במסגרת התהליך אנחנו כתבנו למנהלת בית הספר אילברמורני בבקשה לשמוע עוד על הסיבה בגינה סולקת מבית הספר.״

מורגנה הבינה שהיא אוחזת בקצה השרפרף במתח.

״מה היא אמרה?״ היא מצאה את עצמה שואלת כשסנייפ רק הסתכל עליה.

״מה את חושבת שהיא אמרה?״ סנייפ החזיר בשאלה.

מורגנה עצרה את עצמה מלומר לו שהוא יכול פשוט לשאול אותה למה סילקו אותה, במקום לשחק משחקים.

״אין לי שום מושג,״ היא השיבה בקול מדוד. 

עיוות מוזר עבר בפניו של סנייפ, מן חיוך של בוז.

״היא סיפרה לנו שהיית מעורבת במותו של חבר לספסל הלימודים,״ הוא אמר. מורגנה שמרה על קשר עין יציב. ״נער בשנה השביעית - תלמיד מצטיין, קפטן נבחרת הקווידיץ׳ של הבית שלו - שיום בהיר אחד, ממש כמה שבועות לפני סיום לימודיו, החליט להתנסות בקסם אפל.״

הוא שוב השתתק, כאילו ציפה ממורגנה לומר משהו. היא שתקה.

״זה נכון?״ הוא שאל לבסוף.

״זה משנה?״ מורגנה הצליפה. היא קיללה את עצמה על שאיבדה את קור רוחה. ״הם החליטו לסלק אותי, אז הם בטח מאמינים שזה נכון.״

״תיזהרי לא להתחצף אלי, העלמה ת׳ורן,״ סנייפ החזיר לה באותו הטון. ״את מכחישה שהיית נוכחת בזמן שנעשה שימוש בקסם אפל?״

״לא,״ מורגנה אמרה במהירות, ״אבל לא השתמשתי בו! רק עזרתי לו להשיג את הספר ו - ״

״מספיק,״ סנייפ קטע אותה. היה משהו רך בקול שלו שגרם למורגנה להתבלבל.

״על פניו, לא היינו צריכים לקבל אותך ללימודים,״ הוא המשיך, ״העובדה שסייעת לשימוש בקסם אפל ולא התרעת על כך בפני סגל בית הספר הוא גרוע מספיק. עצם השהייה בקרבת קסם אפל משחיתה את השכל ואת הנשמה. יש סיבה שהוא לא חוקי ברוב קהילות הקוסמים. אבל כאן בהוגוורטס, אנחנו מאמינים בהזדמנויות שניות.״

האמירה המכילה הזאת הייתה הדבר האחרון שמורגנה ציפתה שיצא מהפה הקפוץ של סנייפ.

״אני בעצמי הייתי מעורב באומנויות האופל בצעירותי,״ הוא חשף בפניה. למראה התדהמה שלה הוא הוסיף, ״זה לא סוד. ניצלתי מהעולם הזה בזכותו של אלבוס דמבלדור, המנהל הקודם של בית הספר. למרות העבר שלי, הוא נתן לי הזדמנות לנטוש את האופל ולהקדיש את חיי ללימוד קוסמים ומכשפות צעירים. לא עסקתי בקסם אפל כבר שש- עשרה שנים. ואני יודע שהוא היה רוצה לתת גם לך הזדמנות שנייה.״

לראשונה בשיחה מורגנה השפילה את מבטה.

״עם זאת,״ סנייפ הוסיף, הרכות נעלמת מקולו, ״אם יתברר שחזרת לסורך, את תסולקי מבית הספר באופן מיידי, ותוסגרי למשרד הקסמים. זה ברור?״

מורגנה תהתה האם בליית׳ מודעת לתנאי השני, שלא שוקף לה עד כה.

״זה ברור, העלמה ת׳ורן?״

״כן,״ מורגנה סיננה.

״את תפני אלי בתואר פרופסור, או אדוני,״ סנייפ פקד. 

הוא הוציא את שרביטו וכיוון אותו לעברה של מורגנה. היא הרגישה משב רוח קר על פניה. 

״כמו כן, לתלמידים אסור להשתמש באיפור. יש לך שאלות, העלמה ת׳ורן?״

״לא,״ מורגנה השיבה בטינה, ״אדוני.״

״טוב,״ סנייפ אמר, ״בואי איתי אל האולם הגדול. בשקט, בבקשה - טקס המיון כבר התחיל.״

מורגנה צעדה בעקבותיו של סנייפ, מרגישה קטנה ומושפלת, חשופה ללא איפור. הוא הוביל אותה אל זוג דלתות אלון אדירות שנפתחו מאולם הכניסה אל אולם גדול עוד יותר. מאות תלמידים ישבו בארבעה שולחנות ארוכים, ושורה של תלמידים צעירים עמדו בתור ארוך ביניהם. בשולחן שצפה אל האולם ישבו המורים. מורגנה העזה להסתכל לעבר בליית׳ ולראות אותה מחייכת אליה בעידוד. 

סנייפ הוביל אותה אל השולחן הימני ביותר, שהיה מקושט סרטים ודגלים בצבע ירוק וכסף, ונס מפואר של נחש כסוף התנוסס מעליו. הוא סימן לה לשבת ליד חבורת תלמידים בגילה, אלה בהו בה בסקרנות, והלך משם בלי לספק להם הסברים באשר לזהותה. 

