מים אפלים

שוב תודה למגיבים הקבועים ^^

קריאה מהנה (:

פרק 6

אקדמיית ווינטרהול לכישוף

מורגנה פסעה מתוך אח קטנה לתוך בבקתת עץ עלובה. אכזבה הייתה הרגש הראשון שחשה למראה החדר חסר החן. היה בו רק חלון קטן אחד מכוסה כפור, כמה כיסאות רעועים ודלפק מסיבי, מאחוריו ישב קוסם זקן ומרופט שהרכיב משקפיים עבות במיוחד. מורגנה הותירה את המזוודה שלה ליד הפולו ונגשה אליו.

"שם?" הוא ביקש לדעת בשעמום.

"מורגנה ליבריס. אני צריכה להגיע ל – "

"ווינטרהול, כן. זה היעד היחיד." דבריו וטון דיבורו המשועמם עוררו במורגנה תחושת קודרות וקרה, מן בדידות לא ברורה.

לאחר עיון קצר במגילה שהייתה פרוסה לפניו הוא הרים את ראשו ואמר, "המעבורת תצא בעוד חצי שעה, העלמה ליבריס. ענה המתיני ב – "

שארית דבריו נבלעו בשאגה העמומה של הפולו מאחורי מורגנה. קול חבטה כבדה וצעקת כאב גרמו לה להסתובב. מכשפה בשמלת משי ירוקה בהירה נתקלה במזוודה של מורגנה ביציאה מהפולו, וכעת אחזה ברגלה בכאב בעודה מסננת בשפה זרה.

מורגנה ניגשה והזיזה את המזוודה שלה מהדרך. "אני מתנצלת – "

"בהחלט כן!" התפרצה המכשפה בגסות. היא הזדקפה בגאווה פגועה, סידרה את המצנפת על שיערה המסודר בקפידה וניגשה אל הדלפק בנקישת עקבים, מבלי לתת במורגנה מבט נוסף.

"אנימליה ואן האג."

מורגנה לקחה את המזוודה שלה ויצאה דרך הדלת היחידה בחדר, שהובילה אל מסדרון עץ צר וארוך, מקושט תמונות נוף מושלגות של חבל הארץ הסובב. היא שמעה את אנימליה ואן האג צועדת מאחוריה על עקביה חסרי הפשרות, והאיצה את קצת הליכתה, מחליטה שהיא לא מחבבת את האישה הזו.

היא יצאה מבעד לדלת שבסוף המסדרון והגיעה לרציף עץ רחב. אור יום אפור ובהיר סנוור אותה מייד, והיא מצאה את עצמה על חופו הסלעי של אגם מנוקד קרחונים בשרניים. מסביב השתרעו קילומטרים על גבי קילומטרים של מישורים סלעיים וקרח אפור, ובמרחק נראו הרים שחורים וגבוהים. השמיים הפתוחים היו אפורים כפלדה, אך מורגנה לא חשה בקור; הרציף היה מכוסה כיפה מכושפת שהגנה על הנוסעים ממזג האוויר.

על ספסלי העץ הארוכים ברציף כבר המתינו יותר מחצי תריסר קוסמים ומכשפות. כולם הסתכלו על מורגנה כשהגיעה, ומייד שבו לעיסוקיהם. אנימליה ואן האג עקפה אותה בחוסר סבלנות, צועדת במרץ אל המקום הפנוי האחרון, גוררת את המזוודה שלה אחריה בחוסר מאמץ. קוסם שהרכיב משקפיים בעלות מסגרת עבה צפה בה חולפת מעבר לעיתון שקרא.

מורגנה נותרה ללא מקום ישיבה. לא מאבדת את גאוותה, היא התייצבה זקופה בקרבת קצה הרציף וצפתה סביבה, בנוף ובאנשים.

