מעודנת

אם חשבתי שהחזרה לשגרת-הלימודים תעזור להסיח את דעתי מכל הבלאגן שמתרחש בחיי, טעיתי. אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב על אימא ועל העובדה שבפעם האחרונה אשר ראיתי אותה היא הייתה על סף התאבדות. אני לא מצליחה להיפטר מהתחושה שמשהו נוראי עומד להתרחש, ושאני לא מסוגלת לעשות שום דבר בנוגע לכך היות ואני תקועה כאן בהוגוורטס. זה די מצחיק, כשאני בבית אני רוצה להיות בהוגוורטס ועד שאני כבר בהוגוורטס אני הייתי חושבת על מה שקורה בבית. החיים משונים.

כבר ביום הראשון לאחר החופשה, ארוחת-הבוקר שלי נקטעת על ידי מכתב מדודה ג'יני.

רוז,
אימא שלך סיפרה לי הכל על ההיריון שלך. אני מודעת לכך שההורים שלך לא הגיבו בצורה כל-כך טוב לבשורה, אך אני רוצה שתדעי שאני תמיד נמצאת כאן בשבילך, אוקיי? אני לא עומדת להתנהג כמו רון ולהשתגע מעצבים בגלל הנושא. אני יודעת מנסיון איך זה מרגיש להיות מצויה תחת המגננה המוגזמת של רון וויזלי, וזה לא כיף. אני הסנדקית שלך, מותק, ואת יכולה לדבר איתי על הדברים האלה. זה לא מתפקידי לחנך אותך, אבל רק זכרי שגם להורים שלך כנראה קשה לעכל את העובדה שהם עומדים להיות סבא וסבתא.
אני מקווה שאת שומרת על עצמך עכשיו יותר מתמיד. שתי הרבה מים, הקפידי לאכול ארוחות מלאות ולצרוך הרבה חלבונים וסידן. חשוב שתדאגי לבריאות שלך, אם לא בשביל התינוק אז לפחות בשבילך. אל תילחצי יותר מדי ממטלות בית-הספר, זה לא בריא לתינוק. אני יודעת שאת בטח מגלגלת עכשיו עיניים בגלל המכתב, אבל מישהו חייב לתת לך את העצות האלו! אני זוכרת שנהגתי לרוץ אל אימא שלי כל עשר דקות כדי לשאול אותה שאלות כשהייתי בהיריון עם ג'יימס. אם יש לך איזשהן שאלות, פשוט תשלחי ינשוף.
הארי ואני היחידים שיודעים על-כך, אז את לא צריכה לדאוג מקבלת צרחנים בנושא מסבא וסבתא או מכל קרוב משפחה אחר. תשמרי על עצמך, זה מאוד חשוב. שלושת החודשים הראשוניים הם הקריטיים ביותר. אני חושבת שאת צריכה ללכת אל מדאם פומפרי כמה שיותר מוקדם ולספר לה על המצב. היא תשמור על חיסיון. אני אבוא לבקר אותך בקרוב ואז נוכל לדבר עם מר פליטיק.

באהבה,
דודה ג'יני

למה הארי וג'יני לא היו יכולים להיות ההורים שלי? אבל מצד שני, אם לילי הייתה בגיל שלי ובהיריון, אני בספק אם גם אז הם היו נשארים כל-כך רגועים. למעשה, אני די בטוחה שג'יני הייתה נכנסת למין מצב "רון וויזלי" שכזה ומאבדת את העשתונות מרוב כעס. הארי בטח היה אוגר את הכעס שלו במשך מספר חודשים עד שלבסוף היה מתפוצץ ומרוב כעס רוצח מישהו או עובר לגור על איזה חוף נידח באוסטרליה. אז אולי זה בעצם טוב שאני לא הבת שלהם.

אבל אני שמחה שיש לי את דודה ג'יני לדבר איתה, כי מאז שחזרתי להוגוורטס אני מתה מפחד. יש לי חלומות חוזרים ונשנים על כך שאני מקבלת צירים מוקדם מהצפוי בחדר המעונות, ושאני צורחת הכי חזק שאני יכולה אך אף אחד לא שומע. אני יודעת שעברו רק כמה שבועות, אבל כנראה שאי-אפשר להתעלם מהפחדים שמשהו יתפקשש בדרך. לכן ביום שני בצהריים, אני שומעת לעצתה של ג'יני והולכת לדבר עם מדאם פומפרי במרפאה.

מדאם פומפרי היא אישה מבוגרת, אז אני ממש חוששת שהיא תהיה מאוד שמרנית בדעותיה ותנסה לגרש אותי מהטירה. (למזלי הרב) המרפאה ריקה כשאני מגיעה ומדאם פומפרי יושבת במשרד שלה. אני נוקשת על הדלת ונכנסת פנימה.

"מדאם פומפרי?" אני אומרת בביישנות.

"כן? וויזלי, זה שמך, נכון?

אני מהנהנת.

"אני כבר לא זוכרת כמה פעמים ראיתי את ההורים שלך כאן כשהיו תלמידים. איך אני יכולה לעזור לך?" היא שואלת.

"טוב,מה שקרה זה..." אני מתחילה. "אני בערך... עם ילד."

כן, ככה אני מנסחת את זה. תיכננתי לומר ש"יש לחמניה בתנור שלי", אבל ברגע האחרון החלטתי שלא. היא נראית די מופתעת ואני די בטוחה שהיא עומדת לצעוק עליי, אבל אז היא קמה ומתקדמת לעברי.

"אני מבינה," היא אומרת. "כמה זמן?"

"מאז אוקטובר," אני אומרת.

"את אוכלת כמו שצריך? את נראית בתת-תזונה," היא אומרת. "את תזדקקי לשיקוי קדם-לידה. ותצטרכי גם לעבור סריקה בקרוב... מה דעתך על יום רביעי בבוקר?"

"אמ, כן, נשמע מצוין," אני אומרת, די מופתעת מהעובדה שהיא לוקחת את העניין בכזה רוגע.

"ואני מציעה שתביאי מישהו איתך," היא אומרת.

כן, לא עומד לקרות, פופיל'ה. אני מהנהנת בכל מקרה.

"תודה רבה," אני אומרת וקמה בכדי לעזוב.

"העלמה וויזלי, אם את צריכה משהו, אל תהססי לפנות אליי. אני אשמור על העניין סודי לחלוטין."

אני מחייכת אליה ועוזבת את המרפאה. לפחות משימה אחת ירדה מרשימת המטלות שלי. פתאום, יש לי חשק לאכול צ'יזבורגר ענק מרוח בחמאת-בוטנים. אני אפילו לא אוהבת חמאת-בוטנים. אני רצה אל ארוחת הערב ומתיישבת ליד צ'אסטיטי פינץ', עוד תלמידת שנה-שישית בגריפינדור.

"היי רוז, איפה היית?" היא שואלת.

"אה, סתם. הייתי חייבת לשאול איזה ספר," אני משקרת. אני עורמת על הצלחת שלי ארבע כפות גדושות של מחית תפוחי-אדמה, שתי צלעות חזיר, גזרים, ברוקולי... אני אפילו לא אוכלת ירקות, אבל הם מריחים ממש טוב היום. אני מושיטה את ידי אל הפטריות, אבל אז המראה שלהם מעורר בי בחילה... מה קורה לי? לפטריות אין בכלל ריח, אבל היום אני מסוגלת להריח אותם כאילו צ'אסטיטי הסתבנה בהם.

"הכל בסדר? נהיית ממש חיוורת," אומר צ'אסטיטי.

"כן, אני בסדר," אני עונה. אני מביטה בצלחת העמוסה שלי ואז מבינה שאני בכלל לא רעבה.

" את עומדת לאכול את כל זה?" היא שואלת בחוסר אמון.

"אמ, לא," אני משיבה. "כנראה שהעיניים שלי גדולות יותר מהקיבה שלי... את יודעת מה, נתראה אחר-כך."

וכך, מבלי לגעת בארוחת-הערב שלי, אני קמה ועוזבת את האולם הגדול. ג'יימס, פרד ושאר החברים שלהם בדיוק נכנסים משום שהרגע סיימו את השיעור האחרון שלהם להיום. אחד מהחבורה קורץ אליי ועוברת בי חלחלה. הבחור הזה זכה לאיזו קללת כיעור רצינית ביותר כשהיה ילד, אני אומרת לכם.

"ג'ינג'!" ג'יימס קורא. "אימון קווידיץ' בשבע. אל תשכחי!"

"אה, נכון," אני משיבה. שכחתי מזה לגמרי.

אני רצה אל המעונות, לוקחת עט וחתיכת קלף וכותבת מכתב לדודה ג'יני. היא אמרה לי לכתוב לה אם יש לי איזשהן שאלות, נכון?

