סֶאְם

<!-- /* Font Definitions */ @font-face {font-family:"Cambria Math"; panose-1:2 4 5 3 5 4 6 3 2 4; mso-font-charset:1; mso-generic-font-family:roman; mso-font-format:other; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:0 0 0 0 0 0;} @font-face {font-family:Calibri; panose-1:2 15 5 2 2 2 4 3 2 4; mso-font-charset:0; mso-generic-font-family:swiss; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:-1610611985 1073750139 0 0 159 0;} /* Style Definitions */ p.MsoNormal, li.MsoNormal, div.MsoNormal {mso-style-unhide:no; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; margin-top:0cm; margin-right:0cm; margin-bottom:10.0pt; margin-left:0cm; text-align:right; line-height:115%; mso-pagination:widow-orphan; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-fareast-font-family:Calibri; mso-fareast-theme-font:minor-latin; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin; mso-bidi-font-family:Arial; mso-bidi-theme-font:minor-bidi;} .MsoChpDefault {mso-style-type:export-only; mso-default-props:yes; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-fareast-font-family:Calibri; mso-fareast-theme-font:minor-latin; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin; mso-bidi-font-family:Arial; mso-bidi-theme-font:minor-bidi;} .MsoPapDefault {mso-style-type:export-only; margin-bottom:10.0pt; line-height:115%;} @page WordSection1 {size:595.3pt 841.9pt; margin:72.0pt 90.0pt 72.0pt 90.0pt; mso-header-margin:35.4pt; mso-footer-margin:35.4pt; mso-paper-source:0; mso-gutter-direction:rtl;} div.WordSection1 {page:WordSection1;} -->

אוקי...ניסיתי לשפר את הפרק... מקווה שיצא יותר טוב מהקודם...
תהנו ו...אל תשכחו-תגובות!
יום היציאה להוגסמיד.
ולי יש רק מילה אחת בשביל לתאר את הרגע שלפני היציאה.
לחץ!!!
קמתי בבוקר וניסיתי לשכנע את עצמי שהכל יהיה בסדר.
שאני לא אעשה פדיחות, שטום יגיד לי שאני יפה ואולי אפילו ילך שם משהו יותר חם...
אוי לא. אני שוב מתחילה להיכנס ללחץ.
אוקי, להיזכר בתרגיל של אמא.
לנשום עמוק.....
ולנשוף...
"סאם, מה עובר?" אנג'י שאלה אותי כשראתה אותי ככה.
טוב, אם אתם הייתם רואים ילדה יושבת על המיטה של בישיבה מזרחית, משלבת רגליים, הידיים שלה מונחות על ראשה בריפיון, ובתוך כל הבלגאן הזה היא עוד מנסה לנשום עמוק, לא הייתם נבהלים כהוגן?
בחיי שאני פסיכית.
"אני מנסה להרגיע את עצמי." עניתי לה, מנסה לחזור אל תרגילי הנשימה.
"אה, אז ככה את מרגיעה את עצמך? תכף תעשי לי פה מדיטציה..." היא אמרה בחיוך לגלגני.
"אוי, תסתמי כבר..." עניתי לה, אך בכל זאת מנסה לבצע את ההצעה שלה.
"סאם, לא התכוונתי שבאמת תעשי את זה!" היא צחקה.
"למה, יש לך עצה יותר טובה מזאת?" אמרתי לה בעוקצנות.
"כן! תיכנסי למקלחת!" היא השיבה.
איך לא חשבתי על זה קודם?
כנראה שאני באמת פסיכית...

"קדימה סאם! צאי כבר!" דיאנה צרחה עלי מבחוץ.
אבל לא הקשבתי לה. נהנתי כל כך. המים החמים עוטפים את גופי.
ואני מתחילה לאט לאט להירגע.
"סאם, כשתצאי, אני נשבעת לך שאני אהרוג אותך!" היא צעקה עלי שוב.
"מה יש לך?" שאלתי אותה, סוגרת את ברז המים, כדי לשמוע מה היא אומרת לי.
"יודעת מה? אולי תצאי, ואז תראי מה יש לי!" היא ענתה לי.
אוקי, נראה שהמצב באמת מסוכן...
התנגבתי במהירות, התלבשתי, ויצאתי החוצה.
המראה שהתגלה לעיני בהחלט הסביר את הלחץ של דיאנה.
טוב, בואו נגיד שהשיער שלה לא נראה משהו...
נו, בסדר, אז הוא היה נראה נורא!
"היי דיאנ-" פתחתי את פי, אבל לא הספקתי לסיים  את המשפט.
אגרוף קשה במיוחד חסם את פי בכוח.

