משמרת הלילה

פרק 7-

מסדר העוף בגריל

"לעזאזל עם רמוס ופיטר," קילל ג'יימס לאחר כמעט שעה של חיפושים בגשם. "איפה הם, בשם מרלין?!"

"זה לא מתאים להם להיעלם," אמר סיריוס, מביט סביבו אל סמטת נוקטרון הדרומית כאילו אחד מהם יופיע שם פתאום. "מוזר. אני מקווה שהם לא נרצחו או משהו... אוף, בוא נשתה משהו. אני גמור."

ג'יימס הסכים, והם נכנסו לבר אקראי דרך גרם מדרגות חשוך במיוחד.

"לעזאזל," אמר ג'יימס, "אם הם יחתכו את העוגה לפני שנגיע לשם, אני מאשים את ירחוני. הוא אמור להיות המבוגר האחראי פה, לא?"

"צודק. זה ממש לא בסדר מצידו לנטוש את העמדה שלו ולהתחיל לשוטט מכל מיני גחמות... תאר לעצמך שכל משמרת הלילה הייתה עושה מה שבא לה. תאר לעצמך שאנחנו היינו עושים מה שבא לנו. איפה היינו היום?"

"צודק לגמרי, רך- כף."

הם מצאו את עצמם בחדר אפלולי בצורה אופנתית בו התנגנה מוזיקה משונה במיוחד. הם ניגשו אל הדלפק בלי גינונים מיותרים. סיריוס רכן אל הברמן בעל השומה, שאולי היה אמור להיות איזה שהוא סוג של ערפד, אך לא היה מאד טוב בזה.

"שני שומ- כלומר, וויסקי אש."

הברמן הגיש להם את הכוסיות שלהם והם נשענו על הדלפק בהתאמה בעודם שותים.

"הי, תקלוט את זה," אמר ג'יימס, מחווה אל חבורת אנשים שנראו מאד בנוח על כמה כורסאות בהמשך החדר. "רואה את הבחור ההוא באמצע?"

"בחיי, הוא נראה ממש כמו ירחוני."

"לחלוטין כמו ירחוני. תראה, אותו השיער, אותו האף, אפילו לבוש דומה. הייתי חושב שזה הוא אם הוא לא היה יושב עם הבחורה הזו..."

שניהם לגמו בשתיקה, מביטים, וירקו בהבנה מתואמת.

"ירחוני!" רמוס הרים את מבטו כשג'יימס וסיריוס חצו את החדר לכיוונו. חולצתו הייתה מכופתרת רק עד האמצע וכל הופעתו הייתה מרושלת להדהים, בנוסף לפיסת הבד האדומה שקשר סביב מצחו ושיערו הסתור. אך הפרט המוזר ביותר היה העובדה שהוא ישב במרכז חבורת גברים שעירים וקשוחים למראה, כשבחיקו בחורה מדליקה במיוחד ששיערה פרוע באופן מחשיד, וכולם לגמו משקאות כסופים ואדומים והניעו את ראשיהם למקצב המוזיקה הנוהמת.

"סיריוס, ג'יימס, מה שלומכם, חברים שלי?" שאל רמוס, מניח בצד בקבוק כסוף מעוצב עם בליטות רבות על מנת ללחוץ את ידיהם של סיריוס וג'יימס מבלי להסיר את ידו השנייה מרגלה של הבחורה.

ג'יימס בהה, המום כמעט עד רמת הזעזוע. "מה...? מי-?"

"זאת סקרלוט, היא... מאד מיוחדת בשבילי."

"הו, רמי," התמוגגה סקרלוט ונישקה אותו ארוכות.

ג'יימס מצמץ. סיריוס שרק.

"ובכן," המשיך רמוס בבלבול משהו כשהתנתקו. "אתם צריכים משהו?"

סיריוס בחן את סקרלוט. "יש לך עוד בחורה כזו?"

"תיזהר, סיריוס."

"אנחנו צריכים את עזרתך, ירחוני," אמר ג'יימס, "יש לנו משהו על מאלפוי וחבורת אוכלי המוות שלו. אנחנו הולכים לעצור אותם עכשיו במסיבה של הלסטריינג'ים."

"הלסטריינג'ים?" אמר רמוס, "כן, אני די בטוח שהם עורכים שם מסיבת אוכלי מוות, אבל הם מתוחכמים..." הוא קרץ לסקרלוט והיא צחקקה.

"אז תעזור לנו?"

