The games begin

פרק שביעי

ישבתי בחדרי, מקמטת את הדף שבידיי ופותחת את הקיפולים – נאבקת לא לקרוע אותו. אני חייבת להיות מוכנה לראיון, זו התקווה האחרונה שלי. אבל התחושה הרעה שהחלה להתגבש בבטני רק התעצמה מעצם המחשבה על כך. אצטרך להגיד דברים טובים על הקפיטול לעיני כל פאנם, כולל מנהיגי המרד שעודדו אותי לנאום את רגשותיי כלפי הקפיטול על מנת להסעיר את התושבים. איך אוכל לבגוד בהם ככה? היה יותר פשוט להילחם למען חיי, כמו זאב בודד. אבל עכשיו אני צריכה להשלות את כל תושבי פאנם כדי להציל את עורי? בהחלטה מהירה משכתי את שתי קצוות הדף.

דפיקה בדלת מנעה ממני לקרוע את הדף לגמרי. מלמלתי: "יבוא."

מי שנכנסה הייתה לא אחרת מאשת הקפיטול שדיברה איתה ברחפת. מבטה התחמק ממבטי. "אני אמורה להודיע לך שבעוד כחצי שעה ייכנס לחדרך המעצב שלך – אנא תהיי מוכנה. הוא יביא איתו צוות הכנה, כך שכל דרישותיו הן שתהיי לבושה בחלוק רחצה."

"אין לי חלוק רחצה –" זה היה הדבר הראשון שיכולתי לומר, מתוך אינסטינקט. במחוז שתיים לא היה לנו דיי כסף למותרות שכאלה. לא היינו עניים, אך גם לא עשירים. בנוסף, חלוקי רחצה כמעט שלא נמכרו במחוז שתיים – הרי כמעט כולם התפרסו ממקור התעסוקה שסיפק להם הקפיטול.

"לנו יש. הוא מחכה לך בחדר האמבטיה." אמרה אשת הקפיטול, מחייכת אליי. משהו בחיוך שלה עדיין נראה לי מזויף; עכשיו ידעתי מה הזיוף שבו. מבחינתה, אני שווה לכלבה לעומתה. אני נחותה ממנה. אני שייכת לגזע נחות יותר. רציתי להקיא – יותר טוב אם היא תתלכלך ממנו.

הרמתי לעברה גבה, לא טורחת לקום ממקומי. לא יכולתי לעצור את החיוך הספק משועשע ספק זדוני שעלה על פניי. הבעת פניה המופתעת שעם הבנת מעשיי הפכה למתוסכלת העלתה בי סיפוק בלתי צפוי.

"תודה רבה," אמרתי, "עכשיו את יכולה ללכת." הדגשתי את שתי המילים האחרונות. משום מה, עם כל הלחצים והפחדים, הצלחתי למצוא שלווה בהעלאת העצבים לאישה המסכנה. ההתנהגות שלה – ההתנהגות של כולם – נראתה לי כל כך לא הוגנת, עד שהפרטים הקטנים שגרמו להם סבל נראו עבורי באותו הרגע הזדמנויות שאני מחויבת לנצל. קיבלתי את המעמד שמסוגל להכעיס אותם.

"אבל את לא –" היא אמרה, קמט כלשהו בצווארה פועם. הדבר הבהיר לי שהיא ממש כועסת, אך היא מנסה להסתיר זאת. חייכתי אליה, מביעה את עצלנותי בכל נים ונים בגופי. יכולתי להרגיש כיצד היא רותחת.

"את מורשת ללכת."

"בסדר." היא אמרה, ממש יורקת את המילה. לאחר מכן יצאה מהחדר וטרקה את הדלת מאחוריה. אני מודה, צחקתי די הרבה לאחר מכן.

זה היה שחרור – שחרור שלא חשבתי שאצליח להשיג. אחרי הכל – אני צועדת אל מוות בטוח. אבל העובדה שהצלחתי להכעיס את אחת מהאחראים לסבלי מלאה אותי אושר פתאומי כל כך, עד שהצחוק היה בלתי נמנע.

למרות מה שאמרתי לאשת הקפיטול, התלבשתי בחלוק הרחצה וחיכיתי בשעה המתאימה מול הדלת עד שצוות ההכנה והסטייליסט שלי יגיעו. אחרי הכל – הסטייליסט אמור להציל לי את החיים בזכות המראה שלי. אם אעצבן אותו הוא יתרופף בעבודתו.

כשהוא דפק על הדלת אמרתי: "יבוא." בקול יציב וחזק. הסטייליסט נכנס, ואחריו הגיעו בחור ובחורה שנראו מהוססים למראה.

התמקדתי בסטייליסט. עורו נראה זהוב לאור השמש שבקעה מחלון חדרי, עיניו הכחולות הכהות סקרו אותי בשתיקה. שפתיו המלאות נמתחו לחיוך קטן בעודו מהנהן לעברי. בסך הכל, הוא היה די נאה. אפילו יפה.

"מצוין," הוא חייך אליי חיוך מלא שיניים, "את יפה. זה יעזור לנו מאוד לקדם תהליכים."

"איך אתה מתכוון להלביש אותי?" שאלתי; שמתי לב לפני כמה ימים שהצרידות נעלמה כמעט לגמרי, והדבר שימח אותי מאוד. ככל הנראה אשת הקפיטול טעתה. התנערתי, מכריחה את עצמי להתמקד בסטייליסט שלי בחזרה.

"ככל הנראה אני רוצה ליצור בך רושם של נאמנות," הוא נשמע כמי שמדקלם טקסט שנקבע מראש, "אבירות, אולי. אבל לא יכולתי להחליט כל עוד לא ראיתי אותך פנים מול פנים. עכשיו אני יודע שאבירות היא כלל לא הגורם המתאים. השיער הבלונדיני שלך... את עדינה מדי מכדי להתלבש כך."

הבטתי בו. משהו במבטו גם כן נראה לי לא אמיתי, למרות שהוא היה שונה ממבטה של אשת הקפיטול. הוא בחן אותי כאילו הייתי מוצג דומם, פריט שהוא בוחן ותוהה האם כדאי לו לרכוש אותו. באותו הרגע התגבשה בתוכי שנאה גם לאיש הזה, למרות שהסוויתי את הדבר בחיוך. "אז מה אתה חושב עכשיו שכדאי לי ללבוש?" לדבוק בתדמית. לחייך. אסור לו לדעת.

"אולי הנערה הלוחמת תתאים..." הוא תהה, מתנהג כאילו כלל לא שאלתי, "נערה בבגדים של אוכפי השקט. אם תצדיעי... לא, זה לא מתאים. את לא יכולה להיות אוכפת שקט. זה שוב יוביל אותם לחשוב שאת פשוטה מדיי... את צריכה להיראות ממש כחביבת הקהל..."

"ואולי זה יעבוד," אמרתי פתאום.

הוא נשא אליי את מבטו. משהו בו נראה מזלזל עד כדי כך שכמעט התחרטתי על שפציתי את פי. "מה יעבוד?"

"אני יכולה להיות ציידת. או קוטלת. דוגלת למען ההגנה, השוויון." אני מודה, זה נראה כאילו רציתי להשיג את נאמנות הקפיטול בכך שאבהיר שאני שומרת עליהם במובן מסוים, אבל הייתה לי תוכנית אחרת. למעשה, באותו הרגע הגיע לי רעיון אפילו יותר טוב למראה שלי.

"השוויון?" הוא שאל, מרים גבה, "איך תעשי את זה?"

"אתה אמור להיות הסטייליסט שלי, לא?" רציתי לשאול, אך במקום זאת העליתי על פניי ארשת תוהה. חייכתי אליו לאחר כמה דקות, אומרת: "אני יודעת בדיוק כיצד אני אמורה להיראות."

"אז בשביל מה הגעתי הנה?" הוא עלץ.

התעלמתי מהבדיחה, "אני רוצה להיראות כמוכם."

"להיראות כמונו?" תהה הסטייליסט, מרכין את ראשו, "במה זה יועיל לך אם תיראי כמונו?"

"אם הם יראו שאני לובשת פאות כמו שלהם ומאפרת את הפנים שלי בצבעים מזעזעים, אולי הם יבינו שאני דומה להם," אמרתי, מחייכת. לא יכולתי להימנע מהכניס את הערתי לתוך המשפט, עד כמה שרציתי למצוא חן בעיני הסטייליסט. אחרי הכל – הוא מהקפיטול. לא יכולתי להתגבר על הדחף להרגיז גם אותו. התמכרתי לשחרור כמו לסם.

הוא נשך את שפתו, אך נראה ששליטתו העצמית גדולה יותר מזו של אשת הקפיטול. כבשתי דחף להיאנח בייאוש. "זה יכול להיות רעיון טוב," אמר לבסוף, מפתיע אותי. "אנשי הקפיטול אוהבים מאוד אחד את השני. אם תהיי אחת מהם, אולי הם יגלו כלפייך רחמים..." הכעס שטף אותי – הוא השיב לי באותו המטבע. הוא הדגיש מאוד את המילים "אחד את השני" ו- "רחמים".

חייכתי, "אולי הם ישימו לב שהם עומדים לרצוח אותי?" אמרתי את הדברים בטון תמים לגמרי, אך ידעתי שקלעתי למטרה. הסטייליסט עמד לגמרי לצאת מהרוגע ששרה בו עד לפני מספר רגעים. חיוך החל לעלות על פניי כשרקע פתאום ברצפה ברגלו.

"איך את מסוגלת לדבר עליהם ככה?!" צעק, "את בסך הכל אזרחית פשוטה. אנחנו הרבה יותר נעלים ממך – את צריכה לרכוש כבוד..." ולפתע כל הרגשות נעלמו מפניו. אטימות מלאה שודרה ממנו – דבר שהחריד והבהיל אותי כאחד. הוא הביט בי במבט שלא הצלחתי לפענח בעיניו הכחולות הכהות.

"אתה – אה –" מלמלתי, נסוגה. אך הוא לא זז. ולפתע הוא נסוג אחורנית, ארשת של פחד עולה על פניו. באותו הרגע הבנתי – הוא כלל לא הביט בי. הוא הביט בנקודה כלשהי מאחוריי. הסתובבתי בזהירות.

זה היה הנשיא. הוא עמד שם פתאום, באמצע החדר. מבטו היה נעוץ בסטייליסט שלי, שכמו התכווץ מהפחד פתאום. פתחתי את פי וסגרתי אותו כשהבחור והבחורה מצוות ההכנה כבלו אזיקים לידיו. "סיפרת יותר מדיי," אמר הנשיא, חיוך לא צפוי עולה על פניו, "ובכל מקרה ביצעת כבר את עבודתך. גזר דינך הוא מוות."

חלפו יותר מדיי שעות מאז. ישבתי בחדרי, נועצת מבטי בבגדי הקפיטול שעל מיטתי. זה לא יכול להיות - שאני גרמתי למוות של מישהו. אחרי הכל – אם לא הייתי אומרת את מה שאמרתי הסטייליסט לא היה מתפרץ ואז הוא היה חיי היום. ומה הוא עשה לי? הוא לא עשה דבר. זו רק אני – אני והגחמות המיותרות שלי.

קמתי, צועדת בחדר סחור-סחור. האשמה דבקה ללבבי, הכעס על הנשיא שבכזו קלות מביא למוות של מישהו מילא אותי. נשימתי הואצה, הפחד סחרר אותי. זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות...

אבל זה כן יכול להיות. עובדה – האיש הזה מת עכשיו. בגללי. אבל לא רק בגללי, אלא גם בגלל הנשיא. הכעס עליו מילא אותי יותר ויותר רק מהמחשבה - ואז חיוך גדול ולא צפוי עלה על פניי. אני עדיין יכולה לנקום. נעצרתי מהליכתי, נוטלת את הבגדים שקיבלתי. אלה המפתח שלי להצלחה. כל מה שאני זקוקה לו עכשיו הוא במה – כל פאנם תראה אותי מדברת. והראיונות קרובים.

הנחתי לבגדים. אצטרך אותם יותר מאוחר, כאשר התצוגה תתחיל, ועד אז יש עוד זמן. בינתיים אני צריכה לגבש נאום – הדבר שאני הכי טובה בו.

~*~

תגיבו - להמשיך לפרסם כאן? D:

הפרק הקודם		הפרק הבא