Angels love

רור הביט באליסיה, שהתארגנה ללכת לבית הספר שאליו נרשמה. מרטיניוס עזר לה.
"אליסיה, מה שלומך?" אמר פתאום. היא קפצה במקומה, והפנתה את מבטה לכיוון הקול.
"רור? רור תיפאן?" שאלה.
"כן, זה אני."
"נחמד שבאת לבקר. שלומי בסדר. אוטווה יפה."
"זאת אוטווה? לא ידעתי. הייתי בטוח שאת בכלל באוסטרליה."
"מה יש לי לעשות שם?" צחקה.
"יש לך מלאך שומר?"
"כן. סימון גרסיאס. אתה מכיר אותו?"
"כן, אני חושב. יש לו עניים ירוקות ושיער שחור, לא?"
"כן, זה הוא. למה באת?"
"הייתי אמור ללכת לבת האנוש שלי. יש להם יום חופשי היום, כי בעוד יומיים יש נשף של אמצע השנה."
"אה. אז למה אתה לא אצלה?"
"כי... אני חושב שהתגעגעתי אלייך."
"אה. בסדר. אני חושבת שכדי שתלך לבדוק מה שלומה."
"אני אלך. להתראות." אמר והביט בענייה שמחפשות אותו. הוא פרש כנפיים, וזימן את עצמו לכיוון האנרגיה של נדה. הוא מצמץ, ואז קלט שהוא נמצא בחנות שמלות. היא הייתה ריקה, מלבד מוכרת שעמדה בפתחו של תא מדידה. הוא הסיר את האנרגיה, וצעד לכיוון המוכרת.
היא הביטה בו בבלבול.
"אני רק מחכה לה. אני כבר אלך, אל תדאגי." אמר. היא הביטה בשערו הכתום. ואז חייכה.
"אתה דומה לאח שלי." אמרה. הוא הרגיש שהיא עצובה. הוא לא ידע למה, כי הוא לא המלאך שלה.
"ואיפה אח שלך?" שאל.
"הוא מת, לפני שנה." אמרה.
"אה." ואז חשב, שהוא צריך להצטער. כמו שהם אומרים. "אני מאוד מצטער. מה שמו?" שאל. היא חייכה.
"אוליבר. אוליבר גנדווד."
"הו." מלמל. הוא הכיר אותו. אוליבר, הוא מלאך מתלמד. הוא יהיה מלאך שומר בקרוב. ואז נדה יצאה מהתא, לבושה בשמלה לבנה ויפה. היא הביטה ברור.
"ידעתי ששמעתי אותך." צחקקה.  המוכרת הביטה בה, במבט מרוצה.
"את יפה." מלמלה.
"תודה." הסכימה נדה, וחזרה להביט ברור. "אתה אוהב את זה?" שאלה.
"כן, זה נחמד." אמר. היא חייכה.
"אני אקח אותה." אמרה נדה. היא נכנסה לתא.
"אתם אחים?" שאלה המוכרת.
"לא, ממש לא. אנחנו דומים?"
"יש קצת דימיון." צחקקה. "אז אתם חברים?"
"ידידים." אמר רור.
"אה." צחקקה שוב. נדה יצאה, לבודה בבגדים רגילים, והשמלה בידה. המוכרת לקחה אותה, והלכה לקופה.
"מה אתה עושה כאן?" שאלה נדה.
"באתי לבקר. אני רוצה להסביר לך עוד."
"עוד? זה לא הכל?"
"לא, ממש לא." צחק. השמלה חזרה לידייה של נדה, והם יצאו מהחנות. היא הושיטה את ידה למונית, ונכנסה.
"נפגש בחדר שלי." אמרה. הוא הנהן, והיא סגרה את הדלת. המונית  החלה לנסוע, והוא נעלם.

היא התיישבה על המיטה, והוא על הכיסא.
"אז מה אתה רוצה לספר לי?"
"איך פגשתי אותך. הסיבה היחידה לכך, היא משום שאני המלאך השומר שלך. האנרגיה שלך עוזרת לי לאתר אותך. כל מלאך, הופך להיות מלאך שומר בגיל שש עשרה. וגומר בגיל מאה. ואז הוא סתם מזדקן. אנחנו לא מתים, אנחנו נעלמים. ההורים שלי, לא נעלמו. הם נפלו ישר אחרי שנולדתי, והפכו לבני אנוש. אני נולדתי בתור מלאך."
היא לא השיבה, רק הביטה בעניו.
"אני שומר שלא יקרה לך כלום."
"מתי נוכל... אתה יודע, להיות באמת ביחד?"
"אם אני אקפוץ אליכם, או שאת תעלי אלינו."
"כלומר, אתאבד?"
"זה לא חייב להיות בכוונה."
"אתה לא רציני."
"דווקא כן."
"אני אוהבת אותך, רור. ואני רוצה להיות יחד איתך."
"אני... אני מרגיש אותו דבר כלפייך. ואני חושב... אני חושב שאני אקפוץ."
"לא, לא. אני רוצה לעבור אליכם. להרגיש איך זה."
"אימא שלך תהיה באבל."
"היא תתגבר."

"לא, היא לא."
"אני רוצה, רור. אני אכתוב לה מכתב התנצלות."
"אולי תחכי... שתקרה איזה תאונה?"
"אתה יכול לסדר את זה?"
"אני צריך להזכיר לך שאני מלאך שומר? אני צריך לשמור עלייך. לא לנסות להרוג אותך."
"נו באמת." אמרה בכעס. הוא צחקק.
"תחשבי על זה." אמר, ונעלם.
"רור!" היא צעקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא