Rabbit Heart

פרק 7

שישה דברים בלתי אפשריים

"...'לפעמים הייתי מאמינה בלא פחות מאשר שישה דברים בלתי אפשריים לפני ארוחת הבוקר'." 

(לואיס קרול, "מבעד למראה").

-

המתח בין ג'יני, דין ונוויל ביום שלאחר מכן היה בלתי נסבל. לג'יני התחשק לקפוץ ממגדל האסטרונומיה כשדין התיישב לצידה בשולחן ארוחת הבוקר ביום שלאחר ההתגפפות שלהם ונישק אותה ללא בושה.

שיימוס כמעט נחנק מהטוסט שלו ופארווטי ולבנדר נראו ספק המומות ספק מאושרות עד הגג. נוויל ניגב את פיו במפית באופן נחרץ ועזב, אך לא נראה שלמישהו מחבריו היה אכפת.

ג'יני דחפה את דין מעליה ותקעה בו מבט. "מה אתה עושה?"

"אני-"

"אל תעשה את זה פה." או בכל מקום אחר. ג'יני העבירה יד על פיה והעמידה פנים שהיא עסוקה באוכל שלה.

דין הסתכל עליה כמו כלב שנבעט, מושפל וזועם. "מה הבעיה שלך?"

"זה לא הזמן בשביל זה. כולם מסתכלים-"

"אני מבין," מלמל דין בקול נמוך, לוקח את תיקו. "יש לך מוניטין. את לא תרדי רמה אחרי שהגעת להארי פוטר. בסדר גמור."

גם הוא עזב את האולם בזעם. ג'יני קברה את פניה בידיה כדי להתחמק מהמבטים שננעצו בה מסביב, מנסה להבין מה לעזאזל הבעיה איתה. שיימוס חיכך בגרונו ועשה מאמץ עלוב אך בעל כוונות טובות לפתח שיחה שגרתית.

המשך אותו היום לא היה מוצלח יותר. השמועה שדין נישק את ג'יני בארוחת הבוקר התפשטה מהר, ועד שהגיעה לשיעור שיקויים עם סלגהורן, חצי מבני כיתתה נעצו בה מבטים. היא ידעה בדיוק מה הם חושבים- שהיא נימפומנית משוגעת שחייבת להיות צמודה לזרועו של גבר באופן קבוע, ושהיא תנצל כל הזדמנות לגנוב את אור הזרקורים.

היא החליטה להתעכב בכיתה בסוף השיעור כדי לחסוך מעצמה את לחשושי הרכילות של הבנות האחרות מגריפינדור, מעמידה פנים שהיא לוקחת את הזמן לסדר את חומרי השיקויים שלה.

"העלמה וויזלי," קרא אליה סלגהורן כשהבחין שהיא האחרונה שנותרה בכיתה. הוא דידה לכיוונה, וג'יני חשה שהיא מחפש כל תירוץ אפשרי לא להישאר לבד עם אוכל המוות שנמנם בפינה. "לצערי לא הספקנו לשוחח מאז תחילת השנה. את מבינה, אסור לי לערוך יותר פגישות של המועדון... איך הייתה החופשה שלך?"

ג'יני תהתה האם סלגהורן מטומטם, או שהוא רק עושה את עצמו. "היא הייתה... בסדר."

"אני שמח לשמוע, שמח לשמוע." נראה שהחודש שבילה המורה לשיקויים תחת פיקוח אוכלי המוות גרם לו להשמין עוד יותר, ועניו היו כבדות ובלתי ממוקדות מתמיד. הוא התנדנד על עקבי נעליו המבריקות בחוסר נחת בעודו מפטפט איתה. "שמעתי שאחיך הבכור התחתן. אני בטוח שהאירוע הביא שמחה רבה למשפחה..."

"למעשה-" פתחה ג'יני, אך החליטה שהיא לא רוצה לדבר על זה, במיוחד לא עם סלגהורן. היא ידעה שזה רק עניין של זמן עד שיתחיל לשאול על הארי. "כן, זה היה נפלא. אני חייבת ללכת, פרופסור, אני אאחר לשיעור הבא..."

"כמובן, כמובן," אמר סלגהורן, נראה מאד מוטרד מכך. "שיהיה לך יום טוב, העלמה וויזלי..."

