משחקי הרעב 70-הצד של אנני

סופיה מעולם לא הייתה ניראת יותר מאושרת כשראתה אותי "מדהימה את! פשוט מדהימה!" היא תפסה אותי וחיבקה אותי בחיבוק דב "שמעתי שעשית עבודה נפלאה אתמול" אני נחלצת מזרועתייה. "היית באמת טובה" טורוק מניח יד על כתפי בעידוד. אני מסמיקה מהמעמד ששתי המדריכים שלי מאושרים כל כך ממה שאני עושה, אבל טוב לא נראה כל כך מאושר. "טום! גם אתה הייתה נפלא, למרות שלא היו לך את היכולות הנשיות של אנני" סופיה מנסה לעודד אותו אבל אני די בטוחה שהיא עשתה ההפך מכך. "סליחה אנני, אבל אני חושב שבאימונים טום הייתה טוב יותר ממך"טורוק חייב להרוס את האווירה " נכון, מחוז אחת היו מאוד מעונינים בך כבעלת ברית אבל בטום התעיננו כבר שלושה מחוזות!" אני באמת מופתעת מהמידע הזה ונראה שגם סופיה וטום מופתעים. "טוב, לעניינים" טורוק מחזיר אותנו לריכוז "עכשיו נשב איתכם על הדרכה בקשר לראיונות שיתרחשו בקרוב מאוד" טורוק אומר. "ואחרי שתסימו תלכו להתכונן אצל מרניס שתלמד אותכם איך מתנהגים" סופיה מוסיפה ואנחנו מתיישבים. הם מתחילים עם טום, חושבים איזה דמות מתאים לו להציג- את הגבר הקשוח שלא אכפת לו מכלום, או את הגבר הרגיש. בסוף הם מחליטים להשתמש בגורם ההפתעה. לתת לטום את הדמות של הרגיש, שמתגעגע לחברה שלו בבית ואז בזירה הוא יוכל להפתיע את כולם עם הלחימה שלו. אצלי זה הפוך. ברור לכולם שאני צריכה ללכת על הבחורה הרומנטית שבטוחה בעצמה בטירוף, טורוק וסופיה לא אומרים את זה בקול אבל אני בטוחה שהם רוצים לתת לי את הדמות הזאת כדי שאף אחד לא יחשוב כמה אני חלולה מבפנים. אני לא מתנגדת לראיון כי הם צודקים. אנחנו ממשיכים לשבת ולחשוב על רעיונות לסקר את הקהל, עד כמה לספר על העבר וכמה על התוכניות בעתיד. אבל בסוף כולנו מגיעים לאותה מסקנה- מה שיהיה יהיה. ועם מה שיהיה- נהיה חייבים להתמודד.

הקולות של מרניס נכנסו באוזן אחת ויצאו בשניה. אני נושמת עמוק ומנסה בכח להתרכז במה שהיא אומרת "את חייבת להבין היציבה שלך יכולה לומר הכל עליך, זה ממש תלוי ב..." והמחשבות של מתחילות לרחף למשחקים, הביתה, לפיניק..."אנני|! את מקשיבה לי בכלל?" מרניס קוטעת לי את המחשבות ואני מתעוררת בבהלה. היא מזעיפה פנים ומרימה אותי מהספה הנוחה. "תעמדי, לא ככה" היא נוזפת בי ומיישרת את גבי העקום "בדיוק , ככה. עכשיו תלבשי את הנעלים האלה" היא מוציאה לי קופסא נעליים ושולפת לי נעלי עקבים שמרוב עקב לא רואים את הנעל. אני תוהה מה ישבר קודם- העקב או הרגל שלי. מרניס מפצירה בי לנעול אותם ואני, בתקווה שהכל יהיה בסדר לובשת אותם. אני עומדת כמה שניות ומנסה לשמור על שיווי משקל "קדימה! קדימה! עכשיו תלכי " מרניס לא מוותרת. אם חשבתי שזה יהיה קשה זה כלום לעומת המאמץ שצריך להשקיע בכל צעד וצעד כדי שהרגל שלך לא תיפול מהמגדלים האלה. אחרי חמש צעדים אני כבר מתחילה להזיע. לא רק שאני הולכת בקצב של צב נכה אני גם לא מצליחה ללכת ישר. אחרי חצי שעה של הליכה מקיר אחת לקיר שני אני מצליחה ללכת נורמלי. אין מאושרת ממרניס ואין מאושרת ממני כשהורדתי את העקבים האלה מהרגלים שלי. אבל זה לא נגמר פה, זה עובר אחר כך לאיך צריך לשבת, איך צריך לדבר, איך לחייך ואיך לבכות. אחרי שלוש שעות מעיפות במיוחד מרניס לא יכולה שלא להצדיע לעצמה "עכשיו את יודעת להתנהג" היא אומרת ויוצאת מהחדר בצעדים עליזים. אוי מרניס, אם רק אני יכולתי ללמד אותך איך להתנהג.

הפרק הקודם		הפרק הבא