"ובכן..." רמוס בחן את סביבתו ואז קם. "רגע, חמודה."

הוא ניגש אל ג'יימס וסיריוס וכרך את זרועותיו סביב צוואריהם, מוביל אותם משם.

"אתם יודעים שאני לא יכול לסבול לראות אוכל מוות מסתובב חופשי," אמר רמוס בשפל קול, "אבל אתם חייבים להבין שאני אדם שונה עכשיו. אני אדם- זאב. טעמתי דם... ויש לזה טעם טוב." הוא הנהן אליהם בכובד ראש. "אתם תצטרכו לכבד אותי עכשיו."

"איזה שטויות אתה מדבר, ירחוני, אנחנו תמיד מכבדים אותך," טען סיריוס בקול מפייס.

"אני לא מעריך את זה שאיך שהוא אני יוצא בהגרלת הפיתיון אחרי ששלחנו את פיטר."

"אתה לא מעריך את זה? איך לדעתך פיטר מרגיש?"

רמוס אחז בצווארון מעילו של סיריוס במפתיע. "אני אדם- זאב. אני לא הסחת דעת. אני לא הנטרף, אני הטורף." הוא טלטל את סיריוס פעור העניים. "זה ברור?"

"נכון שהוא מקסים?" השתוממה סקרלוט מאחוריהם.

"כן... חמוד," פלט סיריוס, שגילה שאחיזתו של רמוס חזקה משציפה ושהמבט שבעניו קצת מטורף. "בסדר, יש לנו עסק. אין מתאבן ירחוני."

"ידעתי שנגיע להסכמה," אמר רמוס, משחרר את סיריוס וחולק איתו חיבוק קצר. "בוא נלך."

במקום מעיל משמרת הלילה הכחול, רמוס לבש משהו שנראה כמו מעיל ציידים כבד מעור עם תג משמרת הלילה על קידמתו, וכבש כובע בוקרים עשוי עור.

הברמן זרק לו קשת מוצלבת ענקית והוא תפס אותה בקלילות. "תודה, ידידי."

סיריוס וג'יימס עדיין בהו ברמוס כשירדו במדרגות השחורות, סקרלוט לצידם. "רגע," אמר ג'יימס פתאום, "למה היא באה איתנו?"

"אה, שכחתי לציין שסקרלוט היא אוכלת מוות?"

"אוכלת מוות לשעבר," הדגישה אשת הזאב ונישקה את אוזנו של רמוס. "לפני שפגשתי את רמי."

"זה לוהט," מלמל סיריוס בעניים פעורות. רמוס שם לו רגל כשעברו בדלת והוא השתטח על המרצפות.

"שמור על הפה שלך, רך- כף. לא הייתי רוצה לכסח אותך."

סקרלוט צחקקה והתרפקה על רמוס. ג'יימס וסיריוס הלכו אחריו. סיריוס סינן לעצמו בגאווה פגועה, "אני לא אוהב את רמוס החדש הזה."

"שמעתי את זה."

לילי פתחה את דלת השירותים ברגע ששני תאים נסגרו בטריקה. היא סגרה את הדלת אחריה בשקט ונכנסה.

התאים היו עשויים מעץ צבוע בשחור, והידיות והברזים עשויים מזהב טהור. הכיור הארוך העשוי שיש לבן בהק בתוך החדר העשוי כולו משיש שחור.

"...בכל אופן," קראה נריקסה בלק אל תאה של חברתה מעל לקול טריקת קרש. "בלטריקס אומרת שבינתיים המסיבה לא רעה. אבל עוד מעט האדון צריך להגיע- אז היא תהיה טובה באמת. את חייבת להיות שם."

"וואי, הלוואי שיכולתי לבוא," אמרה חברתה, וקול קילוח נוזל מחשיד נשמע. "אבל הבטחתי לבטי ואוגוסטה שאני אבלה איתן את הערב. את יודעת, מאז שהתחלנו לעבוד אין לנו כמעט זמן לבלות..."

"הו, איזה שיער מקסים," טענה המראה הגדולה בעלת מסגרת הזהב שמעל הכיור בקול מתוק. "מזמן לא ראיתי צבע בוהק כל כך אצל אישה. את יודעת איך זה, השחור והבלונדיני ממש חזקים באופנה עכשיו..."

לילי תקעה במראה מבט נואש וסימנה לה להיות בשקט.

נרקיסה אמרה משהו על לוציוס מאלפוי ושתי הנשים צחקו.

"את יודעת מה את צריכה לעשות? את צריכה לאסוף אותו. זה יראה אלגנטי כל כך..."

המים ירדו באחד התאים. לילי חמקה לתוך אחד התאים בזריזות ונעלה את הדלת בדיוק כשנרקיסה וחברתה הגיחו מהתאים שמשני צידיה.

"אז מה את אומרת, את באה?" שאלה נרקיסה לקול מים זורמים מהכיור.

"גם בטי ואוגוסטה יוכלו לבוא? לא נעים לי להבריז להן," אמרה החברה וסיננה בקול שהיה מוכר ללילי כקול שאישה משמיעה כשעיפרון האיפור דוקר אותה בעין.

"הממ... אם את חייבת. אבל הן בטח בכל מקרה ירגישו חריגות, עם זה שהן לא קיבלו את האות..."

נורה נדלקה בראשה של לילי. את זה חיכתה לשמוע.

"לא משנה. הן כל הזמן מדברות על כמה הן רוצות ללכת לאיסוף אוכלי מוות..."

חום הנורה החל לחרוך את שיערה של לילי.

"הממ, כן. את מריחה משהו מוזר?"

"כן, משהו שרוף. הסלמנדרות בטח שוב משתוללות במטבח."

"כן. בואי נלך."

הן יצאו מהשירותים. ברגע שהדלת נסגרה אחריהן, לילי יצאה מהתא.

ניצוץ כסוף על הרצפה משך את תשומת ליבה. היא הרימה את הצמיד הכסוף עם תליון האות האפל שהיה שייך לחברתה של נרקיסה.

ברצינות, אך הם מצפים לשמור על חשאיות כשהם הולכים עם תכשיטים מזורגגים של האות האפל?

היא לקחה את הצמיד ופנתה לצאת מהשירותים, מתכוונת לעקוב אחרי ארבעת הנשים. אך ברגע שפתחה את הדלת הבחינה בסוורוס, עדיין יושב שולחן שלהם ולוגם מהמשקה שלו. הוא נופך לכיוונה בדביליות כשהבחין בה מרחוק. היא נופפה בחזרה באילוץ ונסוגה בחזרה לתוך השירותים.

היא לעולם לא תצליח לעקוב אחריהן עם סוורוס לצידה. כנראה שיעזוב את המסעדה מייד אם תרצה זאת, אך איך תביא אותו איתה למסיבת אוכלי מוות מבלי לעורר את חשדו בנוגע למטרה האמיתית מאחורי הפגישה שלהם?

לילי סרקה את השירותים בחיפוש אחר השראה. חלון צר קרוב לתקרה משך את תשומת ליבה.

לעזאזל. היא ידעה שהיא הייתה צריכה לצאת עם נעליים שטוחות.

לילי טיפסה אל השיש ומשם רכנה אל החלון, פותחת אותו אל אוויר הלילה הקר ודוחפת את עצמה במאמץ לרוחב הקיר, כך שכתפיה עברו בו בניסיון הראשון והיא נותרה תלויה באוויר בקוצר נשימה.

המראה צקצקה בלשונה. "אוי, חמודה, לא לובשים תחתונים ירוקים לדייט..."

לילי התעלמה ממנה, ואולי בזכות זה הצליחה לדחוף את עצמה לחלוטין מחוץ לחלון ולנחות בצווחה על כמה שקית אשפה בסמטה שבחוץ.

היא הזדקפה במהירות ובעזרת שרביטה הרחיקה בעצמה את הריח וזימנה מעיל חדש כנגד הצינה. זה לא בדיוק היה הבחירה האופנתית המועדפת עליה- מעיל עור סגול מקושט בחרוזים ונוצות- אך זה היה יותר טוב מכלום.

היא לבשה אותו ויצאה מהסמטה רגע אחרי שארבעת הנשים חלפו על פיה, מפטפטות בהתרגשות. לילי עקבה אחריהן במיומנות, משתלבת בעוברים והשבים הדלילים בקלות.

לפתע עגלת מזון מהיר שנגררה על ידי עז ממורמרת התגלגלה מתוך סמטה צרה וחסמה את דרכה.

"הלו, אוונס," אמר אברפורת', פותח את אחד המגשים בעגלה שלו ומזרים לכיוונה עדים מעוררי תיאבון של עוף בגריל. "נראה שאת עובדת קשה. מה דעתך על ארוחת חצות מאוחרת?"

"אין לי זמן, אברפורת'," אמרה לילי. מקפידה לוודא שאיש לא מקשיב להם, רכנה אל האיש המזוקן בסינר המטונף ולחשה, "אני במרדף."

"מה את אומרת? כמה מרגש. את יודעת, פעם גם אני נהגתי לערוך מרדפים... אבל אני זקן מידי בשביל זה. עכשיו אני בפנסיה- החיים הטובים וכל זה." הוא החווה לכיוון העגלה שלו בחיוך צהוב.

לילי לא טרחה להעמיד פנים שזה מעניין אותה. "תגיד לדמבלדור שעליתי על קבוצה של אוכלי מוות ושישלח תגבורת דחופה לבית של הזוג לסטריינג'."

אברפורת' בהה באוויר בעניים במזוגגות לרגע ואמר, "אמרתי לו."

לילי גלגלה את ענייה. "לדמבלדור האחר!"

"והעזתי לקוות שסוף- סוף מישהו מתכוון אלי."

לילי עקפה אותו בגלגול עניים והמשיכה במרדף. לשמחתה, הנשים עצרו להשתומם מול חלון ראווה שהציג תיקים מעור גובלינים והיא הצליחה להדביק אותן לפני שהמשיכו בדרכן.

כפי שציפתה, התגבורת של המסדר לא הייתה בבית של הלסטריינג'ים כשלילי הגיעה לשם. הם בטח עצרו לשתות קפה בדרך- לפעמים חברי המסדר היו כמעט יותר גרועים ממשמרת הלילה.

היא הסתתרה מאחורי חומת הגן וחיכתה כמה דקות עד שהנשים נכנסו לבית ורק אז יצאה והקישה על הדלת.

משרת שמות עפעפיים פתח לכבודה את הדלת. "ערב טוב, גברתי."

"ערב טוב," אמרה לילי והרשתה לעצמה להיכנס ולפשוט את מעילה. "משהו מריח טוב."

"עיני חדי קרן במרינדה, גברתי," הסביר המשרת בשעמום ולקח את המעיל הצעקני של לילי.

"ממ- ממ, נשמע מצוין," שיקרה לילי וניסתה שלא להקיא לנוכח המחשבה.

בלטריקס לסטריינג' בגיחה מתוך הטרקלין. "מי- אה, אוונס." היא שילבה את זרועותיה ובחנה את הופעתה של לילי במבט קריר. "רק שתדעי שאדום זה ממש פאסה."

"אוי לא, איך יכולתי? בבקשה אל תקראי למשטרת האופנה."

בלטריקס גלגלה את ענייה. "מה את עושה כאן בכלל?"

"אה... סוורוס הזמין אותי," אמרה לילי והקפידה שבלטריקס תבחין בצמיד האות האפל שעל פרק ידה בכך שחוותה בידה באופן לא נחוץ.

נראה שבלטריקס לא הבינה נכון את המחווה, והחלה להתחרות בלילי במחוות ידיים מוגזמות. "סוורוס סנייפ? הוא מתכוון לבוא?"

פרקי אצבעותיה של בלטריקס השמיעו קולות מצמררים. לילי היססה, "בטח שכן?"

"הו, יופי." בלטריקס כמעט שברה עציץ קרוב במחוות ידה. "אני שמחה שהוא התעשת סוף- סוף. כמעט חיסלנו אותו."

"אה... אני שמחה. שלא עשיתם את זה, כלומר."

בלטריקס הובילה את לילי אל הטרקלין, שהיה מלא באורחים מפטפטים ואוכלים.

"אני אוהבת את השמלה שלך," הקפידה לילי לומר.

"תודה, אוונס. וחשבתי שאין לך טעם."

"לילי! הי, לילי!"

לילי הפנתה את מבטה וראתה את פיטר פיטגרו עושה את דרכו דרך ההמון לכיוונה בהתרגשות, מנופף בפיסת עוגייה ספוגית.

"פיטגרו? אתה אוכל מוות?"

"לא, אבל אולי אני אהיה!" אמר פיטר בהתרגשות, מתנשף באופן מביך לצידה. "כולם כאן כל כך נחמדים! והאוכל מצוין!"

"אתה רוצה למסור הצהרה רשמית?"

"מה?"

"לא משנה." לילי הציצה בשעונה ואז הביטה סביבה במתח. מתי התגבורת הזו תגיע כבר?

הפרק הקודם		הפרק הבא