לוסי

תגובות... =]

"את באמת לא יודעת?" שאלה ומבטה נהיה לרגע מעט מופתע.
"באמת שלא." עניתי לה.
"אה, טוב, אז...למה לא אמרת קודם?" היא שאלה בהקלה.
"טוב זה לא שממש הייתה לי הזדמנות את יודעת... את די התרחקת ממני." אמרתי לה בפשטות. "אבל מה זה משנה? אני רק רוצה לדעת למה התרחקת ממני. אז דברי."
"אני עדיין בשוק שלא הבנת אבל ...לא משנה כרגע." אמרה ולרגע נוצרה שתיקה ביננו.
"אה, כן, הסיבה." אמרה לפתע אלי, מתעוררת מהרהוריה.
"אז ככה. כשסיפרת לי עלייך ועל ריאן פשוט לא יכלתי לסבול את זה!" אמרה.
"אבל...למה?" עדיין לא הצלחתי להבין.
"אוי לוס...ביום שתצליחי לחשוב בהיגיון...כל העולם יפתח בריקודים." אמרה בציניות.
"למה לא, תמשיכי להגזים!" אמרתי גם אני בציניות...
הסתכלנו לרגע אחת על השנייה, ואז התחלנו לצחוק. צחוק משחרר.
"רגע אלי, עוד לא ענית לי על השאלה שלי. למה זה כל כך פגע בך?"
"טוב זה די ברור לוס...ריאן הוא הבן הכי חתיך בשיכבה כאילו ברור!" אמרה בחולמניות.
"אז...?" עוד לא הצלחתי להבין עד הסוף.
"אז ברור שיפריע לי שהחברה הכי טובה שלי איתו!" אמרה במחאה.
"נו, ומה רע בזה שאני איתו? את לא שמחה בשבילי?"שאלתי בהפתעה.
 "ברור שזה רע!"היא אמרה.
"נו באמת לוס!" היא אמרה כשראתה את פרצופי השואל. "מה איתי????"
"אז זה כל העניין!"אמרתי בהתבדחות. "באמת שיכלת פשוט לספר לי את וזהו!"
"כן טוב אבל...לא יודעת... חשבתי שאולי תיפגעי." אמרה בקול ביישני.
הייתה שתיקה מביכה.
הבטנו זו בעיניה של זו.
ואז, כאילו בתיאום מראש, התחבקנו.
"אוי אלי..." לחשתי כשפני מוצפות בדמעות.
לאט לאט, הרגשתי את חולצתי מתמלאת בדמעות, וקיווית שלאלי לא הפריע שאני עושה אותו דבר לחולצה שלה.

דיברנו על היום הראשון ללימודים, והספקתי לעדכן את אלי בקשר למה שאני חושבת על פרופסור מקגונגל.
"היא פשוט מרשעת!" אמרה אלי בזעזוע לאחר ששמעה את דברי.
"אני יודעת... בהתחלה חשבתי שהיא דווקא בסדר!" אמרתי בהרהור.
"כן גם אני." הסכימה איתי אלי.
"אבל...לוס, את לא חושבת שאנחנו פה כבר די הרבה זמן?" שאלה.
"מה...?" שאלתי, עדיין שקועה במחשבות.
"נו באמת לוס, צריך ללכת לארוחת הערב!" היא העירה אותי ממחשבותי.
הלכנו, שלובות ידיים, לאכול את ארוחת הערב.

ארוחת הערב הייתה טובה מהרגיל.
אני לא יודעת אם זה היה בגלל הטעם או פשוט בגלל שאלי ואני שוב חברות...

מיד לאחר הארוחה עלינו לחדר המועדון לעשות שיעורי בית.
שיעורי הבית בלחשים היו להתאמן על הלחש 'פרלי' שגרם לידיים להתנקות בעצמן (כי הלחש "התקרצף" היה קשה מדי בשבילנו...) ובשיקויים היינו צריכים לכתוב חיבור על עיני חיפושית ולמה הן יכולות לשמש אותנו. גועל!!!

כשאלי ואני סיימנו את השיעורים, עלינו לחדר.
"היי אלי, המכתב עדיין פה!"קראתי אליה.
"איכס!!"אלי אמרה לי. "אל תיגעי בזה! זה סתם שטויות! אני בעד לזרוק את זה לפח.",היא סיימה במבט החלטי ביותר.
"בודאי...'הוד מעלתך' " אמרתי כשחיוך קל וציני נסוך על פני.

עברו שבועות, עברו ימים, ואט אט החל מזג האוויר להיות קר יותר ויותר.
חג המולד החל להתקרב, ותלמידים הסתגרו בחדרי המועדון בשעות אחר הצהריים.
אנחנו, תלמידי השנה הראשונה, נהנינו  במיוחד מכיוון שלא הומטרו עלינו כמויות של שיעורי בית כמו על תלמידי השנים הגבוהות יותר.
אני הספקתי כבר לשלוח מכתב להוריי עם דיווחים על הלימודים.
תפריט ארוחות הערב השתנה מחביתה או מקושקשת אל מרקים מכל הסוגים ומאכלי חורף נוספים.
באחד מן הימים הקרים יותר, כשכולם הסתגרו בחדר המועדון שהיה די רועש, הופיעה הודעה על לוח המודעות. 

הפרק הקודם		הפרק הבא