היא איחרה להתגוננות מפני כוחות האופל, מה שזיכה אותה בקללה צורבת בכניסה לכיתה. נראה שקארו שם עליה את העין באותו היום, כי מאוחר יותר דאג לנדב אותה להדגים מספר קללות אלימות להנאתו ולהנאת אוכלי המוות המפקחים על השיעור. לכן כשהזדחלה לכיתת תולדות הקסם, ג'יני לא ידעה איך היום שלה יכול להיות גרוע יותר.

היא צנחה לכיסא לצד לונה וקברה נהמה בתוך התיק שלה.

"את נראית חיוורת, ג'יני," אמרה לונה בדאגה נוגעת ללב.

"התגוננות מפני כוחות האופל," הסבירה ג'יני בכבדות.

"הינה, תאכלי את זה," אמרה לונה והוציאה מתיקה שקית מלאה קוביות של מה שנראה כמו עלים צהובים גרוסים. "תמציות אטלס. שימרתי אותן בעצמי במהלך הקיץ. זה יגרום לך להרגיש טוב יותר."

ג'יני הרשתה ללונה להכניס לפיה טבלייה אחת. היא הייתה מתוקה מאד, והתמוססה בפיה במהירות. ריח רענן עלה באפה, והיא חשה מעט טוב יותר. "תודה, לונה."

"אין בעד מה," אמרה לונה בשמחה. "טיפחתי את השתילים כל הקיץ, את יודעת. אבא הביא לי אותם ממזרח אירופה. אומרים שאכילת קמצוץ עלים מספיקה בשביל לחדד את החושים של מי שאוכל אותם, אם מבשלים אותם נכון. עשיתי הרבה ניסיונות- פעם אחת אפילו גרמתי לאבא עיוורון זמני- אבל אני חושבת שבסוף הצלחתי-"

לסטריינג' נכנס לכיתה בצעד זחוח, וכל התלמידים השתתקו וקמו על רגליהם באחת. הוא סימן להם לשבת בהיסח דעת והתחיל בשיעור מייד.

"אני גאה לבשר לכולכם שאנחנו עומדים בדיוק בלוח הזמנים שקבעתי לנו למחצית הזאת," בישר לסטריינג', נשען על שולחנו בחינניות. "בשיעור הקודם סיימנו לעבור על מבוא היסטוריית הקוסמים האמיתית. והיום, כדי לוודא שהאוזניים הקטנות שלכם כרויות בזמן השיעורים שלי, אני אעביר לכם בחן קטן." בהינף שרביט, גיליון קלף צץ מול כל אחד מהתלמידים. "הוציאו עטים ותתחילו לרשום את ציר הזמן של היסטוריית הקוסמים. אני מצפה להסבר על כל אירוע משמעותי עליו למדנו. יש לכם את השיעור הזה- התחילו."

כולם התנפלו על הגיליונות שלהם בנחישות לא לתת ללסטריינג' סיבה לתת להם עונש. מבין שלושת המורים אוכלי המוות, לסטריינג' כנראה היה המתורבת ביותר בזמן השיעורים, אך השמועות על העונשים שהטיל על מי שלא מצא חן בעניו התפשטו בבית הספר כמו מגפה מטילת אימה. תלמידים היו חוזרים לחדרי המועדון בלילה מהעונשים במשרד שלו עם לחיים חיוורות וספוגות דמעות ועניים כבויות.

ג'יני מיהרה לכתוב את כל מה שהיא יודעת, אך בעודה מוחקת מילים לא נכונות, הבינה שהיא בכלל לא מצליחה להתרכז במה שהיא כותבת.

כל רעש קטן בכיתה הפריע לה כאילו היה מהלומת פטיש. התלמיד שלפניה המגרד את פדחתו, קצה העט הנשבר בצד השני של הכיתה, קול נשימותיה השקטות של לונה. הקולות מהכיתות שמסביב חדרו גם הם לתודעתה; הרצאה של פליטק על לחשים בתיאוריה, קולות דפים מתהפכים, שיעולים, תלמיד השואל שאלה...

