לב החשכה

תודה לכל מי שהגיב ^^ 

פרק 6

עד המוות

בן זע בחוסר נוחות בגלימת הקוסמים שלבש. היא הייתה בגד מחויט בצבע אדום עז עם אבזמים וכפתורים זהובים, שהגיעה כמעט עד קרסוליו. משני צידי גופו היו שני שסעים בגלימה, שאפשרו לו לנוע בקלילות וגם לא להיראות כמו גבר בשמלה. הוא ידע שהבגד הזה מוגדר כגברי בעיני קוסמים, אך כמישהו שלבש מכנסי ג'ינס כל חיו, זה היה מעט מביך.

חדר ההלבשה הדחוק ונמוך התקרה היה מצויד במראה. במדף מעליה הוצבו תריסר נרות דולקים, שהאירו את פניו של בן באור עז, גורמים לעניו הירוקות להיראות כמעט קודחות.

הוא הרכיב משקפיים בעלות מסגרת שחורה, ללא עדשות, ושיער הוזז ממצחו כדי לחשוף צלקת מאופרת בצורת ברק. המשקפיים גרמו לו להיראות צעיר משהיה, וזה שירת את המטרה, כי סבו היה צעיר ממנו בחמש שנים כמעט כשהביס את אדון האופל.

הוא פתח את שני הכפתורים העליונים של הגלימה, שלחצו על גרונו, וחש מעט טוב יותר. ליבו עדיין ניסה לטפס במעלה גרונו, אבל לפחות עכשיו הוא הרגיש שהוא מסוגל לנשום. הוא לא עמד על בימה מאז מופע סיום השנה של כיתה ו'; מיותר לציין שהוא חשש לעשות מעצמו צחוק.

הוא הציץ בשעון שעל השולחן. מעבר לקירות נשמע הד מלמוליהם של מאות אנשים שמילאו את האולם, ממתינים לתחילת האירוע. מחליט שעדיף לו לצאת ולהקשיב לנאומים במקום לשבת שם ולשקוע בחרדות לקראת עלייתו לבימה, הוא פנה לכיוון הדלת.

הוא הופתע לגלות בפתח אדם, ידו מורמת כאילו עמד להקיש. בן לא הכיר אותו, ולרגע נלחץ, כי חשב שהוא עיתונאי. אך במהרה הבין שזה לא המצב; לא היו לו את הפנים הערמומיות והרעבתניות שאפיינו עיתונאים, ולא הייתה לו מצלמה או פנקס עם עט מכושף. הוא היה מהודר מאד, לבוש גלימת טקס שחורה יוקרתית למראה, ושיערו הבהיר, שנסוג מעל מצחו, היה משוך לאחור בצורה אלגנטית. הוא נראה כדוגמא מושלמת לג'נטלמן בריטי מהמאה התשע- עשרה.

"אני מתנצל," הוא אמר מייד כשראה את בן. "טעיתי בחדר..." הוא פנה להתרחק, ובן הבחין שהוא מחזיק מאחורי גבו בצורה ג'נטלמנית מקל הליכה שחור עם ידית כסופה מעוצבת בצורת ראש של נחש.

"את מי אתה מחפש?" שאל בן.

האיש נעצר והביט בו. "אה... השחקן השני. הקוסם מאיטליה."

"אני לא בטוח איפה חדר ההלבשה שלו," אמר בן. "מצטער, אפילו עוד לא פגשתי אותו."

נראה שזה מעורר באיש עניין. היו לו פנים חיוורות, מחודדות, ולמרות תוויהן האציליים, היה בהן משהו מאד מסכן ועצוב. "אולי אתה יודע איך קוראים לו?"

"לא," השיב בן, שחשב שזה מוזר שהאיש מחפש שחקן שהוא לא יודע מה שמו. "אבל אנג'לינה וויזלי יודעת. היא שכרה אותו."

האיש הביט בבן בצורה מוזרה. "אתה בנג'מין פוטר, נכון?"

"כן," השיב בן בנוקשות, כי לא אהב שמכנים אותו כך.

"סקורפיוס מאלפוי," הוא הציג את עצמו בנימוס, עדיין בוחן את בן.

"מאלפוי?" בן שמע את השם הזה בעבר. "אתה הפטרון של מורגנה, לא?"

מאלפוי נראה מופתע, כאילו לא סבר שיש מישהו שמכיר את מורגנה. "אה, כן. זה נכון."

"היא פה?" ליבו של בן זינק שוב אל גרונו, והמחשבה לעשות מעצמו צחוק נראתה נוראית עוד יותר.

"לא, לא. היא עוד באקדמיה," השיב מאלפוי, ובן חש עירוב של הקלה ואכזבה.

קול רם נשמע מתוך האולם. השלב הראשון של המופע עמד להתחיל.

"כדאי שאני אלך," אמר מאלפוי ובחן את בן בחוסר וודאות. "בהצלחה במופע. ו... תיזהר."

"תודה," השיב בן בעוד האיש מתרחק, ידיו משולבות מאחורי גבו עם מקל ההליכה שלו. רק אחרי כמה רגעים קלט את מה שאמר. מדוע הוא צריך להיזהר?

הוא הלך אל מאחורי הקלעים, שם מצא את ג'ורג' ואנג'לינה צופים בגבו של שר הקסמים נואם מהכניסה הימנית.

"אתה מוכן? מעולה," אמרה לו אנג'לינה והחלה לסדר את שיערו. "השחקן השני הגיע רק לפני שעה, אבל אני בטוחה שהוא יהיה מוכן עוד רגע."

"איך קוראים לו?" שאל בן, חושב על שיחתו עם אדון מאלפוי.

"ובכן, הוא לא משתמש בשמו האמיתי. הוא לא חובב פרסום גדול. שם הבמה שלו הוא 'השור הזהוב'... אה, הינה הוא!"

בן הסתובב לאחור ונבהל. דמות עצומה עמדה בחלל החשוך של אחורי הקלעים, פלח מפניה הלבנות כעצם נגלה בקושי מתוך האפלה. לקח לבן רגע להיזכר שזו בסך הכל המסכה שג'ורג' הכין. תחת הברדס הכהה היא נראתה מציאותית להחריד, עם השפתיים הדקות הנתונות בהבעת לעג וארובות העניים המרושעות.

השחקן שכינה את עצמו השור הזהוב היה גבר עצום בגודלו. גובהו היה לפחות שני מטרים, וכתפיו, העטויות גלימת קשמיר שחורה בעלת ברק כסוף, היו רחבות בצורה מפחידה ביחס לגופו האתלטי. בן רצה להאמין שמדובר בתוספת, ולא בכתפיו האמיתיות.

האם אדון האופל באמת היה כל כך גדול, או שמארגני המופע פשוט רצו לגרום לבן להיראות קטן ביחס אליו?

האיש שגילם את אדון האופל ניגש והתייצב לצד בן, כמצהיר שהוא מוכן לעלות על הבימה. בן הביט מעלה אליו (הוא מעולם לא הסתכל על מישהו מלמטה קודם לכן), וגילה עניים כהות משיבות לו מבט מתוך המסכה. צמרמורת לא ברורה עברה בו. הוא אמר לעצמו שזה מרוב מתח לקראת העלייה לבימה.

"עוד רגע תורכם," דיווח ג'ורג' בעוד שר הקסמים יורד מהבימה לקול מחיאות כפיים מנומסות. "בן, לך לכניסה שלך."

בן הוציא את שרביטו ואחז בו בחוזקה כדי לשלוט ברעד באיבריו. הוא הרים את מבטו לפני שהלך, חש שהשור הזהוב עדיין מסתכל עליו. האם זו הייתה רק המסכה, או שהאיש באמת מביט בו בלעג?

"אַד מורטֶם," הוא אמר בקול עמוק כמו רעידת אדמה מתוך המסכה.

בן, שלא הבין את המילים, פתח את פיו לשאול את האיש מה כוונתו, אך אנג'לינה דחקה אותו לכיוון העמדה שלו. כשמצא את מקומו, זה כמעט היה הזמן שלו לעלות. ליבו דפק בקצב רצחני, וידיו הזיעו.

"... זה היה הקרב האחרון, זאת כולם ידעו," סיפר הקריין הצעיר, שכבר עמד מול הקהל ודיבר במשך כמה דקות. "'האחד לא יוכל להתקיים כל עוד השני חי', כך אמרה הנבואה. אך ידו של מי תהיה על העליונה?..."

בן הסתכל על שורת המושבים הראשונה ממקומו הנסתר. הוא נרגע קצת כשראה שם את ליליאנה, צופה בקריין במבט מרותק, יחד עם אביהם, טד, ואדון וגברת וויזלי.

"הקרב נפתח מחדש, בתנופה צמאת דם. אדון האופל, מונע על ידי זעמו הרצחני, הוביל את נתיניו האכזריים במתקפה חסרת רחמים..."

השור הזהוב עלה לבימה בצעד בוטח וחינני. אם קודם לכן נראה לבן כמו סלע עצום ודומם, כעת הוא נע בקלילות תיאטרלית מדהימה. הוא הניף את שרביטו בתנועה מרשימה, סרק את הקהל כמו טורף מפחיד, ושלח סלון גיצים בוערים כאש מעל ראשו.

בן שוב חש שהוא רועד. עוד רגע יהיה תורו.

"הוא היה נואש, שכן שבעת החלקים של נשמתו הושמדו, וכעת היה חשוף בפני המוות. כל מי שהעז לעמוד מולו ספג תבוסה מרה, או מוות מלא ייסורים. כולם מלבד אויבו האחד, שחמק מבין ידיו של אדון האופל פעם אחר פעם – הילד שנשאר בחיים."

הדממה הייתה כבדה כמו משקולת כשבן עלה לבמה. התאורה סנוורה אותו, והוא לא העז להסתכל בקהל הקוסמים המהודרים שצפו בו בסקרנות. הוא לא רצה לראות את כל העניים שהסתכלו בו.

"וכך הקרב הגורלי החל, לטוב או לרע." הקריין סיים את דבריו ומיהר לרדת מהבימה.

ליבו של בן עדיין דהר, אך גופו הפסיק לרעוד. הוא חש רגוע פתאום, כאילו העלייה לבימה הייתה החלק המסובך. עכשיו נותר לו רק לממש את כל מה שלמד.

הוא קד את הקידה המקובלת, בנוקשות. יריבו קד לו בלעגנות תיאטרלית, קידה מלאת גינונים מכפות רגליו עד קצות אצבעותיו.

לא היה ברור מי מהם שיגר את הקללה הראשונה. בן רק ידע שאסור לו לתת לפרץ ההתנגשות ביניהן לבלבל אותו, וכך הצליח לחמוק מהתקיפה הבאה.

כפי שויקי חזתה, השחקן השני באמת לא טרח לעקוב אחרי התסריט, אלא פשוט קילל את בן ללא הבחנה. לרגע אחד, כשבן בקושי הספיק להתגלגל לאחור כדי לחמוק כשיריבו קילל אותו בעודו על הרצפה, הוא תהה האם השור הזהוב זוכר שהוא אמור להפסיד.

בן התנשף בכבדות, אך יריבו נראה שלוו לחלוטין. גופו העצום כלל לא הקשה עליו, אלא רק הפך את הדף הקללות שלו לחזק יותר – הן נורו משרביטו כמו חומר נפץ מתוך תותח, באור מסנוור שהאיר את מסכתו באופן גרוטסקי. בן חמק מהן בקלילות, כפי שלמד, אך מתקפותיו שלו היו חסרות כוח – יריבו פשוט סילק אותן מעליו כאילו היו זבובים.

הקרב התחיל להתארך. אנג'לינה הבטיחה לו שהוא לא אמור להיערך יותר מעשר דקות, אבל הוא חש שעבר יותר זמן; במעומעם הוא שמע מלמולים עולים מהקהל. דעתו הוסחה לרגע והוא הסתכל לכיוון המושבים, קולט בהבזק את ליליאנה מכסה את פיה במתח ואת אביו רכון קדימה בצורה מוזרה. זו הייתה טעות מרה, כי הוא לא הספיק לחמוק מהמתקפה של השור הזהוב, ונהדף בעוצמה אל המדרגות.

הוא גילה על בשרו שהן באמת עשויות שיש – הפגיעה הייתה כואבת במיוחד. מסגרת המשקפיים נשברה ונשרה מפניו מעוצמת הפגיעה. במקום בו הקללה פגעה בצד גופו הוא חש צריבה נוראית.

זה לא היה אמור לקרות.

הוא ניסה לקום, ומייד ספג קללה נוספת שהטיחה אותו באבן. עניו התמלאו אדום ושחור. הוא הרים את ראשו, מטושטש מרוב כאב. יריבו עמד על רקע אור הזרקורים וצללי הקהל, שרביטו שלוף, כמתכנן את המכה הניצחת. האור העז אפשר לבן לראות את עניו כעת – הן היו קרות ומחושבות.

הוא מנסה להרוג אותי. הידיעה הזו לא לוותה בפחד באותו הרגע, אלא רק בנחישות - בהבנה שברגע זה הוא חייב לפעול בחוכמה, כי לא תהיה לו עוד הזדמנות. היא אפשרה לו רגע של בהירות, כאילו עצרה עבורו את הזמן, וברגע שהוא שב למסלולו, הוא ידע כיצד יוכל להציל את עצמו.

בן מעולם לא היה תלמיד מצטיין, אבל תוך כדי עבודתו במוסך למד לא מעט על תורת המכאניקה, שהסבירה שלכל פעולה יש תגובת נגד, ושכוח קטן יכול ליצור מומנט קטלני במרחק גדול מספיק מהמקום בו הוא פועל. כעת ידע שהעיקרון הזה הוא הסיכוי היחיד שלו לחמוק.

הוא קם על רגליו בתנופה. יריבו התקיף, ובן היה מוכן עם הקללה החריפה ביותר שהכיר, מאמץ את כל כוחותיו. אבל הוא לא כיוון אותה אל יריבו, אלא אל הרצפה במרחק כמה צעדים ימינה ממנו. כפי ששיער, הפעלת הכוח בזווית יצרה הדף כה עוצמתי שגופו של בן, בתנוחת זינוק, חג באוויר במהירות מסחררת שלא אפשרה לו להשלים את תוכניתו עד הסוף. הקללה של יריבו פספסה את גופו המסתחרר. בן נחת, עולמו רועד. יריבו התכונן למתקפה נוספת, ובן היה נחוש שזה יפעל הפעם.

הוא זינק קדימה, כצולל לתוך בריכה, שלח עוד קללה אדירה שגרמה לו לחוג שוב. הפעם הספיק לישר את זרועו ושלוח קללה חזקה שהתנגשה בקללה של אויבו. ההדף היה נוראי.

אך ורק העובדה שחג באוויר מנעה מבן להיזרק לאחור בעוצמה מסוכנת. לעומתו, יריבו לא עמד בהדף הזה – הוא לא ציפה שבן יעז ליצור הדף שיכול היה להכניע אותו עצמו – ונפל לאחור על קצה הבימה, מחצית גופו באוויר.

בן נחת, מסוחרר להחריד, וצפה ביריבו המובס, מזיע ומתנשף כאילו רץ עשר קילומטרים. גופו בער בכאב, וליבו נתקע בתחושה של צניחה חופשית.

גל אדיר של תשואות החריש אותו. הוא הסתכל בקהל בעניים מטושטשות. כולם מחאו כפיים והריעו בשמחה, כאילו לא היו מודעים למה שהתרחש שם באמת. כשהסתכל בשורה הראשונה, בן גילה שאביו עומד על רגליו, שרביטו בידו. אף אחד מקרוביו לא מחא כפיים.

השור הזהוב קם בנוקשות. הוא התייצב לצד בן, אחז בפרק ידו בעוצמה, וכפה עליו לקוד יחד איתו. מייד לאחר מכן נבלע מאחורי הקלעים.

בן נתן מבט אחרון בקהל המשתולל ומיהר אחריו, מוחה זיעה שנכנסה לעניו ומגלה שאצבעותיו מוכתמות בדם. הצלקת המאופרת נמרחה על השרוול שלו. מייד כשיצא מאורות הבימה נתקל באביו, מלווה על ידי טד ואדון וויזלי, שלושתם אוחזים בשרביטיהם.

"אתה בסדר?" אביו דרש לדעת, אוחז בזרועו בכוח מוגזם. "איפה הוא?"

בן לא הספיק לענות, כי באותו הרגע נחושל של צלמים ועיתונאים התנפץ עליהם, מציף אותם הבזקי אור ושאלות.

עד שהצליחו להשתחרר מהם עברו מספר דקות. ארבעתם, מובלים על ידי אנג'לינה, מיהרו אל חדר ההלבשה של השחקן. הם התפרצו פנימה. החדר הדחוק היה ריק. לא נראה סימן שמישהו ביקר שם, מלבד המסכה הלבנה, שנחה יתומה על שולחן האיפור.

המטבח בבית משפחת פוטר מעולם לא הרגיש קטן כל כך עבור בן. מחצית מבני המשפחה נדחסו לתוכו, דווקא כשהוא חש שהוא זקוק למרחב, ולא ייחנק.

טד הושיב אותו על אחד הכיסאות, בעוד אביו מנהל קרב צעקות מול אנג'לינה.

"מה פתאום את שוכרת שחקן שאף פעם לא ראית?! זה היה מתבקש שהוא יהיה רוצח מטורף!"

"שלא תעז להאשים אותי! הוא משחק במופע הזה כבר שנים! מאיפה אני אמורה לדעת שהוא פסיכי?!"

טד ניסה להוריד את הגלימה של בן, אבל הכאב בגפיו היה גדול מידי עבורו. טד הביא סכין מטבח והחדיר אותה בזהירות תחת הבד באזור המותן, מתחיל לחתוך. תחושת המתכת הקרה על עורו הצורב גרמה לבן לסנן בכאב.

"רק תנשום," אמר לו טד בקול מרגיע.

ליליאנה, שישבה לצד בן, לא הצליחה לעצור את הדמעות.

"הי, אני בסדר," הוא אמר לה, משתדל להישמע כרגיל למרות הכאב. "אל תבכי..."

"ידעתי שמשהו לא בסדר," היא התייפחה.

"... האיש הזה ניסה להרוג את הבן שלי, ואת אפילו לא יודעת מה השם האמיתי שלו?! את לא יודעת איך הוא נראה, את לא יודעת איך קוראים לו, את לא מכירה אף אחד שקשור אליו – לעזאזל, אנג'י, איך נתת לזה לקרות?!"

אנג'לינה יצאה מהמטבח בסערה. בעלה הלך אחריה בחוסר אונים. אביו של בן עדיין נראה אכול זעם. בן מעולם לא ראה אותו כה נסער.

"אתה בטוח שאתה לא יודע עליו כלום?" אדון וויזלי שאל את בן, שהרגיש נבוך לעבור תחקור כשהוא לא לובש חלק עליון, וטד מורח משחה קרה על כתפו.

"זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו," הוא השיב, עושה מאמץ להיזכר בכל פרט שקלט מהאיש הזה. "הוא אמר לי משהו לפני שעלינו לבימה. זה לא היה באנגלית. אה... אד... מור... אד מור- משהו."

"אַד מורטֶם?" אמרה גברת וויזלי, שנראתה מלכותית מאד בגלימה מקטיפה כחולה עם שרוולים ארוכים וצרים, למרות ששילבה את זרועותיה במתח.

"אני מזהה 'מוות'," אמר הוגו בחוסר חיבה.

"עד המוות, בלטינית," תרגמה גברת וויזלי. "ביטוי שמקובל לומר ליריב שלך לפני דו קרב. כשמדובר בדו קרב אמיתי, הכוונה."

"אולי הוא פשוט לא הבין שזה קרב ראווה," אמר הוגו בניסיון עלוב להפוך את האווירה לקלילה יותר.

"יש לך אויבים בעולם הקוסמים?" שאל אדון וויזלי.

"לא," אמר בן, אוחז בידה של ליליאנה, שעוד מחתה דמעות מפניה. "אני לא מכיר אף אחד חוץ מכם ומאלבוס. ומורגנה." בן נזכר בשיחה עם אדון מאלפוי לפני המופע. הוא שכח ממנה לחלוטין עד אותו הרגע. "אבל דיברתי עם מישהו לפני המופע. הוא חיפש את השחקן ההוא, ואמר לי להיזהר. קראו לו סקורפיוס מאלפוי – "

"מאלפוי." אדון וויזלי אמר את השם כאילו היה קללה.

"הוא איים עליך?" שאל אביו בקודרות.

"לא, זה לא היה איום. זה היה יותר כמו... הזהרה ידידותית. לא הבנתי למה הוא אומר לי את זה באותו הרגע."

אביו מלמל משהו שנשמע כמו, "גם כן ידידותית..." ומשום מה זה הרגיז את בן.

"אתם באמת חושבים שהוא קשור לזה?" הוא אמר לאדון וויזלי, שנראה רציני מאד.

"למשפחת מאלפוי יש מסורת רעה מאד של ניסיון להרוג את בני משפחת פוטר," אמר אדון וויזלי בחומרה.

"אבל חשבתי שאדון מאלפוי היה – " בן מיהר לתקן את עצמו. "חשבתי שהוא חבר של אלבוס."

אף אחד לא נראה נלהב להתייחס לעובדה הזו.

"אל הוא... קצת שונה," טד ניסה להסביר לו בעדינות בעודו מטפל בפציעותיו. בן לא הבין מה זה אמור להביע.

"בסדר, אני מודה שכל העניין הזה חשוד," הוא אמר. "אבל זה עדיין לא אומר שהוא קשור לזה."

"אני לא אוהבת להגיע למסקנות נמהרות, אבל..." הדוברת הייתה רוז וויזלי, שישבה ליד השולחן. "בהנחה שהתקיפה לא הייתה ממניע אישי... זה מאד סמלי שהתוקף בחר לתקוף דווקא בקרב שאמור לשחזר את הקרב בין דוד הארי לזה- שאין- לנקוב- בשמו, דווקא ביום הניצחון."

אבא של בן הסתכל בה בפתאומיות. "חשבתי שסיכמנו שזה טיפשי."

"מה טיפשי?" שאלה גברת וויזלי בחומרה. "שוב אתם מתכננים תוכניות בלי לספר לי?"

"הועלתה אפשרות שאוכלי המוות מנסים להתאחד שוב ולעלות לעמדת כוח," הסבירה רוז בחוסר נעימות. "שהם עומדים מאחורי כל הצרות עם המוגלגים. ההנחה הייתה חסרת בסיס, עד עכשיו. ידוע שבני משפחת מאלפוי תמכו באתם- יודעים- מי בהתלהבות רבה, ואין הרבה אנשים ששונאים את משפחת פוטר יותר מאשר אוכלי המוות."

"זה עדיין לא אומר שהם קשורים למוגלגים."

"נכון, אבל אי אפשר לשלול את הרעיון שייתכן שהאיש שתקף את בן התכוון שהמוות שלו יהיה הצהרה לשובם של אוכלי המוות. מה יכול להיות מרשים ומפחיד יותר מאשר להרוג את היורש של הארי פוטר?"

כולם התפזרו במהרה, לברר פרטים על השור הזהוב ולדבר עם כל מיני אנשים. בן, שפצעיו כבר היו פחות כואבים וחבושים על ידי טד, ישב בסלון עם אחותו, שנרגעה סוף- סוף אחרי שהבהיר לה שהוא בסדר. הוא העדיף להתרכז בלהרגיע אותה מאשר להרהר בעובדה שהיה קרוב למוות באותו הערב.

"המהלך שביצעת שם היה מדהים," אמרה לו ויקי. לולא בן היה כה מותש ופצוע, הוא היה יכול להתפלא מיופייה הבלתי נשכח בשמלה גולשת בצבע אזמרגד ושיער פזור ומבריק. "אני יודעת שלא אני לימדתי אותך את זה. אף פעם לא ראיתי מהלך כזה."

"ראיתי את הארי עושה משהו כזה פעם," אמר טד ממקומו בכורסא שליד החלון, ולרגע הציץ בבן כאילו הרהר בשאלה האם הוא מסוגל לתקשר עם סבו מעבר לקבר.

"בסך הכל ניצלתי את המומנט בצורה נכונה," אמר בן בצניעות.

"בטח," השיבה ויקי, שברור לא ידעה מה זה מומנט. "תלמד אותי איך עשית את זה בהזדמנות."

"עד מחר בבוקר, את לא תהיי היחידה שתרצה לדעת," אמר טד. "זה יהיה בכל העיתון."

"אתה לא חושב שזה יעורר מהומה, כשהם יכתבו על התקיפה?" שאל בן.

"יכתבו על התקיפה?" השיב טד בטון חמצמץ. "הם לא יכתבו כלום. גם אם מישהו מלבדנו שם לב שהיית בסכנה ממשית, אתה תלמד שהתקשורת בעולם הקוסמים לא אוהבת את צמד המילים 'אוכל' ו-'מוות'. לא, גם אם משרד הקסמים יודע מה קרה הערב, הוא ידאג להשתיק את הכל. הוא לא אוהב לעורר מהומה." כעת טד נראה מריר בצורה מאד לא אופיינית. "נסה לא להעלות את הנושא בפני אנשים זרים, בן. עוד יקראו לך משוגע רודף תהילה."

הפרק הקודם		הפרק הבא