הקיץ שלפני השנה השביעית

מצטערת על האיחור, פשוט לקח לי זמן למצוא בטא חדשה, כי שלי פרשה לי באמצע הכל!!

מקווה שתהנו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

להיפטר מהרגלים ישנים

 ג`יימס היקר,
הנה משהו שמעולם לא חשבתי שאעשה. לשלוח לך מייל, הכוונה. ג`יימס פוטר. לשלוח מייל לג`יימס פוטר. אני חושבת שהרגע קיבלתי צמרמורת. רק צחקתי! אם עוד לא הבנת, אין לי מושג מה לומר.
אז בוא נתחיל עם כמה מהשאלות והתהיות שהופיעו במייל הראשון ההוא, טוב? טוב. אלוהים. אוקיי...

דבר ראשון, לא, לא מחקתי את המייל שלך [והיי, אני כן יודעת איך! אני לא מפגרת לחלוטין, פוטר.] אבל כן, די אהבתי את זה. אבל אל תתעמק במילים האלו יותר מדי. וכן, קראתי את כולו עד הסוף. אני מניחה שאני באמת מיוחדת מהבחינה הזו. בלי להישמע יהירה או משהו.

אז לגבי פסקת הנוסטלגיה הקטנה שלך... ובכן, אני מניחה שכבר עניתי על השאלה הזו ביער, כששאלת אם אני באמת אעדיף לצאת עם כל בן אחר בהוגוורטס לפני שאצא איתך. האהא. היי, תודֶה, זה היה עלבון טוב. אבל עדיין עלבון. לא נכון במאה אחוז.
מצטערת.
בכל מקרה, אני יודעת למה אתה מתכוון כשאתה אומר שכולם מתבגרים. זה קורה כל כך מהר. אני מתכוונת, ג`יימס, אנחנו המדריך והמדריכה הראשיים! שנה אחרונה בהוגוורטס! מתי זה קרה? אני לא בטוחה אם אני מוכנה לעולם `האמיתי`, ואתה? אנחנו נצטרך לעמוד ברשות עצמנו. אני רוצה שנהיה צמד המדריכים הכי טוב שאנחנו יכולים השנה, בסדר? זו בהחלט תהיה דרך לתרגל מנהיגות אמיתית. עם מנהל טוב. אם נעשה דברים גדולים, תחשוב על כל ההמלצות הטובות שנקבל [מהמורים]. אז, בא לך להעביד את עצמך עד מוות ולעשות לכולם את השנה? ברור,זה דורש כמה דברים... אבל זה גם כל כך מלהיב.
אוקיי, טוב... המטרה האמיתית של המייל הזה היתה פשוט להודות לך על הערב. הכוכבים יפהפיים מהחצר האחורית שלך. והשוקו החם לא היה אפילו חצי-רע! אז כן, תודה.

לילי
נ.ב - אתה באמת צריך למצוא דרך לסדר את השיער הזה שלך.

הנה.

אני חושבת שזה יספק לו כמה חיוכים.

נקווה שהוא לא יחשוב שאני רוצה לצאת איתו.

כי הוא לגמרי כן.

אלוהים.

טוב, אני לא ממש יכולה לעשות משהו עכשיו. איך זה שאי אפשר למחוק מייל אחרי ששלחת אותו?

מה שבטוח - מי שימציא דבר כזה יהיה עשיר.

וואו, כבר די מאוחר. פוטר הטיפש.

לא. לא פוטר הטיפש. הוא היה נחמד הלילה.

בטח ממש מאוחר... אני חושבת מחשבות שלא-ייחשבו.

כדאי שאלך לישון כי אני חייבת להיות ערה לארוחת הבוקר מחר.

הו, אני כל כך מתגעגעת לימים בהם יכולתי לישון עד מאוחר.

ג`יימס יכול לישון עד מאוחר. הוא לא צריך לשמור על בן הדוד שלו הקיץ.

פוטר הטיפש.

- - - - - - -

"בוקר טוב, גברת פוטר!"

למרבה ההפתעה, אני לא עייפה כפי שהייתי אמורה להיות.

וזה יום נפלא היום.

והגבעות קמות לחיים בצלילי המו... הו, לא.

אני שוב מצטטת מחזמרים.

אולי אני כן עייפה.

"אנחנו הולכים, לילי. מצטערת שלא יכלנו לאכול איתך את ארוחת הבוקר, יקירה, אבל להארולד יש פגישה מוקדמת הבוקר ואנחנו חייבים לזוז."

בסדר, אם אתם חייבים.

"זה בסדר, שיהיה לכם יום נפלא!"

זה לא קל להיות עליזה כששירים ממחזמר מתנגנים לך בראש.

אז למה קמתי מוקדם בכלל?

אני אוכלת את ארוחת הבוקר לבד.

דילן לא יהיה ער בעוד לפחות שעה.

החיים שלי נהדרים.

"האם עלמיתילי שתֹה-תשתה עוד מיץ תפוזים?"

אלוהים! מי זה היה?

אוה. גמדונת הבית. כמעט קפצתי שלושה מטרים מעל הכיסא שלי.

"לא תודה, קיזי. אני בסדר."

הרגע שרדתי התקף לב שגרמת לי, כך שאני לא ממש במצב רוח המתאים למיץ תפוזים.

ובאמת, אני בהחלט מסוגלת להביא לעצמי מיץ תפוזים.

מה אחותי הייתה אומרת אילו יכלה לראות את זה?

בטח איזו הערה לא-שנונה. מרוע לב. מקנאה. או זה מה שהייתי רוצה לחשוב. הייתי מעדיפה שהיא תקנא בי על שהיא לא התקבלה להוגוורטס, מאשר שהיא תשנא אותי באמת ובתמים.

עכשיו, לאן הגמדונת הזו הלכה?

יהיה נחמד לדבר עם מישהו.

"קיזי?"

אלוהים. היא צריכה להפסיק לעשות את זה. קול הניפוץ הזה כל כך רועש.

"כן?"

הממ, מאיפה להתחיל.

"שבי, בואי נדבר."

אלוהים, היא נראית מבולבלת.

אבל לפחות היא מתיישבת. אוה, לא, מה היא עושה?

"קיזי, תניחי את המזלג."

יופי.

"קיזי רק מענישה את עצמה במקרה שהיא עשתה משהו לא בסדר."

ארמ.

אני לא חושבת.

"למה שתחשבי משהו כזה? לא עשית משהו לא בסדר, תניחי את הסכין החדה הזו!"

אני מתכוונת, ברצינות, היא גרועה מהכבשה שמשלמים לי בשביל להשגיח עליה. הוא אפילו לא מתקרב למזלגות.

"אדונילים וגבירתילי אף פעם לא מבקשים ממני פשוט לשבת איתם ולדבר."

אוקיי.

אם גברת פוטר מתייחסת גרוע לגמדונת שלה, שומרת סודות מדילן, וגורמת לג`יימס להרגיש כאילו הוא לא טוב מספיק בשביל המשפחה שלו, אז מישהו ממש חייב לעשות משהו בנוגע לזה.

ועדיף שזה לא יהיה אני.

למה זו תמיד אני?

"אל תדאגי בקשר לזה. אז, קיזי, את אוהבת לעבוד כאן?"

אני מרגישה כמו חוקרת משטרתית.

"אוה,כן, הפוטרים הם משפחה טובה. הם לא מכריחים את קיזי לעשות יותר מדי, ואני תמיד באה איתם כשהם לוקחים את אדונילי ג`יימס לתחנת קינגס קרוס."

כמה שזה מקסים.

פוטר לוקח את גמדונת הבית שלו איתו שתפרד ממנו לפני שהוא הולך לבית הספר.

"אז, אם ככה את מחבבת את... ארמ... אדונילי ג`יימס?"

זו יכולה להיות נקודת השבירה או המפנה בידידות הנבנית שלי עם הנער.

"כן, אדונילי ג`יימס הוא חבר שלי. הוא אומר לי לפעמים שאנחנו חברים!"

ייחודי.