האור שחדר דרך החלונות היה לפתע חזק מאד, לבן ומעוור, והקשה עליה להתרכז במרקם הסיבים של הגיליון שלה, שגם הוא בלט כאילו בחנה אותו בזכוכית מגדלת. אינספור ריחות שונים התערבבו באפה, מושכים את תשומת ליבה מהמטלה בה הייתה צריכה להתרכז, ובגדיה גרמו לה להתגרד בלי הפסקה.

היא הציצה בלונה, מנסה למשוך את תשומת ליבה, אך היא נראתה כחולמת בעודה מציפה את הקלף במילים.

היא שמעה את לסטריינג' מהלך בכיתה ומיהרה להשפיל את מבטה. היא הריחה אותו לפני שראתה אותו לידה; הוא הדיף ריח בושם גברי בשילוב ריח קל של עור ומשי יוקרתי.

היא הרגישה כל תעלה בקצות אצבעותיו כשנגע בסנטרה והרים את פניה לכיוונו. הוא הביט לתוך פניה, והיא יכולה הייתה לראות כל נקבובית בפניו, כל ריס סביב עניו, כל תעלה בשפתיו המתוחות בחיוך הממזרי הנאה והמרגיז שלו.

"לא הייתי רוצה להאמין שאת מעתיקה, העלמה וויזלי," הוא אמר בחלקלקות באוזנה, והיא התכווצה כאילו צעק. "את יודעת שאני לא מעריך רמאות..."

ג'יני הנהנה ברעד, ממצמצת בעיניה בטמטום באור המעוור.

נראה שלסטריינג' לא סיים, אך ג'יני שמעה צעדים במסדרון שמחוץ לכיתה וקול עמוק אומר, "תקראו לו החוצה. אני צריך להחליף איתו מילה."

הדלת נפתחה ואוכל מוות במשמרת הציץ פנימה. לסטריינג' הביט, ואוכל המוות סימן לו בראשו לצאת.

"תשגיח עליהם," הוא אמר ויצא, אוכל המוות מחליף אותו בפטרול בכיתה. שאר התלמידים נראו מוטרדים מנוכחותו, אך ג'יני לא נתנה עליו את דעתה; היא יכולה הייתה לשמוע את לסטריינג' מדבר עם הזר מחוץ לכיתה כאילו היו בדיוק לידה.

"רודלפוס. זה כנראה משהו חשוב, אם טרחת להגיע עד כאן," אמר לסטריינג' בקולו הזחוח. "תמהר, יש לי תלמידים לחזור אליהם, אתה יודע."

"מאלפוי שולח כמה בובות מהמשרד לפה בשבוע הבא," אמר רודלפוס לסטריינג' ללא פשרות. "לנקות את כל הבוצדמים. סנייפ אוהב להעמיד פנים שהוא עסוק, אז תעביר לו את זה. תכינו את המסמכים של כל התלמידים לבדיקה ביום שני."

"יעשה, אחי. עוד משהו?"

"לא. תחזור לשעשוע שלך."

לסטריינג' חזר לכיתה. ג'יני העמידה פנים שהיא כותבת כשחלף על פניה. שפתיה היו יבשות, והתחושה הייתה מוגברת ובלתי נסבלת.

היא הייתה חייבת להזהיר את דין ואת שאר ילדי המוגלגים, מייד, אבל היא לא יכולה הייתה לצאת מהכיתה. היא חשה שאם לא תעשה משהו מייד, היא תתפוצץ-

"תם הזמן." גיליונות הקלף נמשכו תחת ידי התלמידים והסתדרו על שולחנו של לסטריינג'. ג'יני הבינה באימה מסוימת שלא כתבה שום דבר בעל ערך. הצלצול נשמע, אך איש לא העז לקום. "בשיעור הבא נגלה בדיוק מי מתקדם בקצב הרצוי, ומי לא. והתגמולים בהתאם. משוחררים."

התלמידים זרמו מתוך הכיתה כמו מים בסכר שהשתחרר, וג'יני ולונה נזרקו אל המסדרון הומה התלמידים.