"אי-איפה אני?" שאלתי, עדיין לא פוקחת את עיני, מחשש למראה שעומד להתגלות מולי.
"היא התעוררה! פופי!" שמעתי קול צועק לידי.
" כן?" נשמע קול מתנשף. ניראה שמדאם פומפרי הזאת הייתה די רחוקה.
או שאולי היא קצת זקנה, כך שקשה לרוץ גם למרחק קצר.
"את חושבת שהיא תהיה בסדר?" שאל הקול את מדאם פומפרי.
"אני בטוחה." היא ענתה.
נמאס לי! אני רוצה לדעת מי זה! אני פותחת את העיניים ולא משנה מה יקרה.
"פרופסור מקגונגל?" שאלתי בהתנשפות הפתעה.
"אני כל כך שמחה שאת בסדר!" היא אמרה לי." לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד אות-"
היא עצרה. כניראה שאמרה יותר מדי.
"לאבד אותי? ממתי את דואגת כל כך לתלמידים שלך?" שאלתי אותה.
נפצעתי כבר פציעות רבות במשך השנה.
באף אחת מהן היא לא דאגה כל כך.
"מאז ומתמיד!" היא ענתה במהירות ובתקיפות מחשידה.
"בסדר, אם את אומרת אבל-"התחלתי לומר כשלפתע התחלתי להיזכר בהכל.
ובעיקר באגרוף של דיאנה. בעיקר בו.
"מה עם כל החברות שלי? הייתה כבר היציאה להוגסמיד?" שאלתי בבהלה.
לא יכלתי לפספס אותה!
הדייט הראשון עם טום!
"מתוקה, היציאה להוגסמיד הייתה אתמול." אמרה לי מדאם פומפרי בטון אימהי.
"מה? אב-אבל איך זה יכול להיות? כל הזמן הזה הייתי מחוסרת הכרה?" לא רציתי לחשוב על זה. זה היה מצב רע מדי.
כן, לחשוב על זה שהחברה הכי טובה שלך הרביצה לך, טוב...זאת לא מחשבה מעודדת במיוחד.
"החברות שלך ביקרו אותך. גם האדון אנדרס היה כאן." אמרה לי מדאם פומפרי, בניסיון לעודד אותי.
וזה הצליח.
טום היה פה!
ועדיין לא האמנתי, שטום אנדרס, הילד המקובל ביותר בשכבה שמעלי, חבר שלי!
איזה כיף.
"הם השאירו לך פה דברים." היא הצביעה על ארונית שהייתה ליד מיטתי.
"ועכשיו," היא אמרה, הפעם אל פרופסור מקגונגל," אני חושבת שסאם צריכה קצת מנוחה."
אך היא, לא הקשיבה.
היא רק עמדה, והביטה בי במבט מוזר, כשעיניה דומעות.
לא ידעתי שהיא כזאת רגשנית...
"מינרווה? את שומעת אותי?" מדאם פומפרי ניסתה להעיר אותה מחלומה.
"כן, " היא קפצה." אני-אני כבר הולכת."
היא העיפה בי מבט אחרון, ופנתה לעבר דלתות המרפאה.
"את יכולה לישון אם את רוצה, את תישארי פה כל היום." אמרה לי מדאם פומפרי, והתרחקה ממני.
כן, בטח.
אני באמת אשן כשיש לי כל כך הרבה זמן פנוי.
הושטתי את ידי אל הארונית, ולקחתי את המכתב הראשון שהגיע אל אצבעותי.
זה היה מכתב בצבע חום.
ניראה שמי שכתב אותו היה שקוע בדיכאון עמוק ביותר.
פתחתי אותו.
"שלום סאם.
רק רציתי להגיד שאני מצטערת מאוד.
לא השתלטתי על עצמי.
בבקשה סאם, תאמיני לי.
לא רציתי לגרום נזק כזה!
גם לא שום נזק אחר!
סאם, תסלחי לי!
אני מתחננת!
עוד לא הייתה לי חברה טובה כמוך!
בבקשה סאם...!
את לא מכירה אותי כזאת, נכון?
זאת הייתה התפרצות חד פעמית!
סאם, תסלחי לי...! אני מתחננת...!
אוהבת מכל הלב-
דיאנה."
המכתב היה מוכתם כעת בדמעות.
שהצטרפו אל אלה שהיו שם קודם.
כניראה של דיאנה.
הברזים נפתחו, והתחלתי לשפוך החוצה הכל.
הכל.
הייתה לי הרגשה נוראית.
ולא בגלל הכאב.
אלא בגלל שלא הייתי בטוחה שאני רוצה אותה שוב, בחזרה, בתור החברה הכי טובה.

הפרק הקודם