אני מניחה שזו עוד נקודה לצד היתרונות ברשימת היתרונות והחסרונות של ג`יימס.

למה הצד הזה התארך כל כך מאז שנכנסתי לאחוזה הזו?

"זה ממש מדהים, קיזי. אז, אי פעם חשבת על להשתחרר?"

אני יודעת שאני הייתי רוצה.

אפילו אם ג`יימס היה אומר שהוא חבר שלי.

"משחררת את גמדוני הבית שלי, אוונס?"

מדברים על החמור.

הוא באמת מלך התזמון המושלם.

כשזה מגיע לדברים כאלה.

"רק ניהלתי שיחה עם החברה החדשה שלי."

מעולה, קיזי מחייכת.

אתם יודעים, בשביל גמדונת בית, היא לא נראית כל כך חסרת מזל.

"אני אלך לשטוף את הכלים, אדונילי ג`יימס."

והיא הלכה.

באמת, די מרשים.

"אפשר להצטרף אלייך?"

בכיף.

אני אשמח לקצת חברה.

ואני גאה לומר, אין שום טיפת ציניות במחשבה האחרונה הזו!

"בטח, שב."

"תודה."

אמ, בבקשה?

לא להשתגע עם הנימוסים.

"אז חשבתי..." פתח ג`יימס.

"לשם שינוי."

אופס.

אני אמורה להיות נחמדה אליו.

וואו, קשה להיפטר מהרגלים ישנים.

זה מביך.

"רק צחקתי, ג`יימס, תמשיך."

אלוהים אדירים, אני מתרככת.

"כן, חשבתי. אני יודע, ג`יימס פוטר חשב משהו, העולם השתגע..."

אלוהים. אני באמת לא התכוונתי לזה ככה. הוא יודע את זה.

הוא לעולם לא יעזוב אותי בכזו קלות.

"ג`יימס,ברצינות. אנחנו בתיקו על הציונים הכי גבוהים בשכבה שלנו, ואנחנו המדריך והמדריכה הראשיים. תאמין לי, אני יודעת שאתה חכם, בסדר?"

דממה.

אוה, לא, זה היה נחמד מדי?

שיהיה.

"אז מה אנחנו אוכלים?" הוא שאל.

ובכן, אני אוכלת בייגל, לא יודעת מה איתך.

הו, אני אוהבת את הבייגלים שלי.

"די ברור שאני אוכלת בייגל, אידיוט."

וואו. לא התכוונתי לקרוא לו ככה.

"את אוכלת בייגל אידיוט? כאילו, הבייגל לא חכם במיוחד? או שקראת לי אידיוט?"

בבקשה אל תחייך את החיוך-מדושן-העונג.

"טוב, קראתי לך אידיוט, אבל עכשיו אני מתחרטת על זה, אם להיות כנים."

הוא צוחק. איזו הפתעה.

"אז אנחנו עושים עוד מסיבת שחייה עם דילן והקונדסאים היום?"

לא אם זה תלוי בי.

"האמת, חשבתי שעל משהו הרבה יותר כייפי."

זה הצית את העניין שלו.

"ובכן, יש לי מספרים בחדר שלי... והשיער שלך התארך נורא. אז דילן ואני חשבנו ש..." פתחתי.

"אין מצב, לילי."

אין צורך לצעוק.

ותסלחו לי, הוא מחייך.

"בבקשה, ג`יימס? רק תיתן לי לספר אותך, זה יהיה כיף, מבטיחה! אני אביא עוגיות או משהו. ודילן יהיה שם להחזיק לך את היד."

זה כיף כבר עכשיו.

"לילי אוונס, האם יש לך איזשהו מושג עד כמה השיער שלי יקר לי?"

יש לי מושג קלוש.

"יש לי מושג קלוש."

"אז אם ככה את גם תדעי, מהיותך כל כך חכמה והכל, שאין שום סיכוי שאת מתקרבת לתלתלים שלי עם המספריים ההם מהחדר שלך."

כן בטח.

לכל אחד יש מחיר.

"אני אצא איתך אם תיתן לי," לחשתי.

הוא הרים את גבותיו.

הלוואי שיכולתי לראות את קרב הענקים שמתחולל במוחו ממש ברגע זה.

"עשינו עסק."

והמחיר נמצא.

"אבל זה חייב להיות סוד, כך שההורים שלך לא יגלו." הוספתי.

בשם מרלין, תפסיק לחייך!

"לא חשבתי שזה יהיה אחרת."

איזה אידיוט.

והכבשה נכנסה הרגע!

"היי חבר`ה, בוקר טוב!"

אני כל כך אוהבת את הילד הזה.

תזמון מושלם.

"בוקר טוב, דילן! בדיוק אכלנו ארוחת בוקר. ואלוהים, איזו פעילות כייפית תכננתי לנו להיום!"

האהא, דילן הסתובב וחייך אל ג`יימס.

איזה ילד חכם.

טוב, זה מחק את החיוך-מדושן-העונג מפניו של ג`יימס פוטר.

- - - - - - -

"תודה שהזמנת אותנו, לילי. אני בהחלט הולך להדביק תמונות מהאירוע באלבום ההדבקות שלי, כך שאוכל לנצור את הרגע הזה לנצח!" הגיע קולו של סיריוס בלק.

אין בעיה.

"יש לך אלבום הדבקות, סיריוס?" אמר ג`יימס ממקומו שליד הכיור השחור.

אלוהים, בלק מרים ומוריד את גבותיו.

אני אפילו לא רוצה לדעת את התשובה לשאלה הזו.

"ג`יימס, תעמוד בשקט!" אמרתי.

אני באמת לא רוצה לחתוך את הקרקפת שלו או משהו. זה יהיה מאוד מצער. אני אצטרך לארוז את הדברים שלי. ולחזור הבייתה לבית ריק, אם לא אכפת לכם.

"זה מאוד לא נוח, לילי, כפי שאני בטוח שאת יודעת. תעבירי לי עוד עוגייה ואולי אני אתנהג יפה."

טוב, אני לא עומדת לתת לזה לעבור בשקט.

"אני באמת לא חושבת שאתה בעמדה של קביעת תנאים, פוטר. אני לא רואה מספריים בידיים שלך. יש שם רק עוגיות."

אאוץ`.

ובכל מקרה, כמעט סיימתי.

זה לא דבר מאוד קל, לחתוך שיער שלא משתטח. אפילו שהוא רטוב. לא הייתי רוצה שיהיה לי שיער כזה. אני מרחמת על הילדים העתידיים שלו. אילו חיים קשים יהיו להם.

רמוס הושיט לו עוגייה.

"היי! בצד של מי אתה בכל מקרה,  רמוס?" שאלתי, מתבדחת.

ברצינות.

"לא ידעתי שאני לוקח צד של מישהו. נראה שאתם מסתדרים ממש טוב היום," הוא אמר.

ומה בדיוק זה אמור להביע?

הלוואי שיכולתי להבין את שפת הקונדסאים.

"כן,ירחוני צודק... מה לא בסדר איתכם? קרניים, אתה קולט שהאויבת המושבעת שלך[בה אתה מאוהב-לא-כל-כך-בסתר], גוזרת את השיער האהוב שלך?! השיער שלך,קרניים!" קרא סיריוס.

האהא. נקודה טובה.

ג`יימס משך בכתפיו.

וואו, לא ציפיתי שהוא ישמור על הדייט שלנו בסוד מפני הקונדסאים.

"כן, אנחנו מנסים משהו חדש היום," אמרתי בתגובה לשתיקתו של ג`יימס.

למה רמוס מחייך שוב?

למה הוא תמיד יודע?

זה די מפחיד, איך שהקונדסאים תמיד יודעים הכל אחד על השני.

יהיה קשה להיות ידידה שלהם.

"אוקיי, סיימתי, ג`יימס! ואני רוצה להיות הראשונה שתאמר שאתה נראה טוב!" אמרתי, אולי יותר מדי בהתרגשות.

קיצור השיער הדגיש את העיניים שלו.

האם באמת חשבתי את זה הרגע?

"לשם שינוי." אמר סיריוס. "ברצינות, אני לא יכול להאמין שרק לפני רגע התלוננת על זה, נערי ג`יימס."

הו, בלק.

לפעמים, אבל רק לפעמים, הוא יכול לגרום לי לחייך.

"אל תעלה לו את הציפיות," אמרתי.

אבל ברצינות, מישהו צריך לגלות את כישרון הספרות שלי. שיטחתי את השיער הבלתי-ניתן-לשיטוח.

כוכב זהב נוצץ לא יכול להזיק.

"אנחנו יכולים לעשות משהו אחר עכשיו?" יילל דילן.

הילד הזה מיילל?

אני מניחה שאחרי הכל, הוא עדיין בן חמש.

אבל מה כדאי שנעשה היום?

"בטח. על מה חשבת?" שאלתי.

הקונדסאים התיישבו בפינה והם מדברים בינם לבין עצמם כרגע.

נהדר.

"ג`יימס! מה אתם רוצים לעשות היום?" שאלתי.

הוא גלגל את עיניו. למה לגלגל עיניים? זו שאלה מאוד נטולת-גלגולי-עיניים.

אני חושבת שכדאי שאעשה רשימה מנטלית. לארגן את מחשבותי.

דברים שאני לא מבינה בג`יימס פוטר

למה הוא מגלגל את עיניו בזמנים אקראיים להפליא?

איך הוא מעולם לא הצליח להבין איך מפעילים מברשת שיער אבל עדיין יכול לעבור בקלות כל בחינה שאי פעם נתנה בהוגוורטס?

איך הוא לא מרגיש כמו אידיוט מושלם על שקיבל את החיוך-מדושן העונג שלו מאמו?

למה לו ולחבריו יש שמות חיבה מגוחכים?

העובדה שהוא התנהג כמו יצור אנושי נורמלי הקיץ.

למה הוא לא הסתכל על החזה שלי ביום הראשון ההוא, כשהגעתי הנה, לובשת חולצה מאוד חושפת.

איך זה שהוא יכול לגרום לכל העולם לאהוב אותו. אפילו גמדונת הבית שלו. זה מחליא. באמת!

למה הוא לא מוכן לעמוד מול אמא שלו בכל העניין הזה של אח-בן דוד.

למה הוא מתנהג כמו הנער הכי זנותי על פני הפלנטה כשבמציאות אני זו שאיתה הוא התקדם הכי רחוק.

איך זה שהוא עדיין מחבב אותי?!?!?!?!

אוקיי, עכשיו כשארגנו את הכל, בואו נחזור למצב שנתקענו בו. מה כדאי לעשות היום.

"בואו נלך לדוג," אמר ג`יימס.

מה?

מי בעולם הזה הולך לדוג? טוב, חוץ מאבא שלי וגברים בגילו.

"אתה רציני, פוטר?" אמרתי.

סיריוס עומד לפרוץ בצחוק. אוה לא. הנה מגיעה הנביחה.

"או שנלך לדוג או שתצאי איתי," אמר ג`יימס.

אני שונאת אולטימטומים.

אבל טוב לראות שחזרנו לנורמה.

אני לא רוצה שיוכח היום שהנוסחה שלי שגויה.

למרות שכבר אמרתי שאני אצא איתו.

מצחיק.

איך המוח שלו עובד? ברצינות. אני מוסיפה את זה לרשימת הדברים שאני לא מבינה.

אין מצב שהוא מקבל עוד דייט.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

מקווה שנהנתם ושמחתם שעידכנתי!

קראו את שאר הפאנפיקים שלי:  "אמיליה פוטר" , "תיקוני העבר"
תמיד שמחה לתגובות בונות וסתם לדעת שאהבתם או לא, תדרגו את הפאנפיק ותרשמו לעידכונים בקישור למטה.

נקודות שאפשר לרשום בתגובה:

מה אתם חושבים שיקרה בדייג, למה לילי מסכימה סוף סוף לצאת עם ג'יימס ומה יקרה בדייט הראשון שלהם?.?

הכל בפרקים הבאים!

הפרק הקודם