לאחר מכן הוא הלך הישר אל שולחן המורים ותפס את מקומו מימינה של מכשפה חמורת סבר שישבה במושב זהוב במרכז השולחן - זו בוודאי הייתה המנהלת. הוא אמר משהו באוזנה ושניהם הסתכלו ישירות במורגנה. 

אם היה לה שמץ של ספק בכך עד אותו הרגע, עכשיו היא ידעה בוודאות - זאת הולכת להיות שנה נוראית.

התלמידים שישבו סביב מורגנה לא החליפו איתה מילה, שקועים לחלוטין במיון של התלמידים החדשים - בכל פעם שהמצנפת הכריזה על שם הבית, אחד השולחנות פרץ בתשואות והתלמיד רץ להצטרף אל בני הבית שלו - אבל הם המשיכו לשלוח אליה מבטים מתעניינים, והבנות לחשו זו באוזנה של זו.

מורגנה הזכירה לעצמה שלא צריך להיות אכפת לה מה הן אומרות עליה. היא חששה מהרגע שטקס המיון יסתיים והן ינסו לדבר איתה.

היא ידעה שהארי והחברים שלו בגריפינדור ולא בסלית׳רין. היא שמחה שהיא לא צריכה לשבת איתם ולהיות חלק מהחבורה הקטנה שלהם, אבל מצד שני לא הייתה לה אנרגיה להכיר אנשים חדשים.

בעל כורחה, היא סקרה את הפנים המוארות אור נרות שבשולחנות האחרים. היא לא ראתה את הארי. טוב מאד, היא אמרה לעצמה - היא לא רצתה לראות אותו בכל מקרה. 

באותו הבוקר בדרך לרכבת היא חשבה שהוא בסך הכל חנון לא מזיק, אולי אפילו קצת חמוד. היא חשבה שאולי הם יוכלו להיות ידידים. לכן היא הרגישה מרומה כשהתברר לה שהוא אחד מאותם בנים שבנות קרקרו סביבם, ובנים אחרים תיעבו או העריצו. היא הכירה את הטיפוס הזה טוב מאוד - וזה לא היה מסוג האנשים שהיא הייתה צריכה בחיים שלה, בטח אם היא רצתה לשרוד את השנתיים שנשארו לה להעביר בהוגוורטס.

בסיום טקס המיון המנהלת קמה על רגליה. לאור הנרות, נראה שהעיניים שלה נוצצות מדמעות. התלמידים הביטו לעברה בציפייה מתוחה.

״זה יום מרגש במיוחד עבורי, ועבור סגל בית הספר,״ היא אמרה בקול יציב, ״לפני כמה חודשים היה יום בו לא ידענו אם נתאסף פה שוב לעוד שנה. הקיץ הזה היה מורכב עבור רבים מאיתנו. במהלך השנה שעברה חלקנו איבדנו אנשים שהיו יקרים לנו. וכולנו מרגישים היטב את היעדרו של המנהל שלנו, הפרופסור דמבלדור, אשר השאיר לי נעליים גדולות מאוד למלא. אני חושבת שאם הוא היה פה הוא היה אומר שתמיד עדיף לשמוע נאומים על בטן מלאה, אז - בתיאבון!״ֿ

סעודה עשירה הופיעה פתאום על השולחנות, שחרקו תחת משקל המנות המרובות. התלמידים שסביב מורגנה התחילו למלא את הצלחות הזהובות שלהם. אפילו היא לא הצליחה להתנגד לניחוחות המנחמים של התבשילים, ולמרות חוסר התיאבון שלה לקחה קצת אוכל, נזכרת שלא אכלה מאז הבוקר.

״אני פנסי פרקינסון,״ אחת הנערות שבשולחן אמרה למורגנה בביטחון. היה לה אף שטוח ופנים עגולות שגרמו לה להיראות קצת כמו בולדוג, ושיער כהה מסופר בתספורת קארה. על דש הגלימה שלה היא עטתה סיכת מדריך. 

״אלה מיליסנט בלסטרוד, טרייסי דייוויס ודפני גרינגרס,״ היא התייחסה אל שלושת החברות שלה, נערה מוצקה עם לסת רבועה, נערה מתולתלת כחולת עיניים ובלונדינית עדינה עם פנים של בובה.

״מורגנה ת׳ורן,״ מורגנה הציגה את עצמה בחוסר רצון, מרגישה לא בנוח תחת מבטיהן השופטים של בנות כיתתה.

״תו׳רן? מה המעמד שלך?״ פנסי שאלה, מעקמת את אפה קלות.

״מעמד? מה זה אומר?״

״את בטח לא טהורת דם, אם את שואלת את זה,״ טרייסי קבעה, נראית לא מרוצה.

״מה זה לעזאזל טהורת דם?״

״מכשפה טהורת דם,״ פנסי הסבירה לה בהתנשאות, ״זה אומר שלא היו לך מוגלגים או בוצדמים בשושלת. היו לך?״

״אין לי שמץ של מושג,״ מורגנה אמרה, המומה מההתעסקות בנושא הטיפשי הזה. היא אפילו לא ידעה מה זה בוצדמים.

״שני ההורים שלך קוסמים?״

״כן…״

״לפחות היא לא בוצדמית,״ פנסי הכריזה לבני כיתתה. מורגנה כבר שנאה אותה.

״ראינו אותך עם הארי פוטר ברכבת,״ דפני אמרה בקול רך, סוקרת אותה בסקרנות. ״אתם חברים?״

״לא,״ מורגנה השיבה בלי היסוס. ״אבא שלו הסיע אותי לרכבת, זה הכל.״

נראה שההצהרה הזו משפרת את מעמדה בעיני בנות כיתתה. היא הרגישה את אחד הבנים בוהה בה, והקפידה להתנהג כאילו היא לא מבחינה בכך.

״טוב מאוד,״ פנסי הכריזה, ״את צריכה לדעת שאנחנו לא אוהבים את פוטר בסלית׳רין.״

״למה? הוא ניצח אתכם בקווידיץ׳ או משהו?״

פנסי נראתה כאילו מורגנה סטרה לה. כעת כל הסובבים הסתכלו בה בתדהמה.

״את לא יודעת?״ מליסנט שאלה בפליאה.

״היא אמריקאית, הם בטח לא שמעו על זה שם,״ טרייסי קבעה.

״לא יודעת מה?״ מורגנה שאלה בעצבנות, אבל אף אחד לא טרח להסביר לה. כולם פתאום נראו כאילו הם איבדו את התיאבון.

״בלסטרוד, תתחלפי איתי,״ הבן שהסתכל על מורגנה קודם אמר למליסנט, שישבה מימינה של מורגנה, ותפס את מקומה.

הוא היה נער גבוה וחיוור עם שיער מטופח בצבע פלטינה. הוא היה יכול להיות נאה במיוחד, אבל הוא נראה חולה ורצוץ, כאילו הוא לא ישן כמה לילות. עניו האפורות היו שטופות דם.

״דראקו מאלפוי,״ הוא הציג את עצמו בחן, ולחץ את ידה של מורגנה ביד קרירה. ״אל תתייחסי לפנסי, היא מגעילה אבל לא מזיקה.״

פנסי תקעה דווקא במורגנה מבט של שנאה, והחלה לבחון את הופעתה במראת כיס כסופה.

דראקו המשיך להביע במורגנה עניין גדול לכל אורך הארוחה, שואל אותה מאיפה היא הגיעה, ביקש שתספר לו על אילברמורני, ואז שאל אותה מה דעתה על הוגוורטס בינתיים והתנדב להיות המדריך שלה עד שהיא תלמד לנווט בבית הספר, כי היה קל ללכת שם לאיבוד. הייתה לו כריזמה טבעית שגרמה למורגנה להרגיש בנוח לידו, למרות שכל האינסטינקטים שלה אמרו לה להיזהר.

אחרי הקינוח המנהלת שוב קמה על רגליה והמולת השיחה באולם שכחה. היא פצחה בשורה של הודעות ותזכורות על חוקי בית הספר; מורגנה לא הקשיבה כי דראקו המשיך לשוחח איתה בלחש.

״יש לנו כמה שינויים בסגל ההוראה השנה,״ המנהלת סיפרה, ״אנחנו שמחים לבשר שפרופסור האגריד חזר אלינו אחרי שנת שבתון ללמד טיפול בחיות פלא.״ 

תלמידים רבים ברחבי האולם הריעו, אבל בשולחן סלית׳רין אף אחד לא מחא כפיים. 

״בנוסף, המינוי שלי לתפקיד המנהלת פינה שלושה תפקידים בבית הספר - תפקיד סגן המנהל, ראש בית גריפינדור, והמורה לשינוי צורה. אני גאה להציג בפניכם את המורה החדשה לשינוי צורה - הפרופסור ת׳ורן.״

מחיאות כפיים נשמעו ברחבי האולם ובליית׳ קפצה על רגליה מול שולחן המורים, פנייה זורחות בסומק עז בעודה מחייכת ומהנהנת אל התלמידים.

״הפרופסור ת׳ורן?״ דראקו אמר באוזנה של מורגנה.

״היא אחותי,״ מורגנה השיבה. דראקו לא נראה מתרשם.

״בתפקיד ראש בית גריפינדור החדשה, קבלו את הפרופסור פוטר.״

השולחן הרחוק ביותר משולחן סלית׳רין, שהיה מקושט באדום וזהב, פרץ בתרועות מחרישות אוזניים. פרופסור פוטר נעמדה וחייכה אל תלמידי הבית שלה בחום.

״ובתפקיד סגן המנהלת החדש - הפרופסור סנייפ.״

סנייפ נעמד בנוקשות. התגובה באולם הייתה מביכה - מלבד תלמידי בית סלית׳רין אף אחד לא נראה מרוצה מהמנוי. סנייפ לא התרגש מחוסר שביעות הרצון של התלמידים.

״השנה שלפנינו צפויה להיות מורכבת מהרגיל,״ המנהלת אמרה לסיכום, מסתכלת בפניהם של התלמידים, ״אם אני יכולה לבקש מכם דבר אחד לקראת השנה הזו - תלמדו ממשנתה של הלגה הפלפאף ותפגינו רעות וסבלנות כלפי חבריכם לספסל הלימודים שנפגעו מהמלחמה. עכשיו, לכו לנוח.״

כולם קמו בבת אחת בפיצוץ של רעש והחלו ללכת לעבר היציאה.

