חייה של דיינה

וממשיכים... 

אוסטין הציץ ברגע על שעון היד שלו. "שיעור לחשים..." הוא אמר באומללות. "ביי, דיין, ניפגש אחר הצהריים" הוא אמר בעצב וחיבק אותי חיבוק מהיר שגרם ללב שלי משהו שמעולם לא קרה לא כשאוסטין חיבק אותי- הוא דפק מהר יותר והבטן שלי התמלאה פרפרים. וכשאוסטין יצא מהאולם הגדול, הסתכלתי עליו כפי שמעולם לא הסתכלתי עליו לפני כן. לא הבנתי מה קורה לי. נכון, אוסטין חתיך ורגיש ומקסים והמון בנות אוהבות אותו, תוך כדי התעלמות מלאה כמובן מהעובדה שהוא גיי... אבל הוא ידיד שלי! כמו אח, לא? הרי... בשנה הראשונה והשנייה שלי הייתי די מאוהבת בו, אבל רק כי כל הבנים מסביב (אהמ שיעול ג'יימס סיריוס רמוס פיטר!) היו כל כך ילדותיים ומפגרים (אפילו יותר ממה שהם עכשיו, אם זה אפשרי) ואוסטין היה היחיד שהיה עוד קצת רגיש ואדיב... וכן, גם הכי חתיך. אבל כבר מהשנה השלישית בערך הבנתי שהוא גיי והבנתי שהעסק לא יגיע לשום מקום... ומאז... אז מה קורה ללב שלי?! למה אני חושבת... לא, למה אני מאוהבת באוסטין?! הבטתי בסיריוס, כן, גם אותו עדיין אהבתי ועדיין תיעבתי את ספנסר שנמרחה עליו. אבל אוסטין... הבטתי בסיריוס והרגשתי איך המחשבות שלי נודדות ממנו לאוסטין ואליי, מחזיקים ידיים, מחובקים, מתנשקים... זה הרגיש כמו לחזור לשנה השנייה שלי.

לא ידעתי מה לעשות, ואחר הצהריים, אחרי שיעור שיקויים כפול, ישבתי במדשאה מתחת לעץ אלון גדול ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. פתאום ראיתי את ספנסר, שהייתה מוקפת בעדר חברות חדשות, שכולן היו בשלב זה או אחר "סטוצים" של סיריוס, וכמעט התפתיתי לקרוא לה ולספר לה על כך שאני חושדת שאני הולכת ומתאהבת באוסטין, היא הייתה מבינה אותי, היא החברה הכי טובה שלי שלה אני מספרת הכול... אבל לפתע היא צחקה בקול רם וצווחה "סיריוס כזה חתיך!" ואז נזכרתי שלא, היא החברה הכי טובה שלי לשעבר... פרץ געגועים קדח בי פתאום. לתקופה שלפני שאהבתי את סיריוס, שספנסר הייתה החברה הכי טובה שלי בעולם ואוסטין היה כמו אח בשבילי וסיריוס היה סתם אחד מהקונדסאים השחצנים ולא אחד שגורם ללב שלי לפרפר בינו לבין אוסטין... ופתאום התחלתי להתגעגע להכול, לאבא שלי, לאחים שלי... אני כותבת להם במכתב אחר מכתב שאני שולחת מהיינשופיה שהכול בסדר בהוגוורטס, לא סיפרתי להם כלום על כל הצרות עם ספנסר וסיריוס ועכשיו אם אוס...? אילו רק היה מישהו שיכול להבין אותי, רצוי מישהי שלה יכולתי לספר את כל הבעיות שלי עם בנים וחברות... ופתאום ידעתי למי הייתי יכולה לספר את זה, למי כל בת מספרת את הדברים האלו... לאמא שלה. כמובן שלאמא שלה. אבל אין לי אמא. היא עזבה אותי ואת אבא ואחיי כשהייתי בת חצי שנה ואני לא אמורה להתגעגע אליה.

אבל עכשיו, רציתי יותר מאי פעם שתהיה לי אמא. היא הייתה מבינה הכול! היא הייתה נותנת לי עצות ועוזרת לי... ופתאום ידעתי מה אני הולכת לעשות. כשאחזור הביתה בחג המולד, אני הולכת לחפש את אמא שלי! אני הולכת לחפש את אמא שלי! הלכתי בתחושת מוטיביציה של השגת המטרה עד שהגעתי לחדר המועדון והבנתי שבעצם אני לא יכולה לחפש אותה. זה יפגע ברגשותיהם של אבא, וגם של האחים שלי למעשה, איך אוכל להסתכל להם בעיניים ? אני בטוחה שאם היא נטשה את המשפחה שלנו היא לא כזאת אמא טובה! הרגשתי בדיוק כמו אוסטין לפתע, כאילו אף אחד לא אוהב אותי. אבל זה היה מטופש לחלוטין כמובן, אבא, האחים שלי,ואוסטין... כולם אוהבים אותי... אבל אוסטין, אוף.

שוב פעם המחשבות שלי נדדו אליו ואז אל סיריוס ושוב אל ספנסר ורציתי לבכות רק מהמחשבה על כך שהייתי יכולה פשוט לשפוך בפניה את הלב בקשר להכול לו רק היינו חברות. שמתי לב שאני בוכה רק כשקול הקפיץ אותי מאחוריי. "דיינה? את בסדר?". זה היה הקול המתנגן של לילי אוונס, שלרגע כמעט חשבתי שהיא ספנסר בגלל שלשתיהן יש בדיוק אותו שיער ארוך, עבה ואדמוני. "כן" שיקרתי. שמתי לב שחדר המועדון היה ריק מלבדנו וכמה תלמידי שנה ראשונה שהצטופפו ליד האח והחליפו ביניהם קלפים של צפרדעי שוקולד. "אני רואה שלא. בואי, תספרי לי" היא אמרה ובמפתיע התיישבה לידי על אחת מהכורסאות. "אהה.." אמרתי. הייתי מופתעת מכך שלילי, אחת הנערות הפופלאריות ביותר בשכבה, לא מוקפת בעדר החברים הקבוע שלה. "יש לי כל מיני בעיות... את יודעת בנים וחברות ומשפחה והכול" אמרתי אם כי לא הבנתי איך היא, אחת שכל בן היה מת לצאת איתה וכל בת הייתה מתה להיות חברה שלה, יכולה להבין. אבל לילי הנהנה בכל הרצינות. "תספרי לי. זה בסדר" היא אמרה. ולפתע העיניים הירוקות שלה, למרות שהיו כל כך שונות מעיניה החומות של ספנסר, נראו בדיוק אותן עיניים טובות ומבינות של ספנסר שזה שבר אותי. סיפרתי לה הכול, לנערה המקובלת הזאת שלא החלפתי איתה יותר מכמה משפטים בחיים. על סיריוס וספנסר ואוסטין ואמא שלי ואיך אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי... וכל אותו הזמן לילי הקשיבה בשיא הרצינות. כשסיימתי לדבר היא הגישה לי ממחטה כדי לקנח את האף. "אני חושבת שאת צריכה לדבר עם ספנסר, החברה שלך. בנים באים והולכים, ובטח שאחד כמו סיריוס בלק שמחליף חברות כמו גרביים, ועוד מעט יסתיים הסטוץ שלו עם ספנסר ומה היא תעשה? תרוץ אלייך. את צריכה לדבר איתה ולהסביר לה איך היא נראית בעייני חוץ, תגידי לה שאת מתגעגעת אליה. ואוסטין, אוי הוא בחור מדהים. יצא לי לדבר איתו כמה פעמים..." "באמת?" קטעתי אותה. אוסטין מעולם לא סיפר לי שהוא דיבר עם לילי אוונס. לילי הנהנה. "הוא כל כך רגיש ומקסים... חבל שכל הבחורים האלו הם גייז.. אבל, זה בסדר שאת מאוהבת בו, וזה יחלוף.

ובקשר לסיריוס, את יכולה למצוא הרבה יותר טובים ממנו. ואמא שלך? אני לא חושבת שאת באמת רוצה לפגוש אותה. את צריכה כתף לבכות עליה, זה הכול. ואני אהיה הכתף שלך ואת לא צריכה לרדוף אחרי אמא שלך בשביל זה, במיוחד לא אחרי שהיא נטשה אותך" אמרה לילי. אז אולי יש לי חברה אמיתית? לילי חייכה, ואני הבנתי. היא חברה שלי. 

יחסית פרק קצר... תגובות והערות יתקבלו בברכה(;

הפרק הקודם		הפרק הבא