היא תהתה האם כולם הגיעו למבחנים. בניגוד לצפיותיה, היו שם אנשים בשלל גילאים ומשלל רקעים. היה שם קוסם מבוגר מאד, רזה ומקומט בעל שיער וזקן כסופים וארוכים במיוחד. מנגד, הייתה שם מכשפה מתולתלת שנראתה לא מבוגרת מגיל שש עשרה, שישבה מוקפת בחפציה, ספק מתוחה ספק מתריסה בעודה מביטה באנשים היושבים סביבה. מלבדה, הייתה רק עוד מכשפה אחת שנראתה בגילה של מורגנה; נערה אדמונית יפה לבושה גלימת חורף אדומה עבה ועוטה כפפות לבנות, שקראה ספר בנחת. שאר האנשים היו מבוגרים הרבה יותר – כולם נראו בין הגילאים שלושים לחמישים.

בעודה צופה בשותפיה לנסיעה, מבטה של מורגנה הצטלב עם זה של אישה אחרת. להפתעתה, האישה לא הפנתה את מבטה, אלא יצרה עם מורגנה קשר עין. אז היא זזה הצידה על הספסל וסימנה למורגנה שהתפנה מקום.

לא חשה לחלוטין בנוח, היא לקחה את המזוודה שלה והתיישבה בין האישה לבין קוסם רצוץ למראה ששרבט על גיליון קלף במרץ בשפה זרה.

"תודה," היא אמרה לאישה שפינתה לה מקום. היא הייתה מבוגרת למדי – בסביבות גיל חמישים – אך היה בה דבר מה שובב שגרם לה להיראות צעירה משהייתה. שיערה היה שחור וסמיך וסופר עד כתפיה, ענייה היו כהות וגדולות, ושפתיה הדקות מעוטרות קמטי צחוק עדינים. היא לבשה מעיל שחור כבד מעל שמלה מיושנת.

"בחפץ לב," השיבה האישה בקול צרוד ונעים במבטא אנגלי. "זה לא מנומס להתפרש ולתפוס את כל המקום, כשישנם אנשים שעומדים."

מורגנה הנהנה, לא משוכנעת כיצד להגיב להערה. האישה המשיכה להסתכל עליה.

"את טהורת דם," היא אמרה פתאום.

"נכון," השיבה מורגנה, מעט מוטרדת מהעניין הגלוי של הזרה בה. "איך ידעת?"

"יש לך את כל המאפיינים של נערה טהורת דם שגדלה בחברה המתאימה," היא ענתה. "רואים את זה מייד. לא נשארו הרבה כמונו היום, לכן אנחנו בולטים במיוחד. שמי ארטמיס לסטריינג'."

השם העלה במורגנה זיכרון. היא פתחה את פיה, אך ארטמיס הקדימה אותה בחדות, "כן, הבת של בלטריקס ורודלפוס לסטריינג', אוכלי המוות הידועים לשמצה."

מורגנה הזעיפה פנים. "לא התכוונתי לפגוע."

"אני יודעת שלא, נערתי, לא רמזתי שכן. ושמך?"

"מורגנה ליבריס."

ארטמיס חייכה בערמומיות. "גם הוריך ידועים לשמצה."

מורגנה משכה בכתפייה. "אני לא מתגאה בזה."

"למרות זאת, אין לך מה להתבייש בזה. תזכירי לי מדוע הם נכלאו? שימוש בקסם אפל?"

"חקר קסם אפל."

"הו, כן. חוקרים שעבודתם לא מוערכת הם היצורים האומללים ביותר בחברה שלנו כיום. את יודעת שיוזמה חדשה של קונפדרציית הקוסמים הבין לאומית מציעה לאפשר מחקר שנוי במחלוקת רק לבוגרי אקדמיית ווינטרהול?"

"לא שמעתי על כך," אמרה מורגנה, נזכרת בדבריו של אדון מאלפוי בדיון הפטרונים. הוא אמר שאם לאביה היו המשאבים, השכלתו בווינטרהול הייתה מצילה אותו ממאסר. "האם את בוגרת ווינטרהול?"

ארטמיס צחקה. "לא, לא, אם כי, מחמיא לי שאת חושבת כך. הגעתי להיבחן, כמו כל שאר הנשמות המסכנות האלה... זו הפעם השלישית שאני ניגשת לבחינות."

"הפעם השלישית?" התפלאה מורגנה.

"אל תהיי מופתעת כל כך. אוטוק הזקן שם ניגש בפעם השמינית. מוכרחים להעריך את הנחישות שלו."

מורגנה הסתכלה על הקוסם הזקן, שהחל להירדם על מקל ההליכה שלו. חיזיון מטריד שהציג אותה, זקנה ומקומטת, ניגש לבחינות לווינטרהול בפעם העשירית רדף את דמיונה. היא התנערה ממנו והזכירה לעצמה שכל מוריה בהוגוורטס ציינו שהיא התלמידה המוכשרת ביותר שלימדו.

"הינה המעבורת." ארטמיס קמה פתאום, וגם כל שאר הממתינים. ספינה לבנה עגנה ברציף בקלילות, לא זקוקה לעוגן או לחבלים. מפרשיה הזהובים התבדרו ברוח החזקה, ומורגנה הבחינה בסמל האקדמיה רקום על גבי המפרש הראשי; עורב פרוש כנפיים מוקף תשעה כוכבים.

ארטמיס המתינה לה שתיקח את חפציה, והן צעדו יחדיו על הכבש שהוביל אל בטן האונייה. במעבר הצר הזה הנוסעים יצאו מתחום הכישוף, ומורגנה זכתה בטעימה ממזג האוויר המר של איסלנד לפני שנכנסה למעבורת.

כל שמץ של אכזבה שהתעורר במורגנה לנוכח הרציף העלוב נמחק באחת. מסדרון ספון עץ עשיר, מואר באמצעות מנורות זכוכית נאות שהשתלשלו מהתקרה, הוביל אל טרקלין מפואר. שטיחים רכים כיסו את רצפת העץ ועל גביהם עמדו כורסאות וספות נוחות. שלושה אחים מפוארות חיממו את החדר מאחורי סורגי זהב מסוגננים, ונברשת מנצנצת הטילה אור על האגפים העליונים, אליהם הובילו זוג גרמי מדרגות מעוקלים.

על שולחנות מסביב לטרקלין היו מפוזרים מגשים עם כיבוד, מעוגות מכל הסוגים והמינים עד ירקות וגבינה ונתחי בשר ועוף. על מזנון ארוך צמוד לקיר הוגשו קומקומים של תה וקפה, קנקנים של מיץ דלעת ואפרסקים ובקבוקים זכוכית שהכילו וויסקי אש וברנדי.

הנוסעים ניגשו לעיסוקיהם מייד. המתבודדים שביניהם עלו לספריות וחדרי הקריאה שבמעלה המדרגות, והרעבים העמיסו את צלחותיהם באוכל והתיישבו מסביב לטרקלין. מורגנה וארטמיס התיישבו בזוג כורסאות ליד האח, והמכשפה המבוגרת יותר זימנה את קומקום התה.

מלבד אוטוק הזקן וקוסם נוסף שדיברו על פוליטיקה ועל המלחמה הקרה מול חסרי הקסם, מורגנה וארטמיס היו היחידות שניהלו שיחה בין הנוסעים, שישבו במקומותיהם בשתיקה בעוד מפרשיה של המעבורת מתמלאים רוח והיא ממריאה אל העננים. עד מהרה הנערה האדמונית הציגה את עצמה בחביבות (שמה היה קלריסה ארמיל, והיא הגיעה ממזרח אירופה) וביקשה להצטרף אל שיחתן של שתי הנשים. מורגנה דימתה לעצמה ששאר הנוסעים מאזינים לשיחתן בעניין ומשתוקקים להצטרף; היא ידעה בוודאות שהנערה בת השש עשרה, שהתייצבה מול צוהר עגול וצפתה בנוף בבדידות, מטה את אוזנה אליהן.

"המומחיות שלי היא רונות עתיקות," סיפרה קלריסה באנגלית רהוטה. "בסיום הלימודים בית הספר הציע לי לקחת את מקומו של המורה שלנו, שפרש לגמלאות. אבל אז התקבלתי למבחנים, אז סירבתי להצעה. יש עוד כל כך הרבה שאני יכולה ללמוד."

"מה בנוגע אליך, מורגנה?" שאלה ארטמיס.

"שינוי צורה," היא השיבה בקצרה וחשבה על פרופסור פוטר.

"באמת? מהי צורת האנימגוס שלך?"

"אני שומרת את זה כהפתעה למבחן הראשון," אמרה מורגנה, שלא התכוונה לחשוף את הקלפים שלה בקלות כזו. היא ידעה היטב שעל מנת לעשות רושם על הבוחנים עליה לעורר התפלאות בקרב הצופים. נדמה היה לה ששמעה את הנערה הצעירה פולטת נחרת בוז מאזור החלון, אך קלריסה המשיכה לדבר וקטעה את חוט מחשבתה.

"אומרים שהמרצה לשינוי צורה בווינטרהול הוא בעל מיומנות ברמת האמנות ממש. מה היה שמו? פרופסור קליסטוס?"

"לא, הוא פרש מההוראה מזמן," תיקנה אותה ארטמיס. "הוא הסתבך עם משרד הקסמים פעם אחת יותר מידי, כך שמעתי. התרועע עם קבוצת קוסמים מאד לא אהודה... היום אומרים שהוא מתבודד היכן שהוא, בבית חלומות שהוא יצר בעזרת כוחותיו."

קלריסה נראתה מרותקת.

הנסיעה נמשכה שעות ארוכות. מורגנה החלה ממש להשתעמם מחברתן של שתי הנשים. לשמחתה, בדיוק כשעמדה לחפש תירוץ לחמוק מהן, המעבורת עלתה מתוך העננים ושמש זהובה הציפה את הטרקלין באור קסום.

"הגענו," אמרה ארטמיס וחייכה חיוך מוזר.

מורגנה וקלריסה ניגשו לצוהר הקרוב. מורגנה פלטה אנחת השתאות בלתי נשלטת לנוכח המראה שנגלה בפניה.

בתחילה היא הייתה סבורה שהיא מביטה בקרחון הניצב בצורה לא טבעית בעליל על ראשו של רכס הרים עצום. אך ממבט קרוב יותר היא הבינה שזהו מבנה שקירותיו החיצוניים מכוסים כפור בן אלפי שנים, שנצץ בשמש העזה. לרגליו התפרשו שדות אין סופיים של עננים לבנים, בוהקים ומסנוורים. המעבורת שייטה בהם בקלילות, מתקרבת אל המבנה ביציבות. מורגנה הבחינה באכסדרות של עמודים מסוגננים חצובות בצלע הרכס, בפעמון כסוף מכוסה כפור במגדל הגבוה ביותר, בחלונות גדולים של זכוכית מבריקה; כולם מוקפים פלומה של שלג צחור, נצחי.

זו הייתה ווינטרהול. המראה היה יפה מכל מה שמורגנה דמיינה. אך באופן מוזר, המחזה עוצר הנשימה עורר בה שוב את התחושה שהתמקמה בה באותו הבוקר, ברציף – תחושה של בדידות עצומה, בלתי נשלטת. היא ניסתה לעקוף את חוסר וודאותם של ההיסטוריונים ולדמיין מי בנה את המבנה המפואר הזה על ראש ההר הגבוה ביותר באיסלנד לפני אלפי שנים, דן אותו לכפור תמידי. היא לא חשבה לעצמה שהאדם הזה בוודאי היה בודד מאד.

המעבורת עגנה בחריץ סלע עצום ברכס, והנוסעים ירדו בכבש אל חלל אבן גדול בעל שלושה קירות. הצלע השלישית הייתה חשופה אל מעמקי העננים והשלג שעל הצלע התלולה להחריד של הרכס. הנוסעים השתדלו שלא להסתכל למטה בעודם חוצים את הכבש.

הקור היה נושך, בלתי נסבל, והאוויר דליל וקשה לנשימה. מורגנה התחילה לחוש שלא בטוב – ראשה כאב ובטנה געשה. היא אמרה לעצמה שזה בגלל הגובה, ושזה לא קשור כלל למתח.

"ברוכים הבאים לאקדמיית ווינטרהול," בירכה אותם מארחת. היא הייתה יצור מסקרן. היו לה אוזניים מוארכות ועניים גדולות, רחבות, בצבע כתום עז. עורה היה בצבע קינמון בהיר, ושיערה גלש עד ישבנה בגלים בצבע דבש. היא הייתה יפה באופן על אנושי, ועם זאת, משונה מאד. "שמי גליאה קליף, ואני אהיה המארחת שלכם. לכל בקשה אתם מוזמנים לפנות אלי... אין להטריד את שאר הסגל בשום נושא. בבקשה, אני אוביל אתכם אל אולם הכינוסים."

היא נכנסה פנימה וכולם עקבו אחריה. מורגנה חשה התרגשות לא צפויה בעודה צועדת במסדרונות האקדמיה. אלה היו מעברים רחבים בעלי תקרה מקושתת. בניגוד להוגוורטס, הקירות לא היו עמוסים עד אפס מקום בדיוקנות מוזרים ומרעישים, אלא מקושטים בטוב טעם בשטיחי קיר משומרים היטב ובפריטים עתיקים ומסקרנים. ברבים מהם לא היו חלונות, והם הוארו על ידי כדורי זכוכית מרחפים שהפיצו אור אחיד ונעים, ללא צורך בנרות. המעברים בהם כן היו חלונות הם הציגו צוקי אבן עצומים מכוסים שלג ועננים.

הם הובלו דרך דלתות ארד עצומות אל אולם עגול גדול. בימה רחבה הייתה מוקפת ספסלים מדורגים בדוגמת חצי גורן, ובאמצע הייתה רחבה ריקה. התקרה הייתה גבוהה במיוחד, בנויה בצורת קשתות ומעוטרת ציורים מסתוריים. מורגנה התיישבה בשורת הספסלים הראשונה, ליד ארטמיס, והסתכלה על הציורים.

"שלום, וברוכים הבאים לאקדמיית ווינטרהול," פתח קול נשי נמוך ותקף.

על הבימה ניצבו שלושה אנשים. שניים מהם היו גברים. אחד היה לבוש גלימות ירוקות מעולות, והיה בעל שיער לבן, ארוך ומסודר וזקן מחודד וכהה. היו לו פנים ארוכות, חמורות סבר, אף נשרי ועניים כהות ורציניות. למרות גילו היה בו דבר מה חינני, קליל. השני היה צעיר יותר, בעל שיער חום עשיר, שהיה אסוף בפקעת על עורפו. הוא עשוי היה להיות נאה במידה מסוימת, לולא לחיו היו שקועות ומחוטטות והצלקת שחצתה את אפו מכוערת כל כך. הוא לבש מעיל עור מהווה ומגפיים עשויות עור דרקון. הוא עמד בזרועות משולבות מאחורי גבו ובחן את האורחים בחומרה, כמעט בחשדנות.

השלישית הייתה אישה, והיא הייתה הדוברת. היא הייתה רזה, גבוהה וזקופת קומה. היא לבשה גלימה סגולה רחבה, שהבליטה את ענייה החדות, הנשריות, שהיו בצבע כחול סגלגל יוצא דופן. עצמות לחייה היו גבוהות, בולטות, ושפתיה דקות וקפוצות. שיערה היה לבן כשלג, וסופר בתספורת קצוצה, קצרה כשל נער. היה בה דבר מה דרוך מאד, כמעט נצי.

"אני מתכבדת להציג את עמיתיי, הפרופסורים אוורה וגאליוס." כל אחד מהקוסמים הנהן בתורו, קודם הקוסם המסוגנן ואז בעל הצלקת. "אני היא פרופסור ספקטרום, דיקן האקדמיה. אנו נהיה עדים לאתגריכם בשלושת הימים הבאים, על מנת לבחון את כישרונותיכם בתחומי הקסם השונים. אלה מכם שיצליחו להרשים אותנו יזכו למקום באקדמיה..."

קלריסה רכנה אל אוזנה של מורגנה מאחור. "אי אפשר להרשים אותה. שמעתי שהפעם האחרונה בה היא נתנה את אישורה לתלמיד היה לפני עשרים שנה..."

"אני ועמיתיי נדרג את ביצועיכם בכל מבחן ומבחן. לבסוף, רק הנבחנים שיעברו את סף הנקודות המינימאלי הדרוש יעמדו בפני המבחן הסופי. בסופו, כל אחד מאיתנו יחליט אם לתת לנבחן את אישורו, או לשלול ממנו את הקבלה. דרוש שלפחות שניים מאיתנו יאמרו הן על מנת להתקבל."

פרופסור אוורה חייך לעצמו בערמומיות למשמע דבריה, בוחן את קהל הנבחנים.

"מטרתה של אקדמיית ווינטרהול היא להעניק השכלה ואמצעים לקוסמים מוכשרים אשר מעוניינים לחקור את הקסם על כך תחומיו, מבלי לקמץ. זו היא מטרה קשה להשגה, בד ובבד בימים שכאלה, בהם כל אמצעי עולם הקוסמים מופנים להתגוננות מפני דרכיהם האלימות של חסרי הקסם. על כן, בכל סמסטר ישנו מקום מוגבל לתלמידים חדשים. הסמסטר הזה נקבל לא יותר מאשר חמישה תלמידים."

גל של חוסר נחת עבר בין הנבחנים. היו שם חמישה עשר אנשים – ורק חמישה מהם יוכלו להתקבל...

"חמישה תלמידים זה הרבה," אמרה ארטמיס בקודרות. "בפעם הקודמת שנבחנתי היה מקום לשני תלמידים."

"לוח הזמנים יועבר לכם על ידי מדאם קליף," סיימה פרופסור ספקטרום את דבריה. "וכעת תובלו אל המגורים. ערב טוב לכם, ובהצלחה."

המגורים היו שני חדרים – חדר אחד לנשים ואחד לגברים. החדר של הנשים היה מוארך ומואר באור זהוב רך. החלון שנקבע בקיר המרוחק שמול הדלת הבהיר שלמרות שהשעה הייתה שעת ערב, השמש לא עמדה לשקוע בזמן הקרוב. המיטות היו רחבות ונוחות, קבועות בתוך הקירות בשתי קומות. המזוודות שלהם כבר הובאו לשם.

"לא נאמר לי שיהיה עלי לחלוק," התלוננה אנימליה ואן האג בפני מדאם קליף.

"זהו המצב, גברתי. החדרים הפרטיים שמורים לתלמידי האקדמיה ולסגל בלבד." היא יצאה מבלי להתרגש מחוסר שביעות הרצון של המכשפה ההולנדית.

מורגנה, שגם לא חשבה שתהנה לחלוק חדר עם שאר הנשים, בחרה לה מיטה בפינת החדר. ארטמיס בחדרה מיטה בקרבתה.

"ארוחת הערב מוגשת בקרוב. תתלווי אלי?"

"לא, תודה. אני חושבת שאחזור על המצגת שלי בפעם האחרונה לפני המבחן מחר."

"המסירות שלך ראויה להערצה," אמרה המכשפה המבוגרת יותר. היא ווידאה שהשאר עסוקות בהתמקמות בחדר ואמרה לה בשקט, "אך את יודעת שדרוש הרבה יותר מכישרון על מנת להתקבל, נכון?"

"אני יכולה לדאוג לעצמי," טענה מורגנה בהתגוננות.

"אין לי ספק... הרשי לי רק להציע לך להשאיר את כל האפשרויות פתוחות." ארטמיס קרצה לה ויצאה. שאר הנשים הלכו גם הן לאכול (קלריסה הייתה נלהבת לסעוד עם תלמידי האקדמיה המוערכים), ומורגנה נותרה לבד עם הנערה הצעירה, שישבה על אחת המיטות העליונות וטלטלה את רגליה מעבר לקצה, צופה במורגנה מזווית עינה.

"על מה את מסתכלת?" מורגנה הטיחה בה ומשכה את הכליות סביב מיטתה בחדות. תחושת הביטחון שמילאה אותה בחודשים האחרונים, ובמיוחד מאז שאדון מאלפוי שכנע את הפטרונים לאפשר לה להיבחן, החלה להתערער.

היא הוציאה את המצפן שלה מכיסה והסתכלה עליו. פס של אור שמש שחדר מבין הכליות חתך את הזכוכית המבריקה, ותחתיה, המחוג השתולל. היא השתוקקה, יותר מכל דבר אחר, לשוחח עם פרופסור פוטר.

הפרק הקודם		הפרק הבא