״איזו מלחמה?״ מורגנה שאלה את דראקו, אבל הוא התנהג כאילו לא שמע אותה.

השבוע הראשון של מורגנה בהוגוורטס עבר לאט בצורה מייגעת. בהיעדר דרך להתמצא בטירה העצומה והסבוכה בכוחות עצמה, היא מצאה את עצמה נגררת בעקבות דראקו וחבריו במשך כל היום, בין השיעורים ובדרך לארוחות. ובכל מקום אליו דראקו הלך, פנסי וחברותיה לא היו רחוקות עם הצחקוקים והריכולים שלהן. זאת הייתה תחושה מוזרה - באילברמורני היא אף פעם לא הסתובבה עם חבורה.

גם השיעורים היו משעממים במיוחד. משום מה הבגרויות בשנה שלפני נדחו לתחילת השנה הזאת (היא לא הצליחה לקבל הסבר סביר מדראקו באשר לסיבה), ותלמידי השנה השישית קיבלו מערכת שעות זמנית של שיעורי חזרה לקראת המבחנים. מורגנה, שכבר השלימה את הבגרויות שלה, קיבלה מהמורים משימות קריאה משעממות להחריד לקראת השיעורים האמיתיים שיתחילו באמצע חודש אוקטובר. היא בחרה לוותר עליהן ובמקום לקרוא מספר מעניין יותר על ההיסטוריה של הוגוורטס שהיא השאילה מהספרייה.

הנחמה היחידה שלה הייתה העובדה שהוגוורטס באמת הייתה מיוחדת ומרתקת, בדיוק כמו שבליית׳ הבטיחה שהיא תהיה. כל קיר ופינה בטירה היו עמוסים שכבות על גבי שכבות של היסטוריה וקסם. לא היה אף מסדרון שלא היה בו איזה דיוקן מוזר, פסל עתיק או מזכרת אחרת מימים עברו. בעודם עוברים בין כיתה לכיתה בין השיעורים, דראקו שעשע אותה בסיפורים והסברים על הדמויות שבציורים ושימושיהם של החדרים הרבים. היא השתוקקה באותם רגעים שכל שאר האנשים יתמוססו וישאירו אותה שם לבד, כדי שתוכל לספוג כל מחזה וצליל בלי הפרעה.

היא לא דיברה עם הארי או עם מישהו מהחברים שלו מאז הנסיעה ברכבת. גם בשיעורים המשותפים שלהם הם לא החליפו מילה, מתנהגים כאילו הם לא מכירים. זה היה עדיף ככה.

היה משהו מוזר בדרך בה תלמידים אחרים התייחסו אל הארי. לפעמים כשמורגנה ראתה אותו במסדרון אנשים היו זזים מהדרך כאילו הייתה לו איזו מחלה, או השתתקו פתאום כשהוא עבר. 

אחרי כמה ימים בבית הספר גיליון קלף מקושקש הגיע אליה בזמן שהיא ישבה עם דראקו בספרייה. דראקו לקח עט נוצה והוסיף את החתימה שלו לצד עשרות אחרות, לפני שמסר את הקלף למורגנה.

״מה זה?״ היא שאלה.

״עצומה,״ פנסי הסבירה לה, ״להכריח את ועד המנהלים לסלק את פוטר מבית הספר.״

מורגנה לא הספיקה להביע את הבלבול והתדהמה שלה לפני שמספר תלמידי סלית׳רין אחרים ששמעו אותה מיהרו אל השולחן שלהם כדי לחתום. בתוך כל ההמולה אף אחד לא שם לב שמורגנה לא חתמה.

מערכת היחסים שלה עם דראקו הייתה שימושית ונוחה, אבל הסבה לה חוסר נחת. מהרגע הראשון היא הניחה שהוא נחמד אליה מהסיבה שבנים תמיד היו נחמדים לבנות - כי הוא רוצה את הדבר שכל הבנים רוצים מבנות. כשהם היו ביחד הוא התנהג כאילו היא האדם היחיד בחדר, תחושה שהייתה נעימה בצורה ממכרת, במיוחד כי הוא היה נער נאה ופופולארי; אבל הוא אף פעם לא פלרטט איתה, לא שלח ידיים, ולא הראה שום סימן שהוא בעצם מעוניין בה. 

מורגנה שמחה שהיא לא צריכה להתמודד עם תשומת הלב הרומנטית שלו. לא היו לה את המשאבים הנפשיים כדי לעשות בחירות נכונות בזמן הזה. אבל העובדה שהיא לא הצליחה להבין מה המניעים של דראקו ערערה אותה מעט.

האם באמת יכול להיות שהוא הוא סתם נער נחמד, שמנסה לעזור לתלמידה חדשה להשתלב? היא התקשתה להאמין שזה המצב, כי הוא לא נתן יחס כזה לאף אחד אחר. הוא אפילו היה קצת מגעיל לאנשים אחרים. אז מה היה המשחק שלו? אולי הוא פשוט ניסה לגרום לה להרגיש בנוח עד הרגע בו הוא יתחיל איתה, כדי שיהיה לה קשה להגיד לו לא?

התעלומה הזאת נפתרה בסוף השבוע הראשון של הלימודים. ביום שישי מורגנה הלכה לצידו של דראקו כשהם יצאו משיעור לחשים עם תלמידי רייבנקלו, מוקפים בבני כיתתם הנאמנים. זה היה השיעור האחרון של השבוע, והמסדרון היה מלא תלמידים רועשים בדרכם אל ארוחת הערב. היו שם כל כך הרבה תלמידים שבקושי היה אפשר לזוז. ברגע הזה דראקו הניח יד על כתפה פתאום ומשך אותה מתוך הקהל, תופס מחסה מאחורי חליפת שריון חלודה.

״אני צריך שתעשי בשבילי משהו, מורגנה,״ דראקו אמר לה, פניו קרובות מאד לשלה. ״את רואה את פוטר שם?״

מורגנה ראתה שהוא מצביע על חבורת תלמידי גריפינדור שיצאו מאחת הכיתות הסמוכות. לא ניתן היה לטעות בשיער השחור הפרוע של הארי.

״כן… אבל מה - ?״

״אני צריך שתשכנעי אותו להיכנס איתך מאחורי השטיח הזה,״ דראקו אמר, מצביע על שטיח הקיר שלידם. ״יש מאחוריו מסדרון. אני אחכה שם.״

״למה - ״

״תעשי את זה, מורגנה, לפני שהוא ילך.״

לראשונה מורגנה הרגישה מאוימת מנוכחותו של דראקו. היד שלו על הכתף שלה לחצה בכוח, והוא הסתכל עליה מקרוב, כמעט מבלי למצמץ, כמו נחש שמודד את טרפו. לפני שהיא הספיקה להמשיך להתנגד הוא דחף אותה לתוך הקהל.

היא התנגשה בתלמיד הפלפאף גבוה וכמעט נפלה.

״היי, תסתכלי לאן את הולכת!״

היא איבדה תחושת כיוון לרגע, וברגע הבא מצאה את עצמה מול הארי והחברים שלו.

ברגע שהארי הבחין בה הוא הסתכל לכיוון אחר והתחיל לחלוף על פניה.

״חכה,״ מורגנה אמרה לו, ״הארי, אתה יכול לחכות רגע?״

הקול שלה נשמע קטן ומבוהל. אולי זה מה שגרם להארי לעצור ולהסתכל לעברה.

״את בסדר?״ הוא שאל אותה.

״כן,״ היא אמרה בטון לא אמין, מרגישה שדוחפים אותה מכל עבר. ״אני צריכה שתעזור לי עם משהו… אתה יכול?״

לרגע היא חשבה שהוא יסרב, אבל לבסוף הוא אמר לחברים שלו, ״תלכו בלעדי, אני אצטרף.״

רון הסתכל במורגנה בחוסר חיבה ברור אבל לא אמר דבר בזמן שהארי הלך אחריה.

היא לקחה אותו לשטיח הקיר הדהוי שדראקו הראה לה.

״כאן?״ הארי שאל אותה בחשדנות.

מורגנה הסיטה את השטיח, ואכן היה חלל מאחוריו. היא נכנסה והארי נכנס בעקבותיה.

המקום היה חשוך. לקחו למורגנה כמה רגעים להתרגל לאפלה ולהבין שהם נמצאים במסדרון שלפידים כבוים היו קבועים בקירות שלו, בין סדרה של עמודים חצובים. דראקו נשען על הקיר כמה צעדים מול הכניסה, אור דולק בקצה שרביטו בזווית שגרמה לפניו להיראות שקועים ושלדיים. לא היה בו דבר נאה או מושך באותו הרגע.

״מאלפוי,״ הארי אמר בקור רוח, ואז שאל את מורגנה, ״מה זה אמור להיות?״

״נדמה לי שדראקו פה דלוק עליך קצת,״ מורגנה עקצה, מביטה בדראקו בשנאה, ״אתה יודע שיכולת פשוט לבקש ממני לשדך ביניכם, דראקו. אני לא שופטת.״

״תסתמי את הפה שלך,״ מאלפוי הכיש לעברה. לא נותר דבר מהחביבות הנעימה בה נהג בה במשך כל השבוע.

״פוטר, אנחנו צריכים לדבר.״

״זאת תהיה הפעם הראשונה,״ הארי אמר בחוסר חיבה, ״מה אתה רוצה?״

צל של חוסר וודאות חלף על פניו של מאלפוי, אך נעלם מייד.

״אבא שלי עומד להגיש ערעור לקסמהדרין על גזר הדין שלו,״ הוא אמר בקול יציב, ״ואנחנו רוצים שאבא שלך יעזור לנו להעביר אותו.״

״אתה צוחק, נכון?״ הארי השיב אחרי כמה רגעים של שתיקה מתוחה.

מאלפוי עיקם את פיו בצורה מכוערת. ״אני לא עומד להתחנן, פוטר.״

״מצוין, כי זה לא יעזור לך. גם אם הייתי רוצה לעזור לך, מה בדיוק ציפית שאני אעשה? אלך לאבא שלי ואבקש יפה שישחרר לחופשי אוכל מוות מורשע? וחוץ מזה, אתה יודע שהוא היה זה שהביא אותו לוולדמורט כדי שהוא יענה אותו אחרי הקרב, נכון? הם תכננו להוציא אותו להורג.״

מורגנה בהתה בהארי בתדהמה למשמע ההצהרה האחרונה שלו. מאלפוי לא דיבר, רק בהה בפניו של הארי באגרופים קפוצים, כמו ילד נזוף.

״אתה מבקש את זה כי הוא אמר לך, נכון?״ הארי המשיך, דוקר את מאלפוי בנקודה רגישה, ״היית מעדיף לאכול חשופיות ולא לבקש ממני טובה, אבל אבא׳לה שלך אמר לך - ״

״שתוק, פוטר!״ מאלפוי צעק פתאום, מתנפל עליו בשרביט שלוף. 

הארי לא נבהל, אפילו לא מצמץ. מאלפוי לא עשה כלום, רק בהה בו בשנאה.

״אבא שלך לא ישרוד עוד הרבה במשרד הקסמים,״ מאלפוי אמר, שפתו רועדת קלות. ״אין לו שום מושג מה הוא עושה. הוא צריך בני ברית חזקים, ומהר, אם הוא רוצה להתקדם.״

הארי לא נראה מתרשם מהאיום הזה. 

״אתה חושב שכולם כמוכם,״ הוא אמר בשלווה מעוררת יראה, ״כוח הוא לא הדבר היחיד שחשוב, אתה יודע.״

מאלפוי פלט נחרה של זלזול עמוק.

״אתה מעמיד פנים שאתה כל כך נהדר,״ הוא אמר בשנאה, מנמיך את שרביטו, ״אבל כולם יודעים מה אתה באמת. וזה לא נגמר. אתם חושבים שאתם פשוט יכולים לזרוק קוסמים בעלי השפעה לאזקבן ושום דבר לא יקרה? אתם עוד תצטערו שלא עזרתם לנו כשהייתה לכם הזדמנות. ואת,״ הוא הוסיף לטובת מורגנה, ״את לא רצויה בבית שלנו. דוחה אותי המחשבה על הזמן שהייתי צריך לבלות איתך. תשמרי מאיתנו מרחק, זבל חצוי דם שכמותך.״

הוא יצא דרך המעבר שמאחורי שטיח הקיר בצעד מהיר.

מורגנה והארי נותרו בחושך. הם גיששו את דרכם אל היציאה ומצאו את עצמם במסדרון המואר, שעכשיו כבר היה פחות עמוס. כמה תלמידים חלפו שם בדרכם לארוחת הערב, אל חדרי המועדון או הספרייה. בחוץ כבר החשיך, ולפידים האירו את המסדרון באור בהיר. מאלפוי לא היה באזור.

״טוב,״ הארי אמר לסיכום האירוע המוזר והתחיל ללכת משם, כנראה לכיוון האולם הגדול.

מורגנה לא האשימה אותו שהוא לא רוצה להישאר ולפטפט איתה, אבל לא היה לה מושג איך להגיע לאולם הגדול או לחדר המועדון שלה בלי עזרה, אז היא הלכה בעקבותיו, שומרת על מרחק בטוח.

כמה מטומטמת היא הייתה צריכה להיות כדי להאמין שמאלפוי בסך הכל רצה להיות נחמד אליה? היא חשדה מהרגע הראשון שיש לו מניע נסתר, אבל היא לא תיארה לעצמה שבסתר הוא שונא אותה שנאה עזה כל כך. מה היא עשתה כדי לגרום לו לתעב אותה כל כך? רק בגלל שהיא לא הייתה ״טהורת דם״ או מה שזה לא יהיה, היא הייתה זבל בעיניו?

היא הייתה שקועה בטינה שלה כלפי מאלפוי ולא שמה לב שהארי נעצר עד שהיא כמעט התנגשה בו.

הוא בהה במשהו בהמשך המסדרון - זוג שהיה שקוע בנשיקה עמוקה. הוא היה קפוא לחלוטין, פניו חיוורות בצורה מדאיגה. היה בעיניו זעם נורא, רצחני.

מוטרדת מהתגובה שלו, מורגנה אחזה בזרועו, וגם אז הוא בקושי ניתק את מבטו מהמחזה.

״בוא,״ היא אמרה לו והתחילה לנסות למשוך אותו משם.

ברגע שהיא דיברה הנערה התנתקה מבן הזוג שלה והסתכלה לעברם. זאת הייתה ג׳יני. מורגנה משכה את הארי משם למסדרון צדדי, הרחק מג׳יני והחבר שלה, מרגישה שהיא גואלת את כל הצדדים מהצורך לדבר על מה שקרה שם.

הם הלכו במשך כמה רגעים. מורגנה הייתה מודעת היטב לעובדה שהיא עדיין אוחזת בזרוע של הארי, שהייתה מוצקה וחמימה, ושזה היה די נעים. פתאום הארי נעצר וצנח לתוך ספסל אבן סמוך, מסיר את משקפיו וטומן את פניו בידיו.

מורגנה הסתכלה עליו בחוסר וודאות. היא לא הייתה טובה בלנחם אנשים, ונראה שזה בדיוק מה שהארי היה צריך באותו רגע. את זה, או שהוא היה צריך שהיא תעזוב אותו בשקט, אבל היא ידעה שאם היא תלך עכשיו יכול להיות שהיא לא תמצא את חדר המועדון עד הבוקר.

״היא החברה לשעבר שלך?״ היא העזה לשאול אותו.

הארי הציץ לעברה בעייפות עם עין ירוקה אחת. 

״איך את יודעת?״

״זה ניכר מהעובדה שנראית כאילו אתה רוצה לרצוח את שניהם ואז להתאבד.״ 

היא מייד התחרטה שהיא אמרה משהו כל כך בוטה, אבל להקלתה הארי גיחך.

״זה כמעט כאילו קראת את המחשבות שלי,״ הוא אמר ושוב הסתיר את עיניו.

מרגישה מעט בטוחה יותר, מורגנה התיישבה בקצה המרוחק של הספסל, מיישרת את חצאיתה במתח.

פתאום הארי אמר, ״כשאנחנו היינו ביחד היא לא רצתה שאף אחד ידע. תמיד הסתתרנו כשרצינו להיפגש. אפילו החברים שלנו לא ידעו עלינו. אבל איתו אין לה בעיה להתמזמז באמצע המסדרון…״

מורגנה כמעט לא האמינה למשמע אוזניה. היא התלבטה רגע ארוך לפני שסיפרה לו, ״גם לי היה חבר כזה, שהתבייש להודות שאנחנו ביחד. זה היה כל כך גרוע שהוא היה מתנהג כאילו הוא לא מכיר אותי כשהוא היה רואה אותי במסדרון. הוא אפילו יצא לכמה דייטים עם בנות אחרות בזמן שהיינו ביחד… כדי שלא יחשדו, הוא אמר…״

״איזה פוץ.״ הסיפור שלה גרם להארי להרים את ראשו במבט עצבני. ״הוא באילברמורני?״

״כבר לא,״ מורגנה השיבה בקצרה. היא עדיין לא האמינה שהיא סיפרה למישהו שהיא בקושי מכירה משהו שהיא לא סיפרה לאף אחד עד כה, אפילו לא לבליית׳. 

״למה הפסקת לדבר איתי?״ הארי שאל אותה פתאום.

מורגנה חששה מהשאלה הזאת.

״הבנתי שאתה פופולרי מידי בשביל שנהיה חברים.״

״ברצינות?״ הארי נראה בכנות נדהם, ״את חושבת שאני פופולרי? את לומדת פה, בהוגוורטס?״

״כולם עוצרים ובוהים בך כשאתה עובר - ״

״כי הם חושבים שאני איזה יצור,״ הארי הרים את קולו פתאום. הוא הרגיע את עצמו ואמר בקול שקט יותר, ״הם מתעבים אותי. שמעתי אפילו שיש עצומה לסלק אותי מבית הספר.״

״ראיתי אותה,״ מורגנה הודתה, ״חשבתי שזה בגלל שסלית׳רין מפחדים שתנצח אותם בקווידיץ׳.״

הארי חייך חיוך מוזר. 

״באמת אין לך מושג מי אני, נכון?״

״אתה אמור להיות מפורסם, או משהו?״

החיוך של הארי התרחב. הוא נשען לאחור על הקיר והסתכל על ציור שמן צבעוני של הוגוורטס שהיה תלוי על הקיר מולם. נראה שלפחות הוא שכח מההיתקלות הלא נעימה עם ג׳יני והחבר שלה.

״טוב, אז אתה עומד לספר לי או מה?״ מורגנה דחקה בו.

״לא,״ הארי השיב, ״זה מוצא חן בעיני שאין לך דעות קדומות לגבי. אם את רוצה לדעת, תצטרכי לגלות לבד.״

״אל תחמיא לעצמך,״ מורגנה אמרה כדי להסתיר את זה שהמסתורין הזה דווקא מוצא חן בעיניה. ״תשמע, אני מצטערת לגבי העניין עם מאלפוי…״

״זה בסדר. הוא נחש. אני מרחם עליך שאת צריכה להיות איתו בבית עוד שנתיים.״

הארי הסתכל בשעונו. מורגנה קצת רצתה שהם ימשיכו לשבת ולדבר, אבל הוא אמר, ״אני צריך ללכת לכתוב לאבא שלי על מה שהוא אמר. את הולכת לארוחת הערב?״

״איבדתי את התיאבון,״ מורגנה השיבה, המחשבה לשבת עם מאלפוי ופנסי והחבורה שלהם דוחה אותה. ״אתה יכול לכוון אותי לחדר המועדון של סלית׳רין? אני עדיין לא מצליחה להתמצא.״

״את רוצה לבוא איתי לינשופייה? אני אוכל להראות לך את הדרך לסלית׳רין אחרי זה.״

״בסדר,״ מורגנה אמרה, מנסה לא להישמע נלהבת מידי.

״למה בעצם עברת להוגוורטס?״ הארי שאל אותה בזמן שהם הלכו במסדרונות הריקים.

מורגנה סיפרה את השקר הרגיל - שהיא עברה בגלל העבודה החדשה של בליית׳. היא חיבבה את הארי, אבל היא לא הייתה מוכנה לחשוף בפניו את הסיבה האמיתית למעבר שלה. היא לא הייתה יכולה להתמודד עם זה שגם הוא ידחה אותה.

״מה עם ההורים שלכן?״

״יש לנו את אותו האבא, אמהות שונות,״ מורגנה הסבירה, ״לא שזה משנה - שלושתם מתים.״

״אני מצטער לשמוע,״ הארי אמר לה בשלווה. היא לא זכרה אם היא אי פעם סיפרה למישהו על העובדה שהיא יתומה בלי לקבל מנה שמנה של רחמים. ״מה קרה להם?״

״אם אתה רוצה לדעת - תצטרך לגלות לבד.״

הארי חייך אליה. היא אהבה כשהוא עשה את זה, זה גרם לה להרגיש כאילו היא האדם היחיד שמעניין אותו באותו הרגע.

״זה הוגן.״

הם הגיעו לינשופייה, שהיה חדר מעגלי עם תקרה בגובה עשר מטר לפחות עם פתחים גדולים בקירות. הינשופים, ערניים לאחר רדת החשכה, התעופפו החוצה ופנימה בהמולה גדולה או אכלו בתיאבון ממגשי מזון הינשופים שהיו הפזורים מסביב. תנשמת לבנה גדולה דאתה לעברם ונחתה על כתפו של הארי, נושכת את אוזנו בחיבה.

מורגנה התרחקה לעבר אחד החלונות כדי לאפשר לו לכתוב את המכתב שלו בפרטיות. הערב היה קר ומחוסר עננים, עם חצי ירח שזרח מעל צמרות העצים ביער. אורות מנצנצים למרגלות הטירה העידו על קיומו של יישוב קטן, ועל גבול היער עמדה בקתה בתוכה בערה האח. עשן יצא מתוך הארובה והעשיר את אוויר הלילה הצח בניחוח מנחם. מורגנה הביטה אל השמיים והעסיקה את עצמה בזיהוי מערכות כוכבים בשמיים הזרים.

הארי שלח את המכתב עם התנשמת שלו וניגש אל החלון לידה.

״אני יכולה לשאול אותך משהו?״ היא שאלה, נואשת לשמר את תשומת הלב שלו. ״אבא של מאלפוי באמת עינה את אבא שלך?״

״לא הוא. לא שהוא לא רצה לעשות את זה,״ הארי השיב, שוכח לרגע מהאנשים שמחוץ לשער. ״הוא רק הביא אותו לוולדמורט כדי שיענה אותו. אבל זה כנראה הדבר הכי פחות נורא שהוא עשה.״

״מה זה וולדמורט?״

הארי הסתכל עליה כאילו היא גידלה עוד ראש. ״הקוסם האפל, וולדמורט? זה-שאין-לומר-את-שמו?״

התיאור לא היה מוכר למורגנה בשום צורה, אבל סקרן אותה מאד.

״מה הוא עשה?״

״מה הוא לא עשה?״ הארי השיב, כועס משום מה, ״כל דבר מתועב שאפשר לחשוב עליו - הוא עשה אותו או עודד אחרים לעשות בשמו.״

מורגנה קצת רצתה לשמוע יותר פרטים על זה, אבל לפי התגובה של הארי היא ניחשה שהעניין שלה בנושא הקודר הזה לא יתקבל היטב.

״איפה הוא עכשיו?״

״הובס.״

״כלומר, הוא מת?״

משום מה הארי היסס לפני שהשיב, ״כן.״

משב רוח קר נכנס דרך החלון ובידר את שיערו. מורגנה חשבה שהיא ראתה משהו שנראה כמו צלקת עם צורה מוזרה על המצח שלו, אבל הוא סירק את שיערו על מצחו כך שהוא הסתיר את הסימן.

״למה אף אחד לא רוצה לדבר על זה?״ מורגנה שאלה את השאלה שהציקה לה מאז הערב הראשון בבית הספר, ״מקגונגל אמרה שהייתה מלחמה, אבל אפילו היא בקושי אמרה על זה משהו. זה קטע של בריטים, לא לדבר על דברים?״

ההערה הזו הצליחה לסחוט מהארי צל של חיוך.

״אני מניח שזה בגלל שזה כואב, או מבייש,״ הוא אמר בריחוק, ״רוב ההורים של התלמידים שאיתך בסלית׳רין תמכו בוולדמורט בצורה כזאת או אחרת, ולרגע הם היו בטוחים שהוא הולך לנצח והם יהיו עליונים על כל שאר הקוסמים. זה די מביך לחזור להתנהג כאילו שום דבר לא קרה אחרי זה, נכון? במיוחד שהם פגעו או אפילו הרגו קוסמים אחרים במחשבה שהם לא יענשו, ועכשיו הם משלמים את המחיר.״

הם שקעו בשתיקה, צופים בנוף החשוך ביחד. 

מורגנה חששה מפני הרגע הבלתי נמנע בו הוא ירצה ללכת. היא אפילו חשבה לנשק אותו - היא הייתה די בטוחה שזה ימצא חן בעיניו - אבל היא הזכירה לעצמה שהוא החבר היחיד שלה בטירה, ושהיא לא רוצה להרוס את הידידות הטרייה שלהם. חוץ מזה שבברור עדיין היו לו רגשות כלפי חברה הקודמת שלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא