לחיות בלי תקווה

הרגשתי נפלא. 

כאילו נולדתי מחדש, כאילו אני עשיתי מעשה טוב.

כאילו אני יכול לעשות הכל.

כאילו אני מנשק את סופייה, ואפילו יותר טוב.

כאילו אני האדם המאושר ביותר, וכל משאלותיי ייתגשמו אם רק אענה לאדם הזה. הוא עינה אותי, אבל כניראה היתה לו סיבה טובה.

הכל יקרה אם רק אענה על השאלה.

רגע, אבל אם היתה לו באמת סיבה טובה לענות אותי למה הוא לא סיפר לי עליה. ולמה, לעזאזל הוא מנסה לחדור לי לראש באגרסיביות כזו ועוד לנסות לקרוא לי את המחשבות.

אני לא אענה על השאלה שלו, החלטתי.

כל תחושות האושר נעלמו ברגע.

פקחתי את עייני מיישיר אל ביל מבט. חיוך עקום עלה על שפתיו.

תענה לו, אמר קול בראשי, תענה לו או שדברים רעים יקרו.

העפתי את הקול המעצבן והסתכלתי עמוק לתוך העיינים של ביל, עמוק יותר ועמוק יותר.

צללתי לתוך עייניו, הפעם לא בעדינות, בכוח, מנסה להתחכך ולהזיק לקצוות אישוניו.

"אאאאאהה" הוא צעק.

נהדפתי החוצה. ה"כישוף" שהוא עשה בוטל.

הוא נרגע והביט בי ברשעות. "אימפריו" אמר שוב.

אפילו לא הרגשתי איזו השפעה.

"אתה קשה ילד, הא?"

"שחרר אותי, אני במילא לא אגלה את התשובה."

"אתה תגלה, קרושיו" שוב הכאב הבלתי נסבל, חזק מקודם, נורא יותר, הכאב שגדול כמו השנאה של בלאג אלי. צרחתי והכאב רק התחזק. כעבור דקות שנדמו כשנים, ורציתי למות, הכאב נפסק.

"נו, ועכשיו, ילד?"

"לא!" קראתי.

"אתה עקשן, אני רואה שלא תועיל לי, בסופו של דבר." נראה כאילו הוא מדבר יותר עם עצמו.

הסתכלתי עליו. "טוב אם הילד לא עוזר וג'יין עוד לא הגיעה, נפטרים מהילד."

הוא יישר אליי מבט ותפס את זרועי. הוא הרים את מקלו.

"מילים אחרונות?" הוא שאל.

"לך תזדיין!" צעקתי.

"סבך היה מתבייש בך, אבדה קד-"

בעטתי בו וחשבתי על היער ליד הבית.

שוב הרגשתי את התחושה שמשהו מוחץ אותי ואז יער, אלא שבלאג עדיין לידי.

הוא ניער אותי "ענה על השאלה"

ובעוד הוא אומר זאת הופיע חברתו הרעה וסופייה.

"אוהו," הוא אמר "ג'יין הביאה אורחת. אתה מכיר אותה, תום?"

הוא המשיך, "אם לא תגלה לי את התשובה אני אהרוג אותה!" והוא כיוון את מקלו אליה.

הוא התקרב אליה והצמיד את המקל לרקה שלה, כמו שעושים עם אקדח.

הסתכלתי עליו ועליה. והוא אמר "אני סופר לאחור מעשר, באחד, היא מתה. עשר, תשע, שמונה,"

אנני חייב לעצור אותו אבל איך? "שש, חמש," הסתכלתי על סופייה הבוכה, מסכנה, זה לא מגיע לה. "שלוש, שתיים, אח-", "עצור!" צעקתי. "אל תעשה את זה."

"ולמה לי לא?" הוא שאל, "תגלה לי את התשובה?"

"לא," אמרתי, "אני לא יודע מה התשובה."

הוא הביט בי מופתע, ואז חיוך זדוני עלה על שפתיו.

"אם כך," הוא הסתכל על סופייה ברשעות, "אבדה קדברה"

הפרק הקודם		הפרק הבא