רגעים של תהילה

הפרק הקודם התפקשש איך שהוא X: אולי עכשיו הוא ייצא נורמאלי:

פרק שביעי

גביע האש

אלבוס נסחף, מיטלטל ונמעך, בין תלמידי בית סלית'רין שנהרו לאולם הגדול יחד עם שאר בית הספר. לרגע הוא הרגיש שהוא יירמס אם לא ימצא דרך לצאת משם, ובדיוק אז הרגיש ידיים אוחזות בגלימתו ומושכות אותו, לא בלי כאב, מתוך ההמון.

"תודה," הוא אמר לסקורפיוס, משפשף את זרועו הפגועה.

סקורפיוס חייך אליו. "אולי כדאי שתנסה להישאר באזור של תלמידי השנה השנייה בפעם הבאה."

אלבוס מרפק אותו בחוכמה בצלעות, גורם לו לקפוץ הצידה כאילו התחשמל. "לא כולם מגודלים כמוך, מאלפוי."

סקורפיוס לא ניסה להתגרות בו בתשובה; הוא רק חייך במן כניעה נבוכה בעודם מאספים את אחרוני התלמידים הנכנסים לאולם. לפעמים אלבוס היה רוצה מאד לנהל איתו קרב התגרות כזה, כפי שהיה מנהל עם אחיו לעיתים קרובות בחופשות, אבל אולי זה נבע מתוך הרגל. לסקורפיוס, כבן האחד והיחיד בדורו למשפחת מאלפוי, מעולם לא היה צורך ללמוד כיצד להתנצח עם ילדים בני גילו.

עד שנכנסו לאולם התלמידים כבר מילאו את שולחנות הבתים, ותלמידי בתי הספר האחרים התפזרו בין השולחנות בקבוצות. כיסאות הוספו לשולחן הסגל, שם מולודוב ומדאם מקסים תפסו את מקומותיהם. האגריד גרם לאי סדר רב כשנדחק מאחורי השולחן כדי לשוחח עם מדאם מקסים, זאת אפילו הרשתה לו לנשק את ידה עטוית הטבעות, לא בלי להראות שביעות רצון עצמית מסוימת. נראה שהם כבר מכירים היטב. שיניהם בלטו בגודלם העצום במרכז שולחן הסגל, ואילצו מורים אחרים להצטופף בחוסר נוחות.

שני המנהלים לא היו האורחים היחידים בהוגוורטס באותו ערב. בעוד התלמידים תופסים את מקומותיהם ברעש רב ומשוחחים עם התלמידים הזרים, בשולחן הסגל תפסו את מקומותיהם גבר ואישה. אלבוס זיהה אותם; שניהם הגיעו לדבר עם אבא שלו בערב שלפני החזרה להוגוורטס, ואמרו לו משהו שהסעיר אותו בצורה לא אופיינית. האישה הושבה ליד מדאם מקסים ונראתה מאד שלא בנוח כשהאגריד דחק אותה הצידה בחוסר הבחנה, אבל כנראה הייתה נחמדה ומנומסת מכדי לומר משהו בנידון. הגבר הושב ליד מולודוב ונראה עונה על שאלותיו בחוסר התלהבות.

"זה וויקטור קרום," סקורפיוס אמר.

"זה וויקטור קרום?" אלבוס התפלא. לפי הדרך בה אחיו ובני דודיו נהגו לדבר עליו, הוא ציפה לראות אישיות מרשימה יותר.

אבל לא נראה ששאר התלמידים חולקים את האכזבה שלו. הם מתחו את צוואריהם כדי להטיב לראות אותו וחיטטו בכיסיהם בחיפוש אחר עטים כדי שיוכלו לבקש חתימה מאוחר יותר.

אלבוס פנה לכיוון לשולחן סלית'רין, שהיה מלא הרבה יותר מבדרך כלל; קבוצה גדולה של תלמידי דורמשטנג וכמה תלמידי בובאטון ניצלו את העובדה שזה היה השולחן הפנוי ביותר מבין הארבעה והתיישבו שם. לא נשאר לאלבוס וסקורפיוס הרבה מקום אלא בשולי השולחן.

הם פנו להתיישב שם כשאלבוס שמע מישהו קורא בשם משפחתו. הרבה אנשים הפנו את מבטם בסקרנות. אלבוס הבחין בהאנס מורגן במרכז השולחן, מסמן לו שיש לידו מקום פנוי. אלבוס פנה לשם מייד, אבל סקורפיוס נראה פחות נלהב.

"מה אוכל אותך?" אלבוס שאל אותו. "מורגן הוא בסדר."

סקורפיוס נראה כאילו יש לו משהו משמעותי מאד לומר בעניין, אבל הוא שתק והשתרך אחרי חברו אל מרכז השולחן. אלבוס לא תהה בנוגע להתנהגות המוזרה שלו במשך זמן רב, כי מורגן ישב עם שלושה תלמידי דורמשטנג, שני בנים ובת אחת, אותו הוא הציג בפניהם.

"אנחנו על פוטר שמענו," אמר התלמיד שישב בין שני חבריו במבטא מזרח אירופאי כבד. מורגן הציג אותו בפני אלבוס כאנטוני קורלוב. היו לו פנים רחבות, חביבות למדי, ושיער כהה, קצוץ. הוא ממש לא תאם לסטריאוטיפ של תלמיד דורמשטנג שאלבוס הכיר.

"מולודוב המנהל אצלנו את הארי פוטר מכבד מאד. כל שנה לנו הוא מספר עליו."

קורלוב בחן את אלבוס בעניין, כמחפש איזו שהיא נקודת דמיון בינו לבין אביו. זה לא רגיש אותו; הוא היה רגיל שאנשים מסתכלים עליו ככה. לכן הוא רק חייך והתאמץ להתעלם מהדקדוק הקלוקל של הזר.

לאחר שכולם מצאו מקומות ישיבה ונרגעו, המקהלה של פרופסור פליטיק התקבצה תחת שולחן הסגל כדי לזמר לכבוד המשלחות. הם היו לא רעים, אבל אלבוס התקשה להתרכז בשירה שלהם. בצד הנגדי של האולם, בשולחן גריפינדור, ג'יימס הסתודד עם אותה תלמידת בובאטון לה העניק את הגלימה שלו קודם לכן. לא ניתן היה להתעלם מהכוונות הברורות של שניהם בעוד היא משחקת עם העניבה האדומה- זהובה שלו בפלרטטניות. זה היה מחליא.

"הי, אתה בסדר?" הוא נבהל כשמורגן מלמל באוזנו.

הוא הנהן במהירות, משום מה מרגיש נבוך מאד. מורגן פתח איתו בשיחה שקטה שבהחלט הייתה יותר מעניינת מהמקהלה, והוא שכח כמעט מייד מג'יימס ומהתלמידה מבובאטון.

אם קודם חש שמץ של קנאה לנוכח המראה, הוא נשכח מליבו כעת. איך שהוא, זה הרגיש הרבה יותר נכון עבורו לשבת שם ולצחוק עם מורגן מאשר להחליף מבטים עם איזו נערה עם מבטא זר.

המקהלה סיימה את שירתה ומקגונגל קמה על רגליה כדי לברך את המשלחות ואת עמיתיה לניהול. אלבוס שם לב שהאגריד שב למקומו בקצה השולחן, אבל ממשיך לתת במדאם מקסים מבטים לחים.

"נקבל את פניהם של שניים מהאנשים שבזכותם הטורניר יתקיים השנה – את גברת בונז, סגנית ראש המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי בקסמים, ואת אדון קרום, נציג בולגריה במשרד הקסמים של אנגליה." נשמעו מחיאות כפיים סוערות – ללא ספק לכבוד קרום, שהגיב במבט זועף. חצי מיושבי האולם כנראה אפילו לא שמעו את שמה של גברת בונז. "גברת בונז ואדון קרום ילוו אותנו לאורך כל השנה ויתפקדו כשופטים בשלושת המשימות. אני בטוחה שכולנו נתייחס אליהם בכבוד והערכה הראויים להם. וכעת, לסעודה."

מגשים עמוסים מאכלים שונים הופיעו על השולחנות. תלמידי הוגוורטס היו רגילים לכך, אבל בשביל התלמידים מדורמשטנג הדבר היה יוצא דופן ומפליא. הם נראו מופתעים ונרגשים כמו ילדים קטנים למראה הסעודה שהופיעה לפניהם בעורך פלא, ואז לקחו מכל הבא ליד וטרפו כאילו לא ראו אוכל מימיהם. לעומתם, תלמידי בובאטון נראו פחות מרוצים; הם טעמו מהאוכל בביקורתיות והותירו הרבה אוכל לא נגוע בצלחותיהם.

"אצלנו ארוחות קטנות בזמן החורף," קורלוב סיפר בפה מלא למחצה. נראה שלמרות חוסר השליטה שלו בשפה, הוא נהנה מאד לדבר אותה בלי הפסקה. "אספקה אלינו לא מגיעה אז. הרבה סופות ושלג מגיעות מהרים – "

הוא השתתק באחת. אלבוס הבין שהתלמידה שלידו, שהייתה נערה בהירה ורצינית למראה (אלבוס לא זכר את שמה), בעטה ברגלו. אז היא נתנה בו מבט מלא משמעות בעיניה הכחולות.

הוא הבין את המבט ונראה נבוך כשמלמל, "אבל לנו לספר איפה בית הספר אסור..."

"למה?" אלבוס שאל אותו.

לראשונה קורלוב לא נראה בנוח לדבר. התלמידה שלידו ענתה במקומו, באנגלית רהוטה להפליא עם שמץ קל בלבד של מבטא סקנדינבי, "בית הספר דורמשטנג מחזיק בחובו סודות קסומים אותם רשאים לראות רק התלמידים והמורים שנשבעו לסודיות. זה תנאי הכרחי להמשך קיומו של בית הספר. יש בעולם אנשים רבים שהיו רוצים לנצל את הסודות שלנו לרעה."

"האנגלית שלך טובה מאד," אלבוס אמר לה. "תזכירי לי את שמך?"

הנערה הסתכלה עליו לרגע כאילו היא מנסה להכריע בשאלה האם הוא לועג לה. לבסוף היא כנראה הגיעה למסקנה שהוא בסך הכל מנסה להיות נחמד ואמרה, "טארה סולגיב."

"אני לא אתפלא אם את מדברת אנגלית טובה יותר ממני, טארה," מורגן אמר לה. שמץ של שביעות רצון חלף על פניה הלבנות. "את מתכוונת להציע מועמדות לטורניר?"

"כל המשלחת עומדת להציע מועמדות. איזו עוד סיבה יש להם לעשות את הדרך הארוכה לפה?" זה היה המשפט הראשון שסקורפיוס אמר מאז שהתיישבו, והוא לא אמר אותו בנחמדות יוצאת דופן בעודו דוקר שוק עוף בצלחתו. אלבוס לא הבין מה הבעיה שלו.

"הוא צודק," טארה הודתה. "כולנו נתחרה לקבל את הכבוד לייצג את דורמשטנג בטורניר."

"אם ייבחר מישהו מגריפינדור, הייתי מעדיף שאחד מכם ינצח בטורניר," מורגן אמר לשלושת התלמידים הזרים. "הם מספיק נפוחים גם ככה."

טארה וחבריה נראו מבולבלים. מורגן הסביר להם על החלוקה לבתים ועל היריבות.

"לא עדיף שכל התלמידים הם יהיו ביחד? שהם יהיו... מה המילה לזה?"

"מאוחדים?" טארה השלימה את קורלוב.

"בהחלט," אלבוס אמר מייד. זה היה נושא קרוב מאד לליבו. "אבל אנשים מעדיפים ללכת אחרי מסורות מיושנות במקום לעשות שינוי שיהפוך את בית הספר למקום טוב יותר."

"אוה, אל תתרגש יותר מידי, פוטר," מורגן אמר לו בשעשוע.

אלבוס הניח את המזלג שלו. "זה לא מרתיח אותך שאנחנו זוכים ליחס שונה משאר התלמידים, רק בגלל שלפני עשרות שנים היו בבית הזה כמה קוסמים אפלים?"

מורגן משך בכתפיו. "אבא שלי אומר שזה מאדיר את הגדולה שלנו. אנחנו יכולים להיות לא פחות מוצלחים מכל שאר הבתים, למרות שכולם מערימים קשיים בדרכנו."

תלמידי דורמשטנג נראו מתרשמים מאד מהדברים האלה. אבל אלבוס לא הרגיש משוכנע. הוא הסתכל באחיו צוחק עם חבריו בשולחן גריפינדור, וחש שהוא מאבד את התיאבון.

המנה האחרונה פונתה מהשולחנות ומקגונגל קמה ממושבה פעם נוספת. הס השתרר מייד; כולם המתינו בציפייה לשמוע מי יהיה השופט המסתורי שיבחר את הנציגים.

"כעת, כשכולנו כאן והסעודה מאחורינו, הגיע הזמן לפתוח את הטורניר באופן רשמי," המנהלת אמרה. זה היה הסימן עבור פרופסור לונגבוטם לצאת מהחדר שמאחורי שולחן הסגל כשהוא נושא תיבה גדולה. אלבוס צפה אחריו בסקרנות, יחד עם כל שאר התלמידים. אם יש בתוך הקופסא מה שהוא חושב שיש שם... ניצוץ של תקווה נדלק לפתע בליבו. כן, זה בהחלט היה הגיוני יותר מאשר רעיון של שופט בשר ודם.

פרופסור לונגבוטם הניח את התיבה השטוחה מול המנהלת ופתח אותה עבורה. מתוכה הוא הוציא גביע אדיר, מגולף בגסות מעץ הבנה שחור, צווארו עבה כצוואר אדם, והניח אותו על מכסה התיבה. זה נראה ככלי שגולף על ידי בעל מלאכה לא מוכשר במיוחד, או שאולי נוצר באופן טבעי באופן מפליא ביותר בצורה שדמתה לגביע.

פרופסור לונגבוטם התרחק. המנהלת החוותה בידה וכל הנרות באולם כבו, מותירים אותו באפלה כמעט מוחלטת, מלבד כמה קרני ירח שהסתננו מבין העננים לתוך התקרה המכושפת.

שלושת המנהלים עמדו כעת מול השולחן וכיוונו את שרביטיהם אל הגביע. קולותיהם מילאו את האולם כשהם דקלמו יחדיו, בתיאום כמעט מושלם:

"בפקודתנו, עורו הלהבות

הנוצרות תהילת דורות.

גביע האש, עור משנים של תנומה

זו העת לבחור גיבורים שלושה!"

בסיום דבריהם להבה כחולה נדלקה בתוך הגביע, מסנוורת את התלמידים.

"גביע האש הוא חפץ קסם עתיק מאד, שתפקידו לבחור נציג מכל בית ספר," פרופסור מקגונגל סיפרה ברשמיות, הלהבות מאירות כל קמט וחריץ בפניה. "הוא נוצר לפני מאות שנים כדי להבטיח שהמתמודדים יבחרו באופן הוגן, על פי כישוריהם בתחום הקסם, ולא בכל דרך אחרת. על כן, לא ניתן לרמות אותו בשום דרך. השנה במיוחד ננקטו אמצעים קיצוניים שיבטיחו שאדם הניגש אליו יוכל להכניס לתוכו רק את שמו שלו, וקו גיל שאני עצמי אצייר סביבו יבטיח שתלמידים צעירים יותר לא יוכלו לנסות את מזלם."

היא נתנה באולם מבט נוזף, כאילו היא סברה שכל תלמיד ותלמיד מתכנן לעשות בדיוק את זה. אלבוס הודה שהיא נוהגת בחוכמה – הוא עצמו התפתה מאד לנסות את מזלו.

"הגביע יוצב כאן עד מחר בערב, ואז יבחר את המתמודדים. כל מי שמעוניין להירשם לטורניר צריך להכניס לתוכו פתק עם שמו המלא ושם בית ספרו. הכנסת השם לגביע שקולה לחתימה על חוזה קסום – זאת אומרת שאם נבחרת, אי אפשר להתחרט. אני חוזרת ומזכירה לכל מי שמעוניין להתמודד – המשימות עשויות להיות מסוכנות עבור קוסמים לא מנוסים, והמתמודדים חייבים לגשת לשלושתן, בלי יוצא מן הכלל. בסיום הבחירה הגביע יכבה עד הטורניר הבא, ולא תהיה דרך לשנות את בחירתו."

התלמידים לא נראו דואגים במיוחד למשמע דבריה. אלבוס הסתכל על סקורפיוס, משתוקק לראות מה דעתו על גביע האש כשופט ניטרלי. אבל סקורפיוס היה מרוכז כולו במחשבותיו, אור הלהבות הכחולות מרצד על פניו חסרות ההומור ועל עניו המרוחקות.

משום מה, אלבוס התקשה להירדם באותו הלילה. הוא שכב במיטתו זמן ממושך, מאזין לקולות נשימתם של סקורפיוס ורות'פוס, לא מסוגל להפסיק לחשוב על גביע האש המוצב כעת באולם הכניסה. אחרי הסעודה הוא נשאר מאחור עם מורגן והתלמידים מדורמשטנג (סקורפיוס טען שהוא עייף וחזר למעונות) וצפה במקגונגל מציירת את קו הגיל מסביב לקן עליו הוצב הגביע הבוער.

אלבוס הכיר את השימוש של הלחש הזה; אימו נהגה להשתמש בו כשהייתה עסוקה במטבח ולא רצתה שאלבוס ואחיו יפריעו לה, אבל הייתה מעוניינת שבעלה יכנס לשם ברגע שיחזור מהעבודה. אלבוס מעולם לא ניסה לבטל אותו – לא באמת היה לו מה לחפש במטבח במצבים כאלה – אבל הוא חש שאם יחשוב על הנושא מספיק זמן, הוא יוכל למצוא דרך.

השאלה הייתה, כמה זמן? המחשבה שיש לו את היכולת לבטל את הקסם הזה אבל זמן מועט מאד לעשות את זה לא אפשרה לו להירגע. בעודו שוכב במיטתו, הוא נקרע בין ידיעה שאין לו סיכוי להצליח לבין רצון עז לנסות את מזלו עם גביע האש.

לבסוף הוא הרגיש כה ערני שיצא ממיטתו, לקח פיסת קלף, כסת דיו ועט נוצה ולאור שרביטו מאחורי הכילות רשם:

אלבוס סוורוס פוטר

הוגוורטס.

הוא הביט במילים שכתב. היה להן מראה חגיגי מאד. האם באמת יכול להיות לו סיכוי להיבחר לטורניר הזה? הוא לא העז לחשוב על ניצחון, אבל רק להיבחר – האם הוא לא הוכיח את עצמו כקוסם מוכשר בהרבה מכפי גילו בהזדמנויות רבות?

הרי גביע האש לא נבנה בהתייחס לגיל, לכן מקגונגל הייתה צריכה לצייר קו גיל. זה אמר שיש סיכוי מסוים – אפילו סיכוי טוב – שהגביע יפלוט את שמו...

מחליט שהוא בכל מקרה לא מסוגל לישון, הוא קרע את הרצועה העליונה מהקלף והתלבש באפלת החדר. סקורפיוס ורות'פוס היו דוממים לחלוטין מאחורי כילות מיטותיהם. החלון היחיד שבחדר המרתף היה שחור כמעט לחלוטין; הוא נשקף אל מעמקי האגם. האור היחיד בקע מדגים קסומים בעלי קשקשים מוארים ששחו בנחת בתוך חורשת האצות שצמחה על הקרקעית.

אחרי התלבטות קצרה, אלבוס החליט לא להעיר את סקורפיוס. כל העניין הביך אותו גם ככה; הוא לא היה רוצה שמישהו יראה אותו אם ייכשל בניסיון להכניס את שמו לגביע.

התהלכות במסדרונות אחרי שעת כיבוי האורות לא הייתה משהו חדש עבור אלבוס, וגם לא קשה במיוחד לטעמו. הטירה הייתה מקום גדול – כל עוד הוא ידע ללכת בשקט ובאיטיות, לא הייתה סיבה שלא יצליח לחמוק לתוך כיתה אקראית או מאחורי פסל אם ישמע את השרת או את פיבס או את אחד המורים מתקרבים. הדיוקנאות כמעט תמיד ישנו, וגם ככה היו מספיק נחמדים כדי לא להלשין על תלמידים הרפתקנים.

אולם הכניסה הואר כולו על ידי הלהבות שבגביע, דבר שהקנה לו מראה של פנים קבר פרעוני גדול בנוי אבן בהירה. הוא הסתכל סביבו בזהירות, מוודא שאין באזור אף אחד.

קול קטן הבהיל אותו. הוא קפא על מקומו. הקול נשמע שוב, כמה צעדים לשמאלו, במקום בו ניצב כד גדול. זה היה עיטוש.

אלבוס התקרב בשקט והסתכל מאחוריו. רוז כרעה מאחורי הכד, תלתליה מלאים כרדיות אבק וקורי עכביש. היא נראתה מזועזעת לראות את אלבוס.

"מה אתה – ?" אבל לפני שהספיקה לסיים את המשפט היא התעטשה בפעם השלישית, משקפיה מתכסים אדים.

אלבוס ניקה את האבק סביבה בהינף שרביט. "זה יותר טוב?"

"תודה," היא אמרה בהקלה, יוצאת בזהירות ממחבואה.

"מה את עושה פה?" הוא שאל אותה.

היא נראתה נבוכה מאד והתחילה לגמגם. הוא שם לב שהיא מחזיקה משהו בתוך אגרופה הקמוץ. הוא שלה אותו לפני שהספיקה להתנגד. זה היה פתק:

רוז וויזלי

הוגוורטס.

"זה... לא מה שזה נראה – "

"את לא צריכה להמציא תירוצים, רוזי," הוא אמר בשלווה והראה לה את הפתק שלו.

"למען האמת... אני לא מופתעת," היא אמרה, כבר לא נראית לחוצה.

"כן, גם אני לא," הוא אמר לה בחיוך משועשע. "אני יכול להבין למה את תרצי להכניס את השם שלך לגביע. אבל לא האמנתי שתהיי מוכנה להסתובב בטירה אחרי כיבוי האורות בשביל זה."

רוז האדימה באור הכחול. "זה לא ככה," היא מלמלה. "אני לא רוצה להשתתף בטורניר בשביל הכסף או הפרסום..."

"אז למה?" אלבוס שאל, למרות שהיה לו מושג די טוב מדוע רוז תרצה להשתתף בטורניר. זו יכולה להיות הזדמנות חד פעמית עבורה להצהיר על קיומה בפני העולם – להוכיח שהיא לא סתם עוד תולעת ספרים משעממת. כן, הוא ובת דודתו היו דומים להפליא במובן הזה.

לכן הוא הופתע מאד כשתשובתה של רוז הייתה זו, "הטורניר הזה הוא יותר מסתם תחרות, אל. זו הסיבה שכל המורים כל כך לחוצים לקראתו. אתה יודע שהטורניר האחרון התקיים כשההורים שלנו למדו כאן? אני מנסה לשאול אותם על זה כבר חודש, אבל הם כל הזמן מתחמקים מהתשובה. אפילו אבא שלי. זה לא מתאים לו."

אלבוס הרים גבה. בסתר ליבו הוא הרגיש שרוז נותנת יותר מידי משמעות להתנהגויות של הוריה. מאז ומתמיד הייתה לה חיבה עזה לתעלומות מוזרות.

"טוב, אז כדאי שנתחיל לעבוד," הוא אמר לבסוף בעודו פונה לכיוון הגביע, מרגיש תחושת קלילות פתאומית, כאילו הם משחקים משחק. "אם אנחנו כבר פה, עדיף שכבר נעבוד ביחד. מה את יכולה להגיד לי על קו הגיל הזה?"

"אתה חייב לעבור אותו כדי להכניס את השם. אם תנסה לקלוע הפתק פשוט יחזור אליך."

"פיתרון יצירתי, רוזי. אבל אני דווקא חשבתי לנסות משהו מושכל יותר." הוא כרע על הרצפה ובחן את הקו מקרוב. הוא היה שחור, אבל פעם באור אדמדם. "מה דעתך לנסות ליצור פרצה?"

"בקסם שמגקונגל הטילה? אתה תופס מעצמך הרבה יותר מידי, אל." החיוך נמחק מפניה של רוז ברגע שהמילים יצאו מפיה. "שמעת את זה?"

אלבוס האזין בדריכות. צעדים נשמעו מהקומה השנייה. הוא התרחק מהקו ומיהר אחרי רוז אל המחבוא מאחורי הכד.

הצעדים הלכו והתקרבו, עד שנשמעו בברור יורדים במדרגות מעליהם. לבסוף הגיעו לאולם ונעצרו. אלבוס הציץ מבין תלתליה של רוז וראה דמות כהה, דקה, על רקע הלהבות. היא חצתה את קו הגיל ללא חשש והתחילה לצעוד בנינוחות, מקיפה את הגביע במעגל מושלם. אור האש נפל על פניו הצרות ושיערו המבריק של מולודוב.

לא נראה שהוא עושה שום דבר מיוחד. הוא פשוט התהלך והסתכל על הגביע כאילו היה יצירת אמנות.

"יפיפה, אתה לא חושב?" הוא אמר פתאום בעניים בורקות.

אלבוס נבהל מאד, כי חשב שהוא מדבר אליו. אבל אז קול אחר ענה לו, "מעולם לא מצאתי את האש מרתקת כפי שאתה מוצא אותה."

זה היה קולו של פרופסור בליין. לאחר רגע גם הוא נכנס למעגל האור של הגביע, לבוש חלוק ומחזיק את המקל שלו מאחורי גבו, דבר שהקנה לו מראה של בעל אחוזה. אלבוס בכלל לא שמע אותו מתקרב.

האם ייתכן שהיה שם כל הזמן הזה? המחשבה הייתה מאד לא נעימה. לפי הדרך בה רוז הסתכלה לכיוונו בחשכה, אלבוס ידע שהיא חושבת את אותה המחשבה.

"אה, כן... חושש שהפיתוי יהיה גדול מידי עבורך, ידידי?" אמר מולודוב בשמץ לגלוג.

"הפיתוי שבקסמי האש גדול מידי גם עבור הדגולים שבקוסמים," בליין השיב בנוקשות, נוטע את המקל שלו ברצפה לפניו. "וגם עבורך, איוואן. המופע הקטן שהעלית היום לא יטיב עם שמך, במיוחד לא בעיני מי שרוצה להגן על בית הספר הזה. הליגה לעולם לא תקבל אותך לשורותיה עם הגישה הזו."

"אה, כן. ישר ולעניין, כמו תמיד." הזחיחות נשטפה מעל פניו של מולודוב והוא תחב את ידיו עמוק בכיסיו. הוא נראה כמעט פגוע. "קיוויתי שהצגת כישורי בניהול בית הספר דורמשטנג ירשים אתכם, לפחות."

"כישוריך מרשימים, אבל הם לא מוחקים את השגיאות שעשית, ולא מפצים על נטיותיך לפנות לתחומים האסורים של הקסם." בליין דיבר אליו כמו שדיבר אל אלבוס בסיום השיעור הראשון בשנה, כשהבהיר לו כמה חמורה הייתה הטעות שעשה. "האם לשם השיחה הזו הבאת אותי לכאן באמצע הלילה?"

מולודוב עטה הבעה חמוצה. "כששמעתי שהתחלת ללמד פה השנה חשבתי שהציבו אותך כאן כדי שתשגיח עלי, או אולי תבחן את כישוריי. שתיתן לי את חסותך כשאגיש את מועמדותי לליגה... אבל נראה ששוב שגיתי בתמימותי..."

"תמימות היא תכונה מסוכנת עבור אדם כמוך," בליין הסכים בקרירות. "ולא הולמת חבר בליגה."

איזו ליגה? תהה אלבוס בקדחתנות, כאילו אם היה מתרכז בשאלה מספיק, מישהו מהם היה עונה עליה.

"אז אם לא באת להשגיח עלי, למה אתה פה? ואל תטרח לשקר ולומר שהתרככת לעת זקנה והחלטת להעביר את כישוריך לדורות הבאים," מולודוב אמר, מדבר בקרירות של אדם נעלב. "מה יש לליגה לחפש בהוגוורטס? עידן הקוסמים האפלים באנגליה כבר חלף, ולא ישוב כל עוד כלב המשמר של האור שומר על הסף."

"פוטר הוא רק אדם אחד," הייתה תשובתו הנחרצת של בליין. "כך או כך, מניעיה של הליגה הם לא עניינך," הוא הוסיף בטון של סיום. "זה כל מה שרצית לדעת?"

מולודוב נראה מאד לא מסופק. לבסוף משך בכתפיו בנעריות, איחל לבליין לילה טוב בקרירות, ועשה את דרכו במעלה המדרגות.

בליין צפה אחריו עד שנעלם. ואז, מבלי להפנות את מבטו, אמר בקול יציב, "פוטר, וויזלי, תחזרו למעונות שלכם."

רוז קפצה במקומה. גם אלבוס הרגיש לחוץ מאד כשיצא ממחבואו ונכנס אל מעגל האור של הגביע.

"פרופסור, אני – אנחנו – " רוז ניסתה לגמגם.

"אין טעם לדבר על מה שהתרחש פה. אני מקווה שכבר הספקתם להבין שלא תצליחו לרמות את הגביע. עכשיו תחזרו למעונות."

אלבוס ורוז החליפו מבטים. הם היו אמורים לפחות לאבד נקודות בית על שוטטות אחרי כיבוי האורות, אם לא לזכות בריתוק בנוסף לזה. אבל לבליין לא היה אכפת כל עוד הם יסתלקו משם.

לא רוצים לנסות את מזלם עם בליין, הם הלכו לדרכיהם הנפרדות. בליין נשאר לעמוד שם עם מקל ההליכה שלו, כמו כלב שמירה צייתן. עניו הבהירות שיקפו את האש הכחולה של הגביע בעוז.

אלבוס חזר למרתפים הקרירים במהירות. הפתק שרצה להכניס לגביע כמעט נשכח ממנו למשמע השיחה. בליין ללא ספק לא היה סתם עוד מורה – הוא הודה בעצמו שהוא הגיע להוגוורטס לא במטרה ללמד. אם כך, מה הייתה מטרת בואו? ומה זו הליגה הזו עליה דיברו? אלבוס בעיקר לא הצליח להוציא מראשו את האופן בו מולודוב כינה את אביו, "כלב המשמר של האור"...

ברגע שנכנס למעונות הוא חלץ את נעליו ונכנס מאחורי כילות מיטתו של סקורפיוס, מנער אותו. סקורפיוס התעורר במהירות מפתיעה, כמעט כאילו המתין שאלבוס יעיר אותו.

"אל?" הוא מלמל בבלבול, ממצמץ בעניו באפלה.

אלבוס סיפר לו מייד על השיחה ששמע.

"רק רגע..." סקורפיוס מלמל כשאלבוס סיים את הסיפור, מתיישב תחת השמיכות. "מה עשית בחוץ בשעה כזאת? אל תגיד לי ש..."

"חשבתי לנסות להכניס את השם לגביע," אלבוס הודה במבוכה מסוימת. "אבל זה לא משנה. לא הצלחתי."

אפילו בחשכה, אלבוס הבחין שסקורפיוס מלא הקלה.

"בכל אופן – שמעת על הליגה הזו פעם?"

"לא, אני לא חושב ששמעתי... אבל יש המון ארגונים סודיים של קוסמים בעולם. אין להם באמת משמעות או כוח."

"אני לא יודע בקשר לזה. אם מולודוב הזה כל כך רוצה להתקבל לשם, זה כנראה ארגון חשוב. הוא מנהל בית ספר, אחרי הכל."

סקורפיוס משך בכתפיו בחוסר ידיעה, מפהק. פתאום אלבוס הפנים את העובדה שהעיר אותו באמצע הלילה כדי למסור לו פרט מידע חסר משמעות.

"אני מצטער שהערתי אותך. הייתי צריך לחכות עד הבוקר..."

"לא, זה בסדר," סקורפיוס אמר כמעט מייד, לא מצליח להכניע עוד פיהוק.

"אתה לא חייב להתמודד עם כל הגחמות שלי, אתה יודע," אלבוס אמר, מרגיש הרבה יותר בנוח לדבר על הנושא הזה בחשכה. לפעמים הוא הרגיש שהוא מסיט את סקורפיוס לעשות דברים לא ישרים שהוא לא היה עושה במצב אחר.

"אני יודע שלא. אבל אני רוצה. אני... רוצה להיות שם בשבילך. כמו שאתה היית שם בשבילי כשאימא שלי נפטרה." קולו של סקורפיוס היה יציב להפליא, אולי דווקא בזכות החשכה.

מרגיש הקלה מסוימת, אלבוס השתרע על המיטה לצד חברו. "היה יכול להיות די נחמד להשתתף בטורניר, לא?"

"אני לא הייתי רוצה להשתתף," סקורפיוס הודה, נשכב גם הוא. אלבוס יכול היה לחוש את נשימתו על פניו. "ולא הייתי רוצה שאתה תשתתף."

"באמת? למה?"

הוא חש שסקורפיוס מושך בכתף אחד, סמוך אליו בחשכה. "אתה לא צריך להסתכן כדי להוכיח משהו למישהו."

"אני לא – " אלבוס פתח אבל המילים גוועו על שפתיו. שניהם ידעו כמה חשוב לו להוכיח את עצמו – להוכיח שהוא מוצלח לפחות כמו אחיו.

"כדאי שתישאר בקרבת אנשים שמחבבים אותך בשביל מי שאתה," סקורפיוס ייעץ לו. "כמוני. וכמו רוז. ו..."

"מורגן?"

"כן." בקולו של סקורפיוס נשמעה קרירות עזה. כעת זה היה ברור לאלבוס – ההתנהגות המוזרה של חברו במהלך הסעודה נבעה מהעובדה שהוא לא מחבב את מורגן.

זה היה מצב מאד מוזר עבורו. הוא הרגיש שבנסיבות אחרות, גם הוא לא היה מחבב את תלמיד השביעית במיוחד. אבל העובדה שהוא נתן לו יחס מיוחד – התייחס אליו כשווה לו, ואפילו יותר – גרמה לו ליהנות מאד מתשומת הלב שלו. ולפעמים, כשמורגן היה מניח עליו יד או מתקרב כדי ללחוש משהו באוזנו, הוא חשב לעצמו שאם לא היה יודע שזה לא ייתכן, הוא היה חושב שמורגן נמשך אליו. באופן... מיני. זה היה מאד מבלבל, במיוחד בגלל שמשום מה זה גרם לו להרגיש טוב.

בעודו מהרהר בכך נרדם בלי כוונה, עדיין לבוש בבגדיו, לצד סקורפיוס.   

הפרק הקודם		הפרק הבא