דודה ג'יני,
תודה רבה לך על המכתב. העובדה שיש מישהי שאני יכולה לדבר איתה לגביי למצב גורמת לי להרגיש הרבה יותר טוב. הלכתי למדאם פומפרי היום. היא נתנה לי איזו סוג של תרופה כדי לשמור על החוזק שלי. אני עומדת לעבור את הסריקה הראשונה שלי ברביעי בבוקר, אז זה אמור להיות מעניין! היא אמרה שכדאי לי להביא מישהו איתי, אבל אני לא ממש בטוחה את מי.
בכל מקרה, אמרת לכתוב אם מתעוררות אצלי שאלות, ויש לי אחת - האם זה בסדר לרכוב על מטאטא כשאת בהיריון? יש לנו משחק חשוב נגד סלית'רין בשבת וג'יימס עורך לנו אימונים בכל ערב השבוע. לא הייתי בטוחה אם להשתתף או להמציא איזשהו תירוץ.
שוב תודה. את מצילה אותי. איך אימא ואבא? הם כבר הרגו אחד את השני? תשלחי דרישת-שלום לדוד הארי.

אוהבת,
רוז

אני ממהרת אל הינשופיה כדי לשלוח את המכתב ואז הולכת אל האימון במגרש הקווידיץ'. מכיוון שאני עדיין לא בטוחה אם מותר לי לטוס או לא, אני עפה באיטיות רבה ובזהירות לכיוון חישוקי-השער, ומרחפת באוויר מבלי לעשות איזשהן תנועות פתאומיות. בינתיים הולך לי די טוב עם הקוואפלים שנזרקים אליי מידי הרודפים - החמצתי רק שלושה עד כה, וזה רק בגלל שאני לא מוכנה לצלול כדי לחסום אותם. ג'יימס צועק כמו משוגע בכל פעם שאני מפספסת אחד, אבל אני משתדלת להתעלם ממנו.

אחרי האימון, אני זורקת את המטאטא שלי לארונית, ואז נדחקת לקיר על-ידי ג'יימס. הוא נראה ממש עצבני.

"ג'ינג', מה זה היה, לעזאזל?" הוא צועק.

"שתוק כבר, ג'יי. אין לי כוח לדבר על זה," אני משיבה בחוסר סבלנות.

"אני לא אשתוק! אנחנו חייבים לנצח במשחק הזה אם אנחנו רוצים איזשהו סיכוי לזכות בגביע! אלוהים, ג'ינג'! חשבתי שאכפת לך! את באמת רוצה שאל' ומאלפוי ינצחו?"

"אל' הוא אח שלך," אני אומרת. "למה אתה כל-כך נחוש להביס אותו בהכול כל הזמן?"

"אני פשוט לא רוצה שסלית'רין יזכו בגביע. מה הבעיה שלך היום?"

"פשוט עזוב אותי כבר!" אני צורחת ומתרחקת ממנו בזעם, מתעלמת מצעקותיו. דום עדיין נמצאת במלתחות וכשאני נכנסת, חיוך מגוחך מרוח על פניה. היא אפילו לא שמה לב למצב-הרוח שלי.

"היי רוז," היא מחייכת. "אימון טוב, לא ככה?"

"לא הייתי אומרת את זה לפוטר," אני אומרת בקול קודר. נראה שהיא טיפה מופתעת מהעובדה שאני קוראת לבן-הדוד שלנו בשם המשפחה שלו, אבל זה לא ממש מעניין אותי. היא פשוט מושכת בכתפיה וממשיכה לחייך בכל מקרה.

"אני נפגשת את סקורפיו עכשיו," היא אומרת, מסוחררת מהתרגשות. זה ברור שהיא חיכתה בקוצר-רוח להזדמנות לספר לי את זה.

"אה... איך זה מתקדם ביניכם?" אני שואלת. בבקשה תגידי לי שאת לא סובלת אותו.

"מדהים," היא קורנת מאושר. "רוז, אני חושבת... אני חושבת שאני אוהבת אותו!"

אוי לא.

זה לא קורה. דום לא יכולה להתאהב בו. דום לא מתאהבת בבחורים. היא רק יוצאת איתם במשך כמה שבועות, זורקת אותם ומתקדמת הלאה. אהבה היא לא חלק מהמשוואה הזו.

"אה... את בטוחה?" אני שואלת.

"אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליו," היא אומרת וניצוץ של התרגשות מבריק בעיניה כשהיא מדברת עליו. "זה כאילו שכשאני איתו, אני יותר שמחה מאשר מה שאי-פעם הייתי! וכשאני לא איתו, אני מתגעגעת אליו כל-כך, הלב שלי רק רוצה להיות איתו שוב."

תעבירו לי את הדלי.

"רוז," היא לוחשת. "אני חושבת שאני אעשה את זה איתו."

אני בדיוק לוקחת לגימה של מים כשהיא מספרת לי את זה, מה שגורם לי להשתנק ולהשתעל באי-נחת.

"מ-מ-מה?" אני משתעלת.

"הירגעי, רוז. כולם עושים את זה. ואני באמת חושבת שהוא האחד," היא אומרת. נראה שההתלהבות שלה פחתה בעקבות התגובה שלי.

"אבל לא היית איתו הרבה זמן, נכון? ומדובר במאלפוי... אני מתכוונת, בואי נודה בזה, הוא לא ממש שה תמים," אני אומרת. אני כזאת צבועה. מגיע לי עונש מוות.

"אסור לך לספר על כך לאף-אחד, בסדר?" היא לוחשת. "את יודעת שהיו לו מלא חברות, נכון?"

אני מהנהנת - רשימת האקסיות של מאלפוי ארוכה יותר מזנב של בסיליסק.

"טוב, אז לפי מה שהוא אומר, הוא שכב רק עם מישהי אחת אי-פעם," היא אומרת.

אני בוהה בה בהלם, אבל היא כבר קורנת רק מעצם המחשבה עליו.

"מסתבר שהוא היה בתול ממש עד לפני כמה חודשים, את מאמינה?"

אני מנענעת בראשי ולוחשת "לא".

"אה, אני חייבת ללכת," אומרת דום ומביטה בשעון-היד שלה. היא קורצת אליי ומדלגת בשמחה אל מחוץ לחדרי המלתחות.

אוקיי, טווח כל-כך רחב של רגשות שורר בגוף שלי עכשיו. לא חשבתי אי-פעם שאדם אחד מסוגל להרגיש את כל-זה בבת אחת כך. אני זועמת לחלוטין על ג'יימס והעצבים שהוציא עליי לאחר האימון; אני מקנאה בכך שדום הולכת לפגוש את מאלפוי; אני מבולבלת בנוגע לרגשותיי המשונים כלפיי מאלפוי; יש לי בחילה בגלל ההיריון; אני מופתעת מהעובדה שמאלפוי היה בתול כששכבנו; אני המומה מכך שאני הראשונה שלו; אני מודאגת ממצב מערכת-היחסים של ההורים שלי, ואם לומר את האמת, אני גם די רעבה.

אני מתקדמת לכיוון הטירה, ואפילו לא מסתכלת לאן אני הולכת מרוב העומס שמעיק לי כרגע על הראש. בסופו של דבר אני נתקלת בלילי בדרכי בחזרה אל הטירה. למעשה, אני כמעט נופלת עליה כי היא יושבת על המדרגות שמובילות אל דלת הכניסה הפתוחה של הטירה.

"ליל'ס? מה את עושה כאן בחוץ, קור אימים פה," אני אומרת. היא לא אומרת כלום אז אני מתיישבת לצידה. היא רועדת מקור ודמעות זולגות במורד לחייה.

"לילי? מה קרה?" אני שואלת.

"למה הוא היה חייב לבחור בדום?" היא מייבבת. "למה דווקא היא?"

"אני לא יודעת," אני ממלמלת.

אני מניחה את ידי סביבה על-מנת לנחם אותה, אבל אני לא בטוחה שזה ממש עוזר לה. אני מניחה שאני גם זקוקה לניחום בעצמי. אני מובילה אותה  פנימה, הרחק מהכפור ובמעלה המדרגות אל חדר המועדון - טעות גדולה. דום ומאלפוי מכורבלים על הספה מול האש, מתנשקים. שפתה התחתונה של לילי רועדת בעצב למראה השניים והיא רצה במעלה המדרגות אל המעונות, טורקת את הדלת מאחוריה. רעש הדלת הנטרקת מקפיץ את דום ומאלפוי ופיותיהם נפרדים.

"מה קרה לה?" שואלת דום.

"היא בסדר," אני משקרת. "סתם נכנסה למין מצב-רוח שכזה... מה הוא עושה כאן? סלית'רינים לא אמורים להיכנס למגדל גריפינדור."

אני מתעלמת בנונשלנטיות מהעובדה שמאלפוי היה בחדר המעונות שלי לפני בערך חודשיים וחצי. אני במצב-הרוח המושלם כדי לפרוץ בריב... ואני ממש לא רוצה לסבול לילה שלם עם שני אלה.

"אוקיי, אני הולך," אומר מאלפוי.

"אתה לא חייב ללכת!" אומרת דום. "רוזי פשוט טיפה עצבנית בגלל האימון."

"אני בכלל לא עצבנית!" אני צועקת בכעס.

"ברור שלא," מאלפוי ממלמל.

"אוי תסתום כבר, מאלפוי, ופשוט תתחפף מפה כבר!"

היי, אני בהיריון, יש לי הזכות להתנהג כמו כלבה.

"רוז!" דום קוראת.

מאלפוי מחייך. הוא יודע שזה מפריע לי, העובדה שהוא יוצא עם דום. אני תוקעת בו מבט זועם אשר אני מניחה שלמדתי מסבתא מולי ודודה ג'יני - הוא כל-כך טיפוסי לשתיהן.

"נתראה אחר-כך, דום," הוא אומר ומנשק אותה. אני משלבת את ידיי ומביטה ברצפה. הוא קורץ לכיווני כשדום לא מסתכלת ועוזב את חדר המועדון. אני שונאת אותו.

"רוז, מה זה היה אמור להביע?"

"הוא לא אמור להיות לכאן!"

"כמה פעמים את הכנסת לחדר המועדון בנים מבתים אחרים? זוכרת את קרל בלאנט? הוא היה מרייבנקלו!"

"פשוט תשכחי מזה," אני אומרת, משפשפת את המצח שלי. היא נאנחת ומטפסת אל דרך חור התמונה אחרי מאלפוי. לא ממש חשוב לי להזכיר לה שכבר עברה שעת כיבוי האורות; אני רק מקווה שאחד המורים יתפוס אותה וישלח אותה לריתוק.

ביום שלישי בבוקר אני מקבלת מכתב נוסף מהדודה ג'יני. האמת שאני שמחה לשמוע ממנה, למרות שהמכתב הזה די עירער לי את הביטחון.

רוז,
אני שמחה לשמוע ששמעת בעצתי והחלטת לבקר את מדאם פומפרי. אל תהססי לפנות אליה אפילו עם הספקות הכי קטנים או אם את מרגישה פתאום לא במיטבך. בנוגע לעניין התעופה, זה לא אמור להוות בעיה במספר החודשים הראשונים. כמובן שכשהבטן תתחיל לגדול זה כבר לא יהיה בטוח בשבילך, אבל לא צריכה להיות לך בעיה לשחק במשחק הקרוב בשבת. אני לא נאלצתי להתפטר מההרפיות מהוליהד עד שנכנסתי כבר לחודש הרביעי עם ג'יימס, וזה ממש לא השפיע עליו.

אני מביטה לעבר ג'יימס שיושב כמה כיסאות לימיני בשולחן ארוחת הבוקר. הוא וחברו הטוב ביותר, מארק, החליטו להתערב על מספר פתיתי-הדגנים שכל אחד מהם יהיה מסוגל לדחוס לנחיר שלו בבת-אחת.
לא השפיע עליו? דודה ג'יני חיה בהכחשה רצינית לגביי בנה הבכור.

בקשר לסריקה, תשתדלי לנסות לבוא עם עוד מישהו. הלוואי והייתי יכולה לבוא, אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהעבודה. אולי תוכלי ללכת עם דום או אפילו לילי? או שתוכלי לספר על-כך לאב של הילד, מי שזה לא יהיה. בכל מקרה, ספרי לי איך העניין מתקדם.
אימא ואבא שלך עדיין לא מדברים אחד עם השני, אבל שניהם נרגעו יחסית מאז שעזבת.
תשמרי על עצמך,
אוהבת
דודה ג'יני

אני מבלה את שאר היום במחשבות על מי שאוכל לקחת איתי לסריקה מחר. אני שמחה שאימא לא סיפרה לדודה ג'יני שהתינוק הוא של מאלפוי. כמה שפחות אנשים שיודעים על כך - יותר טוב.

אימון הקווידיץ' הולך הרבה יותר טוב הערב, מאשר מה שהיה אתמול. אני לא כל-כך מודאגת מהתעופה אחרי המכתב של דודה ג'יני, אז אני מתאמצת הרבה יותר, ומצליחה לחסום כל חבטה וחבטה. למרות שבשלב מסוים אני די בטוחה שדום מעיפה מרביצן לכיווני בכוונה לפגוע בי.

"דום! מה את חושבת שאת עושה?" ג'יימס צועק עליה.

"מצטערת," היא ממלמלת, אך לא נראה שהיא מצטערת כלל.

לאחר שעה של אימון, כולנו עייפים ומצוננים מדי בכדי להמשיך אז ג'יימס מחליט להפסיק. במלתחות, דום מתנהגת כמו שור עצבני. היא ממש זועמת בגלל מה שאמרתי למאלפוי אתמול בערב.

"באמת רוז, לא היית יכולה להביך אותי רק עוד קצת?" היא צועקת במרירות.

"מצטערת," אני אומרת, למרות שאני ממש לא. "פשוט הייתי במצב-רוח ממש רע."

"תוכלי לפחות להתנצל בפניו?"

אני מביטה בה במבט המום, מנסה להבין אם היא צוחקת או לא.


"להתנצל?" אני מגמגמת. אני בקושי נוהגת להתנצל, אפילו כשאני יודעת שאני טועה. אני האדם הכי עקשן בעולם - דום צריכה לדעת את זה כבר.

"בסדר," היא אומרת בכעס, אוחזת בתיק שלה ומתקדמת לכיוון הדלת. אני תופסת בכתפה.

"אוקיי! אני אתנצל," אני אומרת.

"תודה," היא אומרת, ונרגעת יחסית.

אני מרימה את התיק שלי והולכת בחזרה אל הטירה עם דום. לרוע מזלי, אל' ומאלפוי בדיוק נמצאים באולם הכניסה, בדרכם לכיוון המרתפים של סלית'רין כשאנחנו נכנסות. דום רצה אל מאלפוי ואני צועדת בכבדות אחריה. זה עומד להיות הדבר הכי משפיל שעשיתי בימי חיי.

"היי ג'ינג'," אומר אל', ברור שהוא שמח שהגעתי ושלא ייצטרך לסבול את המתיקות המחליאה של מאלפוי ודום לבדו. אני מחייכת אליו קלושות.

"לרוז יש משהו לומר לך, סקורפי," אומרת דום.

סקורפי? היא רצינית?

"אה באמת?"

ניצוץ שובבי ומרגיז מבהיק בעיניו בעוד הקצוות של פיו רועדים כשהוא מנסה להתאפק ולא לחייך. הייתי מתה להטיל עליו איזו קללה ברגע זה.

"מצטערת," אני ממלמלת בשקט.

"מה?" מאלפוי שואל. "לא שמעתי מה אמרת."

עוד שנייה ואני עומדת לבעוט בסניצ'ים הקטנים שלו.

"אמרתי שאני מצטערת," אני אומרת בקול ברור. "על מה שקרה אתמול."

והוא פשוט לא מצליח להתאפק ונמרח החיוך הזה על פניו. הוא כל-כך מרוצה מעצמו שהייתי רוצה להחטיף לו איזה אגרוף בפרצוף.

"אני מעריך את ההתנצלות שלך, וויזלי," הוא אומר. "ממש פגעת בי אתמול."

אני עומדת לכסח אותו... אני עומדת לכסח אותו...

"אני הולכת," אני אומרת.

"להתראות לך," הוא קורא לי בקול מתוק ומזויף. אני נשבעת שאני מנצלת כל טיפת מאמץ שקיימת בגוף שלי כדי לא להסתובב עכשיו להחטיף לו מכות.

אני מסתערת בכעס במעלה המדרגות, אך אני נתקלת ראש-בראש בילדה מאוד יפה עם שיער גלי וחום ופנים שמראות עד כמה תמימה וחביבה היא - נכון אתם שונאים אנשים כאלה?

"אוי, רוז, אני כל-כך מצטערת!"

זו ג'ני ווטרס, החברה החדשה של אל'. עדיין לא החלטתי אם היא מוצאת-חן בעיניי או לא.

