לוליפופ

אפילוג...

"תעזוב אותי!"צרחתי,וקיוותי שבלונדה שומעת.בגללה אני צריכה להרגיש כמו פרה המקבלת הצלפות משוט,פעם אחר פעם.
"מוניקה-"טרוי ניסה לדבר,אבל אני החטפתי לו סטירה מצלצלת כל כך שאפילו לי כאבה היד.
"אני לא חוזרת אלייך גם עם אני אוכל לקבל מיליון דולר,"נהמתי עליו.טרוי מצמץ בהלם.
"אבל,מוניקה,אני מתחנן,תקשיב-"אמר טרוי,מנסה להשחיל מילה,אבל כבר לא שמעתי את המשך המשפטכי טרקתי את הדלת אחרי,ויצאתי החוצה,דמעות זעם ממלאות לי את הפנים,הגרון והעיניים.
רצתי ברחובות הסואנים של מדריד.איך הגעתי לפה,ללב ספרד,הארץ השמחה ביותר והרותחת ביותר שקיימת על כדור הארץ?טוב,,תכננתי לצאת למסע מסביב לעולם.כמובן שהתחלתי באירופה(הלו,שם אנגליה?).התחלתי בצרפת,בפריז ובכל שאר הערים היפייפיות בצרפת.לאחר מכן טסתי לגרמניה(השתדלתי להתנהג כמו מוגלגית כמה שאני יכולה...),ביקרתי בברלין,ובכל שאר הערים.ולאחר מכן הגעתי לפה.וכאן,בלב העיר הגועשת מדריד,התאהבתי באיזה נוכל קטן ומעצבן מארצות הברית ששמו טרוי.
מעצבן זו מילה עדינה.
אתם וודאי שואלים איפה אוליבר.
ובכן,ביום האחרון של לימודיי בהוגוורטס,הוא לקח אותי לפינה והסביר לי למה אנחנו צריכים להיפרד.הוא עבר לקליפוניה,ואני עד היום אוהבת אותו.האהבה אל טרוי הייתה שטחית,לא רציונלית ובטח שלא ארוכה.החזקנו מעמד רק שבועיים,וכבר הוא יוצא עם איזה בלונדה מאחוריי הגב הכפוף שלי.
וואו.יופי של סיפור,אהה?
הדמעות לא הפסיו לזרום,וקצב הליכתי התחיל לעבור לריצה.רצתי,עוברת בין אנשים,ופתאום הלב שלי אמר לי למה לעזעזל לא הלכתי עם אוליבר,למה וויתרתי,הוא הרי הנסיך האמיתי של חיי,האיש שאני עודני אוהבת-
בום!טראח!קראק!
"אוו,"נאנקתי כשנפלתי על מדרכת הבטון."הראש שלי..."מלמלתי.
ראיתי שקיות מפוזרות על המדרכה,תכולתן מפזרת(משהו שנראה כמו חטיפי בצל מעורב עם חטיף בוטנים),וגבר נאה ניגש לאסוף אותן.ידיו היו תפוחות משרירים,עשרו החום והגלי התבדר ברוח.
הייתה לי הרגשה שראיתי את השיער הזה מתישהו.קמתי,וניגבתי את העלים והזרדים שנדבקו לבגדיי.
"סלח לי..."מיהרתי להציג את עצמי,אבל ברגע שהוא התוסבב אליי לא היה צורך במילים כדי לדעת שאני לא צריכה את הצגת שמי.
העיניים-זה היה פרט הזיהוי העיקרי.עיניים מדהימות ביופיין,מוקרות בצורה שהכאיבה לי פיזית.
"מוניקה?"שאל אוליבר,מופתע."מה-מה את עושה פה,בלב מדריד?"
אבל עמדתי קפואה.בהיתי בו.מה הוא עושה כאן,לכל הרוחות והשדים?
"מוניקה?מון'?"הוא שאל,וניער את כתפי.הרגשתי שהחולצה שלי בוערת ממגעו.
מון' היה שם חיבה שהוא המציא לי בשנה השביעית בהוגוורטס.התכווצתי.הכאב שהבומבה בראש גרמה לי היה כלום לעומת מה שחשתי בלב.
"מה אתה עושה פה?"מלמלתי.
"אוי,מון'..."אוליבר נאנח."בואי,נלך לבית שלי."
