לכבוש את ליבה

פרק 8 ייצא מחר (:
תודה לכל מי שחיכה בסבלנות לפרק השבוע, בשעה טובה הסתייים שבוע המבחנים שלי! :)
אז לא לחשוש להגיב, אם אהבתם וגם עם לא, ו... קריאה נעימה!  

נראה שהתוכנית של טום פעלה בהצלחה למעלה מהמצופה. לאחר דייט אחד ויקטואר נראתה כבר חצי מאוהבת. היא וטדי אמנם עדיין לא הסתובבו במסדרונות כשלובי ידיים והתנשקו במדשאות, אבל בהחלט יכולת למצוא את שניהם מפטפטים מדי פעם.

טום היה מאושר בלשון המעטה כששמע שביציאה הקרובה להוגסמיד, בשלושים אחד באוקטובר, ליל כל הקדושים, ייצאו גם ויקטואר וטדי לדייט נוסף. בקצב הזה הוא ודומיניק יוכלו לצאת ביחד עוד לפני שיגיע דצמבר.

טדי, מצידו, החל לחוש משונה מאוד. הוא מצא את עצמו מסמיק ומזיע בכפות ידיו ללא סיבה בכל פעם שויקטואר חלפה לידו, וקולו רעד במקצת מהתרגשות כשזאת דיברה איתו. הוא לא זכר שזה קרה לו אי פעם עם מישהי, והוא ממש לא תכנן שזאת תהיה מישהי כמו ויקטואר.

הוא מצא את עצמו חושב על ויקטואר בכל מקום אפשרי. בארוחת הבוקר, בשיעורים, אחר הצהריים בחדר המועדון ובלילה כשניסה להירדם. הוא לא הבין מה קורה לו וחשש שהגרוע מכול קרה- שהוא מתחיל להתאהב בויקטואר. אבל הוא מיהר לסלק את המחשבה הזאת מראשו בכל פעם שזאת עלתה בו.

הוא לא יכול להתאהב פתאום בתלמידת שנה שישית מעורערת ועצבנית שכולם בטוחים שהיא פריקית גמורה. מה זה יעשה למעמד שלו? הוא רצה שזאת תהיה השנה הטובה ביותר שלו בהוגוורטס, ותכנן לסיים את כל העסק עם ויקטואר עד חג המולד. הוא לא רצה שעניין כזה יעכב אותו.

לכן, טדי גם נמנע מלספר לחבריו הקרובים על ויקטואר. רק מייקל ידע על התוכנית של טום ועל כך שטדי מנסה לכבוש את ליבה של ויקטואר, אבל אפילו למייקל טדי לא העז לספר שהוא חושב שהוא מתחיל לטפח רגשות לויקטואר. לכן גם, בכל פעם שהוא היה שקוע בשיחה עם ויקטואר ואחד מחבריו היא מתקרב, הוא היה ממהר להמציא תירוץ ("אני נורא מאחר לשיעור שיקויים!" "אבל טדי, השעה עכשיו שבע בערב!") ולברוח מהמקום.

ויקטואר מצדה, הייתה יותר קלילה בנושא. היא ידעה בהחלט שהיא מחבבת את טדי, אבל היא לא ידעה עד כמה. היא הייתה בטוחה שהיא לא מחבבת את טדי שמסתובב עם החברים הרעשניים והמקובלים שלו. הוא היה אז טדי הישן, טדי שלפני הדייט בהוגסמיד. טדי הקולני והרועש, המוחצן והפלרטטן (יתר על המידה). ויקטואר ממש לא חיבבה את הטדי הזה. אבל היא חיבבה את הטדי שהוא היה איתה. טדי פתוח, שמדבר איתה על הכול. לא הטדי שנשמנע מליצור איתה קשר עין בזמן שכמה בלונדיניות עם חצאיות קצרצרות והמון איפור נמרחות עליו אחר הצהריים במדשאות, והיא פשוט משתוקקת להראות לו את הפוסטר החדש שרכשה, של "ההיפוגריף הגדול" אבל יודעת שהוא יעמיד פנים שהוא לא מכיר אותה אם היא תפנה אליו.

"תגידי, מה קורה בינך לבין טדי?" שאלה בוני אחר הצהריים אחד את ויקטואר. השתיים היו בחדר המועדון ואנה הלכה להתקלח במקלחות של מגורי הבנות.

"אהמ, סתם, אנחנו מדברים לפעמים..." שיקרה ויקטואר.

"את שקרנית יותר גרועה ממני כשאני מנסה להעמיד פנים שאכפת לי ממה שפרופסור בינס אומר בשיעור "תולדות הקסם". קדימה, ספרי לי מה הולך" אמרה בוני.

"טוב, אז... אני חושבת שהוא מחבב אותי. אני לא בטוחה אם אני מחבבת אותו, אני מתכוונת, אני כן מרגישה אליו משהו, אבל אני לא אוהבת את איך שהוא מתנהג ליד החברים שלו... כל כך...שונה. הלוואי שידעתי מה עובר לו בראש" אמרה ויקטואר. היא הביטה בבוני בציפיה, וזאת, להפתעתה, פרצה בצחוק.

"או שאת מאוהבת או שאני לא יודעת מה, כי את נשמעת ונראית כמו איזה הפלפאפית מתלהבת מהשנה הרביעית שמישהו הזמין אותה לצאת איתו, בחיי ויקטואר!" אמרה בוני.

השעה הייתה שעת ערב מאוחרת בעוד ויקטואר מתהפכת במיטתה באנחה. היא לא הצליחה להירדם, למרות שהשעון המכושף ליד מיטתה הראה שהשעה כבר לאחר חצות. מחר היה לה שיעור כפול של התגוננות מפני כוחות האופל, והיא הייתה חייבת להשיג שעות שינה כדי שתהיה מרוכזת מחר בשיעור. אבל לא משנה כמה ניסתה, היא לא הצליחה להירדם.

לבסוף, כשהשעון כמעט הראה על אחת בלילה, וויקטואר עדיין הרגישה ערנית לגמרי, היא ויתרה לגמרי והחליטה לרדת לחדר המועדון. היא לקחה איתה את מכשיר האמ-פי הקטן שאנה נתנה לה במתנה (הוריה של אנה כבר קנו לה מכשיר אמ-פי חדש, והיא לא הייתה זקוקה יותר למכשיר האמ-פי הישן שהשאילה לויקטואר) ותכננה לשמוע כמה שירים של הלהקות האהובות עליה כמו "ההיפוגריף הגדול" או "ערפדים באפלה" ואולי גם כמה שירים של "הבוגראט שלך", להקה מצוינת משנות השמונים.

היא ירדה לחדר המועדון בדיוק כדי לראות מראה מבהיל במיוחד. הפתח החוצה, שמצידו השני הייתה תמונתה של האישה השמנה, נפתח מעצמו ואז נסגר בנקישה חלושה. היא הביטה בבהלה בפתח, ואז, ולמרות שזה לא היה מעשה חכם במיוחד, היא מיהרה לצאת מחדר המועדון וסגרה אחרי בעדינות את התמונה של האישה השמנה.

היא שמעה קול של צעדים במסדרון ומיהרה אחריו. הקול המשיך והמשיך, התגבר ככל שהתקרבה למקור הקול, כך נראה, אך היא עדיין לא ראתה אף אחד.

"מי שם?!" היא צעקה לפתע, שרביטה שלוף. קול הצעדים פסק בבת אחת.

"מי זה?" היא אמרה בקול רם, אם כי רועד, והתקדמה בהיסוס.

"זה אני" הקול הקפיץ אותה בבת אחת, ואז נגלה לפניה טדי לופין, ממש מולה, כאילו ניצב שם גם לפני חמש דקות שהיא קראה לחלל האוויר הריק.

"טדי?!" שאלה ויקטואר המזועזעת.

"ששש..." אמר טדי והניח אצבע על פיו כדי לסמן לה שתדבר בשקט.

"מה זה? ביד שלך?" לחשה ויקטואר והצביעה על הדבר שטדי אחז בידיו, שנראה כמו גלימה נוזלית במיוחד בצבע כסוף-שקוף.

"גלימת העילמות" אמר טדי בחיוך.

"רגע... זאת גלימת ההעילמות של דוד הארי? בחיים לא ראיתי אותה! רק שמעתי מסיפורים!" אמרה ויקטואר בהתרגשות.

"כן. הוא נתן לי אותה השנה, אמר שהיא תהפוך את השנה שלי להרבה יותר מוצלחת. אבל אני חייב להחזיר לו אותה בשנה הבאה, כי הוא רוצה לתת אותה לג'יימס כשהוא יתחיל ללמוד פה" אמר טדי.

"מדליק! איזה כיף לך שהוא הסנדק שלך! הלוואי שהוא היה נותן לי את הגלימה! לאן אתה הולך, בכל מקרה?" שאלה ויקטואר בסקרנות.

למעשה, טדי התכוון להתגנב למועדון של הפלפאף (לאחר שתלמידת שנה שביעית נתנה לו את הסיסמא) כדי לעשות דברים מסוימים עם אותה תלמידה... אך כעת, כשהביט בויקטואר, אור הירח החיוור שולח קרני אור עדינות על עורה הזך, עיניה הגדולות והתכולות מביטות בו בסקרנות, ושיערה בהיר כמו הירח עצמו... הוא החליט שתלמידת הפלפאף תיאלץ לחכות לפעם אחרת.

"סתם חשבתי לעשות טיול במדשאות. בואי איתי" אמר טדי בחיבה.

הם החלו לצעוד כשלפתע שמעו קול שהקפיא את שניהם.

"מי שם?!" נשמעה צעקה חדה וצורמנית. זה היה ארגוס פילץ', שרת בית הספר. רוב התלמידים היו בטוחים שהוא בן מאה או יותר. אבא של ויקטואר נהג לומר שהוא היה זקן אפילו בתקופה שהוא בעצמו למד בבית הספר. אבל פילץ' היה מסוכן לא פחות משהיה זקן.

"מי שם?!" נשמעה הצעקה שוב. הפעם היא הייתה זועמת למדי.

"בואי, כדאי שנעוף מפה!" אמר טדי ואחז בידה של ויקטואר. שניהם נסו משם על נפשם, בעוד פילץ' רודף אחריהם, צורח,"אני אשיג אתכם!!"

השניים רצו במסדרונות בית ספר, עד שלבסוף, הגיעו מתנשמים ומתנשפים לחדר כיתה נטושה. ויקטואר לא זכרה שאי פעם עברה שיעור בכיתה הזאת. גם טדי.

הם הביטו סביבם. החדר היה גדול וקודר. היו בו חלונות ארוכים, שהשתרעו מהתקרה וכמעט עד לקצה הקיר. לא היו בחדר נרות או אורות. הדבר היחיד שהאיר את החדר היה אור הירח החיוור שהסתנן מבעד לחלונות הארוכים. החדר עצמו היה ריק מחפצים. לא היה בו לא שולחן, לא כיסא ולא ארון. שום דבר מלבד מראה שעמדה בקצה החדר.

"מה המראה הזאת עושה פה?" שאלה ויקטואר בהיסוס.

"בואי נסתכל" אמר טדי, מוצף דחף של סקרנות.

ויקטואר הלכה בזהירות לעבר המראה והביטה בה. היא ראתה את דמותה שלה, אבל אז כמעט פערה את פיה מהמראה שנגלה לה.

היא עמדה במראה, בין הוריה, שהביטו בה בגאווה חסרת גבולות. הם מעולם לא הביטו בה בכזאת גאווה והערצה. לידה עמדה דומיניק, מביטה באחותה הגדולה באהבה ומחבקת אותה. לצידה היה גם לואיס, מחייך חיוך רחב, מאושר. ו...היא החזיקה בידו של טדי. הוא חייך אליה והביט בה באהבה, מנשק אותה מדי פעם בקלילות בלחיה. האם המראה הזאת מראה את העתיד? חשבה ויקטואר. היא בהתה במראה.

המראה היה משכר. הוריה נראו כל כך מאושרים, כל כך גאים בה. ואחותה הקטנה, נראה שהיא באמת אוהבת אותה, גאה להיות אחותה, ואחיה הקטן היה כל כך מאושר...וטדי. גם המראה של טדי במראה עורר בה חמימות אבל גם מבוכה. מה טדי יאמר כשיראה כשהוא מופיע במראה?

היא שלחה מבט מהוסס בטדי. הוא לא עמד ממש מול המראה אז הוא לא יכל לראות מה משתקף בה. הוא רק הביט במראה ובויקטאור בסקרנות.

"נו, מה את רואה שם?" שאל טדי. ויקטואר ידעה שבשלב מסוים הוא יהיה חייב להסתכל במראה ולראות אותו ואותה. היא העדיפה שעדיף מוקדם ממאוחר.

"בוא, תסתכל" אמרה ויקטואר בהיסוס. היא זזה מעט הצידה כדי לפנות לטדי מקום. הוא הביט במראה ואז עיניו נפערו לרווחה.

הוא רעד כולו ופער את פיו. עיניו היו פתוחות ברעב, רעב לא אנושי, שויקטואר לא זכרה שראתה בהן אי פעם. הוא הביט במראה כאילו לעולם לא יסיר ממנה את מבטו. הוא התקרב צעד אחד למראה ונגע בה בקצות אצבעותיו, ואז חיוך גדול נפרש על פניו. ויקטואר ניסתה לזוז כדי לראות מה טדי רואה במראה, אבל הפעם היא לא הצליחה לראות דבר.

"אמא..." מלמל לפתע טדי וויקטואר הביטה בו בבלבול.

"טדי? הכול בסדר?" שאלה ויקטואר בהיסוס.

אבל טדי התעלם ממנה לחלוטין, כאילו מעולם לא הייתה קיימת. כאילו הדבר היחיד שקיים בעולם זה הוא והמראה שבה התבונן כעת ברעב כה גדול.

"אבא..." אמר טדי, קולו רועד ודמעות עולות בעיניו. הוא הביט במראה בחוסר אונים.

"סבא..." אמר טדי, עיניו מוצפות דמעות, והעלה חיוך כאוב על פניו.

הוא הצמיד את אפו לזגוגית, כאילו מקווה בכל ליבו ליפול דרך הזכוכית לתוך עולם המראה. ואז הוא פשוט התמוטט. הוא הצמיד את ידיו לזכוכית של המראה וגלש מטה, מטה, עד לרצפה ואז התיישב מול המראה, צופה בה בריתוק. בדיוק אז שמעה ויקטואר את קולו של פילץ'. היא חששה לומר משהו לטדי, שהיה עכשיו במצב שבו ויקטואר מעולם לא ראתה אותו לפני, אבל חששה לא פחות מפילץ'.

"טדי, אנחנו חייבים ללכת, פילץ'-"

"לא!" צעק טדי. ויקטואר התכווצה בבהלה.

"אני לא זז מפה! אף פעם!" אמר טדי וחזר מיד להביט במראה. לויקטואר לא היה מושג מה לעשות. טדי לא מוכן ללכת, אבל היא לא יכולה לנטוש אותו פה...

"ערב טוב, העלמה וויזלי ואדון לופין" הקול שבכניסת החדר הזניק את ויקטואר לא פחות משהזניק אותה כשטדי המוסתר מתחת לגלימת ההעילמות דיבר אליה לפתע. אבל טדי עצמו לא זע ממקומו. אפילו לא טרח להעיף מבט לעבר פרופסור לונגבטום.

הפרק הקודם		הפרק הבא