אני מניחה שזה נחמד שהיא ואל' יוצאים. הוא חיבב אותה מאז שהיה תלמיד שנה-שנייה, אבל אף-פעם לא אזר את האומץ לדבר איתה. זה הדבר שבו האחים פוטר כל-כך שונים אחד מהשני. כשג'יימס מחבב בחורה, הוא מחזר אחריה במשך זמן-מה עד שהיא מסכימה לצאת איתו. זה בדרך-כלל לא לוקח הרבה זמן בהיתחשב בעובדה שכנעט כל בת אשר לא קרובת-משפחה של ג'יימס מעריצה אותו. למען האמת, אני לא מבינה למה. אל', לעומתו, מאוד ביישן ומופנם כשמדובר בבנות המין השני. היו לו חברות בעבר, אבל הן בדרך-כלל היו רק בחורות מאוד בולטות ורעשניות שרצו להיות איתו רק בגלל שם המשפחה המפורסם שלו. אז אני מניחה שאתם מבינים למה אני די מגוננת כשזה נוגע לאל', בערך באותה הדרך שבה הוא מגונן עליי.

"היי, ג'ני. זה שמך, נכון?" אני אומרת, אפילו שאני יודעת טוב מאוד איך קוראים לה.

"כן," היא אומרת בהתרגשות. "אני ואל'... ביחד."

היא מסמיקה כשהיא אומרת את המילה "ביחד". ניתן לראות שהיא מעולם לא החשיבה את עצמה בחורה ברמה של אל' לפני כן. אבל בכל זאת נראה שהיא שמחה - שמחה בצורה חנונית שכזאת. רק הרגע הבחנתי כמה קטנטנה היא. ברור שידעתי שהיא נמוכה, אבל חשבתי שזה היה רק ביחס לאל'. עכשיו שאני חושבת על זה, אני שמה לב שהיא נמוכה ממני בערך בראש.

"הכל בסדר?" היא שואלת. היא כנראה הבחינה בכך שאני עצבנית כמו בבון עם פריחה מתפשטת אחרי שנאלצתי להתנצל בפני מאלפוי.

"אמ, כן," אני משקרת. "הרגע חזרתי מאימון קווידיץ' גרוע."

"אה, אל יהיה מאושר לשמוע את זה! כל מה שהוא עושה זה לדבר כל היום על כמה שהוא עומד להביס את גריפינדור בשבת הקרובה," היא אומרת ומגלגלת את עיניה בחיבה. אני מאמצת איזה צחוק מעושה. אני ממש לא במצב-הרוח המתאים כדי להעמיד פני נחמדה.

"אמ, רוז? אני... זה עומד להישמע טיפה מוזר... אבל אני מבינה אם את מרגישה צורך לגונן על אל' - אני מתכוונת, את כמעט כמו אחות בשבילו... אבל אני רק רוצה שתדעי ש- טוב, הוא ממש מוצא חן בעיניי."

הילדה המסכנה נראית כאילו היא עומדת למות ממבוכה באומרה את המילים הללו. ואו, היא כנראה ממש מרגישה מאוימת על-ידי.

"נחמד לשמוע את זה," אני אומרת ומהנהנת באי-נחת.

"וגם," היא ממשיכה. "זה יהיה בסדר אם את ואני נהפוך להיות חברות?"

זה תמיד לא נעים כשמישהו מבקש ממך להיות חבר שלו. בדרך-כלל חברות מתפתחת מבלי לשים לב - רגע אחד את יושבת בשלושת המטאטאים ומשוחחת עם זרה כלשהי אחרי שתי כוסות וויסקי-אש יותר מדי, ושנייה אחר-כך את מוצאת חברה לחיים מבלי שאפילו הבנת איך הגעתם לקשר הזה. נערות זעירות בעלות שיער גלי לא אמורות להיתקל בך במסדרון ולהציע לך להיות חברות.

"אמ, כן, בטח," אני אומרת, בלי שום כוונה לעמוד מאחורי דבריי.

חיוך אמיתי נמרח על פניה היפות והיא נראית מרוצה מהתשובה שלי. אני תוהה אם עדיין תרצה כל-כך להיות חברה שלי גם אחרי שתגלה שאני בהיריון. אני מניחה שכשהבשורה תיחשף אני אוכל לגלות מי הם החברים האמיתיים שלי.

"מעולה!" היא קוראת בהתלהבות, גורמת לי להירתע מעט. "אני חייבת ללכת להכין שיעורי-בית, אבל היה נחמד לדבר איתך, רוז."

"גם איתך," אני אומרת.

היא מחייכת ומדלגת לה במורד המדרגות. נכון אתם פשוט שונאים אנשים חביבים?

לא, אני לא מתכוונת לאנשים חביבים - זה בטח נשמע טיפה עוין. אבל את מכירים את האנשים האלה שתמיד שמחים מהחיים, והייתם מתים לראות אותם נדבקים באבעבועות דרקון רק כדי שיפסיקו כבר לחייך. זה סוג האנשים שאני לא מסוגלת לסבול. מצד שני, אני לא מסוגלת לסבול הרבה סוגים של אנשים בזמן האחרון.



ביום רביעי בבוקר אני מתעוררת מוקדם. הסריקה שלי נקבעה לשעה שבע וחצי ועדיין אין לי אף-אחד ללכת איתו. אני אפילו לא שוקלת לבקש מדום כי אז אאלץ לספר לה על כל העניין ההיריון מהחבר שלה. ובואו נודה בזה, זה פשוט יהיה מביך מדי. ואני גם לא יכולה לפעול כמו שדודה ג'יני הציעה ולספר ללילי, מכיוון שאז אצטרך לספר לה על כך שאני נושאת את התינוק של הבחור שהיא מאוהבת בו וגם זו תהיה שיחה שאני אוותר על העונג לערוך אותה.

הוגו עדיין נמצא בחדר המועדון כשאני יורדת במורד המדרגות. לא נראה שהוא ישן מספיק. הוא כנראה מבלה אפילו יותר זמן במחשבה על אימא ואבא ממני. יש לו שקיות כהות של עייפות מתחת לעיינים ואף-על-פי שהוא מפהק, ניתן לראות שהוא לא מצליח להירדם.

"בוקר טוב הוג'," אני אומרת.

"בוקר," הוא נוחר.

ואז נופל לי האסימון.

"אמ, הוג'? יש לי מין סריקה כזו במרפאה עוד מעט... מדאם פומפרי אמרה שכדאי לי לבוא עם עוד מישהו. אבל הבעיה היא, שאף אחד בהוגוורטס יודע על ה - מצב - שלי... אז... אתה מוכן ללכת איתי?"

נראה שהוגו מתלבט בסוגייה במשך שנייה, ואז הוא מושך בכתפיו ומהנהן.

"אם זה יגרום לי לצאת מהשיעור."

זה לא, אבל אני לא מספרת לו את זה. אנחנו הולכים אל המרפאה ביחד, ולמזלי היא שוב ריקה. מדאם פומפרי מובילה אותי פנימה ומורה לי לשכב על המיטה הרחוקה ביותר מהדלת.

"זה אמור לקחת רק כמה רגעים," היא אומרת. היא מציבה את המסך הגדול והלבן בקצה המיטה שלי וסוגרת את הווילונות סביבנו. הוגו מתיישב לצידי ונראה שלא נעים לו בסיטואציה, אבל אני שמחה שהוא כאן. מדאם פומפרי מוציאה שיקוי כחול, טובלת בו גוש צמר-גפן קטן, ואז מורחת אותו לאורך הבטן שלי. אם לומר את האמת, זה מדגדג. אני שונאת כשדברים מדגדגים אותי בבטן, כי אז אני נתקפת מכת צחקוקים בלתי-נשלטים וכולם חושבים שירדתי מהפסים. אז אני מנסה בכל יכולתי לא לצחוק עכשיו.

מדאם פומפרי שולפת את השרביט שלה ומחככת אותו בבטן שלי בזמן שהיא ממלמלת לחשים אילמים. התמונה מופיעה על המסך הלבן בקצה המיטה שלי. בזמן שמדאם פומפרי מראה לנו את הילד, אני מזייפת חיוך ומספר אנחות התפעלות כי ממש אין לי מושג מה אני אמורה לראות כאן. זה רק אוסף של קווים מטושטשים בשבילי. מדאם פומפרי נוקשת בשרביטה על המסך והוא מתכווץ לגודל של גלויה.

"הנה התמונה של הסריקה הראשונה שלך," היא מחייכת ומושיטה אותה אליי.

"תודה," אני אומרת. "זה... אמ... יפהפה."

היא מחייכת שוב ואז שבה בחזרה למשרדה.

"מה אנחנו היינו אמורים לראות כאן?" הוגו שואל בשקט. אני מושכת בכתפיי כתשובה.

"האמת, אין לי מושג."

הפרק הקודם		הפרק הבא