"לבית-לבית של-?"גמגמתי,ופערתי את עיניי.יש לו פה בית?!
"כן,לבית שלי.יש לנו הרבה על מה לשוחח."ולמבוכתי העצומה,הוא לקח את ידי והוביל אותי לשירותים ציבוריים.נכנסנו,ואני הסמקתי כל כך(אלה היו שירותים של בנות,וכדי לשמור על כבודן העצמי של המין הנשי עמדתי כשהפח מאחוריי,מוצף עטיפות של תחבושות מחזור).
הוא החזיק בידי,והתעתקנו.כמה זמן לא עשיתי את זה,הרי שטרוי לא ידע שאני מכשפה.
נחתנו בתוך דירה נקייה להפליא,מטופחת ומסודרת.המיטה הייתה נקייה,והשמיכה מסודרת להדהים.המטבח היה מצוחצח,שום כלי לא היה בכיור,חוץ מסמרטוט וורוד שהונח באלגנטיות על סבון הכלים.השולחן היה נקי,והמפה שעליו נקייה,ולא שמץ של רבב עלייה.
"אפשר לחשוב שהדירה של אישה מזדקנת,"אמרתי בהערכה."ציפיתי למשהו הרבה יותר מבולגן.ראיתי פעם דירה של נער בגילך-זה היה פשוט קטסטרופה.פיצות על המיטה,עטיפות מסטיק על הספות,הכיור מפוצץ בכלים..."
"טוב,אני מניח שאני נער שונה,"אמר אוליבר וחייך.החיוך חתך לי בלב כמו סכין חדה במיוחד."מזמן לא ראיתי אותך.בואי,תשבי."
התיישבתי על הכורסא הנוחה.הכורסא הייתה מול מראה,ששיקפה את המראה המזעזע שלי.
"אוי,אני נראית נורא!"קראתי כשהתקדמתי למראה,מבטיה באימה על פניי המרוחות בשחור.הדמעות האלה.עצבים איתן.
"מה זה משנה איך את נראית?"אמר אוליבר ופרע לי את השיער.השיער שלי עלה באש...טוב,זאת לפחות הייתה הרגשתי."לדעתי את תמיד תהיי מוניקה רג'ילנד עם השיער המדובלל...אציו קפה ועוגיות!"הוא קרא,שרביטו מכוון לכיוון המטבח המצוחצח להפליא.מגש עם קפה ועוגיות ריחף לעברנו.בהיתי במגש שריחף בעצלתיים היישר אל ידיו של אוליבר.
כמה זמן לא ראיתי מחזה קסם?אהה,כן.שנה וחצי.כמה נפלא.
"תגידי,את בכלל משתמשת בשרביט שלך?"הוא שאל בשעשוע.השרביט אומנם הלך איתי לכל מקום,במקום בטוח בכיסי,אבל במשך שנה וחצי לא השתמשתי בו.
"אממ...לא.אני יכולה לעשות ריענון קל בביתך?"שאלתי בנימוס מעושה.הוא צחקק והנהן,כשהוא לוגן מן הקפה שלו.
קמתי והתחלתי בעבודה.
זה היה הרבה יותר נחמד כשאוליבר הצטרף,וערכנו דו-קרב קוסמים,ששבר את החלון חמש פעמים וגרם לתמונה להפוף לקובייה הונגרית.
הלב שלי קיפץ כשהוא חיבק אותי.פתאום קפץ לי רעיון לראש.
"תגיד..."התחלתי בהיסוס."אממ..טוב...תשמע-"
"אני אשמח,"התלהב אוליבר.נעצתי בו מבט בוחן.מאיפה הוא יודע למה אני מתכוונת?
"תשמעי,מוניקה,למדתי ביאור הכרה,"הוא אמר בעליצות.גלגלתי עיניים.דבר כזה היה אמור לקרות.הוא פשוט גאון,ואין דרך לשנות את זה.
"שבוע הבא אני מתכננת לנסוע ליבשת אחרת,לקנדה ואז לאמריקה.בסדר?"
"בסדר גמור,:אמר אוליבר בשמחה.לא שמנו לב,והמשיים התחילו להשחיר.השעה הייתה שבע בערב.לא היה לי איפה לישון.
"אממ...אפשר-?"
"אני כבר מסדר את המיטה שלך בחדר אוחרים,"אמר אוליבר וקפץ  לעבר המדרגות.

כעבור שבוע,אוטווה

"אוטווה היא העיר הבירה של קנדה,"הקראתי מן הספר:קנדה וארצות אחרות."העיר ממוקמת בעמק אוטווה,על הגדה הדרומית של נהר אוטווה*-"
"אוי.תהיי בשקט עם האוטווה שלך,"רטן אוליבר ברוגז מעושה,וקבע את עיניו על הכביש בזמן הנהיגה."פשוט תקריאי את הדרך לשדה הפרחים ההוא כבר...אני מת מרעב,ואפילו כל האוכל שלקחנו לפיקניק לא יספיק..."
גלגלתי עיניים.השברולט הירוקה שנסענו בה לא הייתה הכי טובה בעולם.היא השמיעה רעשי טירטור מדי פעם.הוצאתי את המפה המוקטנת בספר והוראתי לאוליבר לעבור לכביש מספר 312.
כעבור חמש דקות של פטפוט וצחקוקים על חשבון האנשים הקנדיים,מצאנו סוף כל סוף את שדה הפרחים המרהיב ביופיו בקנדה;שדה פרחיי צבועני.ראינו קבוצת מטיילים עם מדריכה שמנה ורעשנית במיוחד עוברת ליד גגדת הנהר.הם הלכו,ואז השדה נשאר שומם,ואף איש לא היה בו.
"מקום מקסים,"אמרתי בהערכה,ושמתי את המשקפיי שמש."חבל שאנחנו אוכלים דווקא פה.חבל להרוס-"
"את הקיבה שלי,"רטן אוליבר-הפעם באמת-כשהבטן שלו השמיע קרקור קולני."עם אני לא אוכל עכשיו,אני אוכל אותך ואת כל השדה הזה..."
צחקתי,והלכנו.התיישבנו בשלולית שמש,ורפחי הצבועני האדומים שיחקו עם הרוח הקלילה של חודש יולי בקנדה.
במקום לעזור לאוליבר לפרוש את הסדין,נשכבתי על הדשא הרך.הורדתי את משקפיי השמש,עצמתי עיניים,מרגישה איך כל תא ותא בגופי משתחרר,סופג עוד ועוד ויטמין די...
"על מה את חושבת?"שאל אוליבר לפתע,אחרי חצי שעה של דממה.אני שוכבת מתחת לשמש,והוא אוכל.הוא גמר כבר את כל מה שהיה לנו,והשאיר לי סנדוויץ' עם גבינה(הוא אלרגי)עם תפוח מסכן.
"אני?"אמרתי בקול רפה,עדיין משתדלת לספוג עוד ועוד ויטמים די."אני חושבת על..."פחדתי לומר את התשובה האמיתית.היא הייתה מביכה יותר מדי."על כל הויטמין די שאני סופגת."
"חה חה,הצלחת לעבוד עליי.את חושבת...עלינו,לא?"
קמתי מיד."צא לי מהראש!"
"טוב,טוב,"אמר אוליבר."רק תהיתי...מה את חושבת...עלינו."
דממה.התיישבתי בישיבה מזרחית,משתדלת לא להיראות לחוצה.
"אני חושבת על איזה חיים מאושרים היו לי בהוגוורטס איתך,"לחשתי,מחליטה להוציא הכל."איך אמרת לי,ביום בהיר אחד...אתה יודע.אתה לא יודע איזו הרגשה זאת הייתה.כאילו סכין חתך לי את הגוף."התעכבתי קצת,חושבת עם עליי להגיד את המשפט הבא.החלטתי שכן,ואידיוט מי שלא לוקח סיכונים."עד היום."
הוא הסמיק,ואז החוויר.לאחר מכן חזר מבע לחייו לצבען המקורי,והוא לחש לי,"את חושבת שאני לא?זה כאב לי כאילו פר נגח לי לבטן."
"בהתחשב בזה שזה לא כל כך כאב לך-אתה כל כך שרירי."
הו א צחקק,ושם את אחת משעורתיי הסוררות מאחוריי האוזן הימנית שלי."אני...אני עדיין אוהב אותך,מוני.את לא יודעת כמה.ולראות אותך ככה,עם הדמעות..."הוא נאנח."רציתי להחטיף למי שגרם לך את זה."
"אז רוץ למדריד,ותחטיף למישהו בשם טרוי בילי."הודעתי לו.
"למה?"
"הוא בגד בי."
"לא ידעתי שהיה לך מישהו."
"שיעמם לי,אז התחלתי איתו."
הוא צחק."את משונה,מוני."אמר בטון רציני.
אבל המשפט הקודם גרם ללב שלי לקפוץ לראש וחזרה לתחתונים,כמו טרמפולינה,מאושר.
הא!הוא אוהב אותי!
"תקשיב,אוליבר..."אמרתי,והרכנתי את ראשי."אני...גם.אוהבת אותך."
הוא הניח אצבע מתחת לסטנר שלי,והרים את ראשי האדום(גם שיער וגם סומק טבעי)."כמו שאני אותך."
ואז הוא נישק אותי,וההרגשה הייתה כל כך טובה,שהכרחתי את עצמי שלא לקפוץ.
בין כל נשיקה ונשיקה הוא לחש לי שהוא אוהב אותי כמו שהאדמה אוהבת את הדשא,אבל לא הקשבתי,ורק התענגתי על החוויה הבלתי נשכחת...
האהבה.

סוף פיק

וככה נגמר לוליפופ!!!!!לייק יו,אנשים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

*לקוח מתוך הויקיפדיה,הערך:אוטווה.

הפרק הקודם