"מה רשמת על שבי המכשפים במאה העשירית?" קולה של לונה מעולם לא נשמע גבוה וצייצני כל כך, במיוחד על רקע הנהמה הבלתי נפסקת של הקולות במסדרון שהלמו בראשה של ג'יני. היה שם חם בצורה בלתי נסבלת. "לא זכרתי את השמות של המכשפים, אבל אני חושבת שקלעתי לכל התאריכים-"

"לונה-"

"הם הוצאו להורג באביב 958, נכון? לא הייתי בטוחה-"

"לונה!" קולה של ג'יני הדהד בראשה בעוצמה מכאיבה. לונה הביטה בה בפליאה, כל פיסת צבע בעיניה הענקיות נראית לעין. ג'יני שחררה את עניבתה ומחתה זיעה מצווארה ופניה. "אני חייבת לספר לך... לעזאזל, למה כל כך חם פה?!"

"זה כנראה צמח האטלס," הסבירה לונה בשלווה. "כמו שאמרתי, הוא מעורר את החושים מאד."

ג'יני נאנחה והרימה את שיערה כדי לאפשר לעורפה להתקרר.

"אני חייבת לספר לך משהו. בזמן המבחן-" אך היא עצרה את עצמה. היא לא יכולה הייתה לדעת מי מאזין לה במסדרון העמוס.

"מה אמרת, ג'יני?" שאלה לונה.

"אני אספר לך אחרי זה," אמרה ג'יני, ושוב חשה שמישהו נועץ בה מבט.

הן נפרדו באולם הגדול, כל אחת הולכת לשולחן הבית שלה. ג'יני הבחינה בשיער הפרוע של שיימוס ובפלך פניו הכהות של דין השקועים בשיחה עמוקה ומיהרה לכיוונם, מתכוונת לספר להם את כל מה ששמעה, כשגוף מוצק חסם את דרכה.

"החבר שלך יצטרך לחכות, וויזלי," אמר לסטריינג' בחיוך חלקלק. הוא הקיש על אפה בקלף מגולגל. "דפדפתי קצת במבחנים שכתבתם בשיעור. אני מאוכזב מאד לגלות שנראה שלא למדת כלום בחודש האחרון."

"אני-"

"אין צורך בתירוצים, יקירה. אני מוכרח להודות שהופתעתי שלא גילית את חוסר היכולת שלך עד עכשיו- ציפיתי ליותר צרות ממך. הערב במשרד שלי- עונש." הוא ליטף את סנטרה באצבעו בחלקלקות שגרמה לה לחוש צמרמורת והתרחק.

היא צפתה בו צועד בקלילות, חשה בחילה גועה לנוכח המחשבה שעליה לבלות ערב שלם איתו במשרדו, כשהבינה שדין מביט בה. ברגע שהחזירה לו מבט הוא השפיל את עניו והעמיד פנים שהוא עסוק במשהו אחר. ג'יני גנחה ברוגז וחצתה את המרחק ביניהם בצעד תקף.

"אני צריכה לדבר איתך," היא הצהירה.

דין העמיד פנים שהיא מפריעה לו באמצע לגימה משמעותית מהגביע שלו. "זה לא יכול לחכות? אני אוכל." הוא חזר לארוחתו, לא נותן לה מקום להפריע לו.

"אתה מוכן לשכוח את מה שקרה היום בבוקר?" היא אמרה, מתיישבת על הספסל לצידו. שיימוס צפה בהם בחשש, מכרסם לחמנייה. "זה רציני."

כנראה שהחומרה שבטון דיבורה ופניה הכריעו אותו, כי הוא הנהן בהבנה אך בחוסר רצון וקם, עוקב אחריה אל מחוץ לאולם. היא חשה שמבטים רבים נחים עליהם בעודם עושים זאת.

בשולחן סלית'רין מישהו שרק, ובעקבותיו נשמעו קריאות כגון, "לכי על זה, וויזלי!", ו"אל תשכח לספר איך היה, תומאס!"

ג'יני התעלמה מהם בהפגנתיות בעוד דין מסמיק במבוכה לצידה. הם יצאו אל אולם הכניסה, שהיה ריק עכשיו מלבד אוכלי מוות משועממים היושבים על המדרגות או משחקים משחק קוביות על הרצפה, וטיפסו במדרגות אל חדר המועדון.

הם הגיעו אליו בלי אוכלי מוות העוקבים אחריהם, מה שהיה בגדר מזל גדול. הם נכנסו והפתיעו כמה גמדוני בית מפוחדים שהיו באמצע הניקיון, אלה מיהרו להסתלק בביישנות.

ברגע שהחור שמאחורי התמונה נסגר אחריהם, ג'יני הקפידה להיות כמה שיותר רחוקה מדין. היא השליכה את תיק הספרים שלה על השטיח וצנחה לתוך כורסא קרובה. דין נשען על כרכוב האח, ידיו בכיסיו. "על מה רצית לדבר איתי?"

ג'יני סיפרה לו מייד על השיחה בין לסטריינג' לאחיו. כשסיימה, פניו הכהות של דין קיבלו גוון אפרפר, דומה לשמיים המעוננים בכבדות שבחוץ. הוא נגע בסנטרו במחווה של חוסר אונים.

"אני לא יודע מה נוכל לעשות," הוא הודה בפניה בכבדות, צונח לתוך כורסא אחרת בייאוש.

"אתה מוותר?" פלטה ג'יני בהלם מעורב באימה. "סתם ככה? אתה לא יכול-"

"אף פעם לא הבנתי את זה בך," הוא קטע אותה בגסות, לא מביט בה. "את חוסר היכולת הזה לקבל את המציאות. את הצורך התמידי הזה לשנות הכל. אף פעם לא היית מרוצה ממה שהיה לך... תמיד רצית יותר..."

ג'יני ידעה שהוא מדבר על הארי. היא חשה צורך להתפרץ עליו בצעקות, לפרוק את כל המתח שהצטבר בה בחודשים האחרונים, האיומים. איך הוא בכלל יכול להעלות נושא כזה בזמן שכזה? החיים שלו נמצאים בסכנה, ומה שמעניין אותו זו הסיבה בגללה נפרדו בשנה שעברה? היא חשה בוז עמוק כלפיו באותו הרגע, אך החליטה לעצור את הזעם שלה ולהתרכז בנושא שעל הפרק.

"אתה מוכן להתרכז בבעיה?" היא הטיחה בו. "אם אתה רוצה להישאר כאן ולחכות שיתפסו אותך, תעשה מה שאתה רוצה. אבל יש כאן עוד ילדי מוגלגים שנמצאים בסכנה- אתה לא יכול לחרוץ את גורלם."

"את יודעת שאין מה לעשות," הוא קבע, משפשף את פניו בעייפות. קבלת גזר הדין האיום ניבט מכל פרט בהופעתו. ג'יני הבינה, באימה מסוימת, כמה החודש האחרון תחת פיקוחם של אוכלי המוות השפיע על הנחישות ותחושת היכולת העצמית שלו. "או שתתני למשרד הקסמים לקחת אותם, או שהם יגררו אותך איתם לתחתית. לא משנה מה תנסי לעשות, תתפסי. את חושבת שזה שיש לך שרביט משנה משהו? את אחת מול עשרות קוסמים מיומנים. הדברים שהארי לימד אותך לא יצילו אותך הפעם."

"למה אתה מתעקש להכניס אותו לשיחה?!" התפרצה ג'יני, פניה מתלקחות מרוב חום. היא כבר לא הייתה זרוקה על הספה, אלא יושבת על הקצה במתח.

דין הביט בה במבט מיתמם ומאשים, מרגיז במיוחד. "את זו שמתעקשת למצוא משמעויות נסתרות לכל דבר שאני אומר." הוא העמיד פנים שהוא מתעסק בציפורניו. "זה טבעי- את בטח מרגישה אשמה."

"אני-" ג'יני זינקה על רגליה כמו קפיץ, אך המילים נעתקו בגרונה מרוב זעם. לפני שהבינה מה היא עושה, חטפה את התיק שלה ועזבה בסערה במעלה המדרגות, אל המגורים.

תחושת דה- זה- וו מחליאה הציפה אותה בעודה מתמוטטת על המיטה של הארי בדמעות. לפעמים היא האמינה שגברים גורמים לנשים לבכות לשם ההנאה בלבד; זו הייתה הדרך שלהם להראות שהם חזקים.

לבסוף, אחרי שהפרץ הראשון של דמעות הזעם עבר, התפנה מקום בחזה של ג'יני לרגש נוסף- אשמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא