רק אהבה

כשהצצתי בטלפון הופתעתי מהשעה. אחת עשרה וחצי בלילה. הנשף התחיל רק בשמונה. כנראה שהזמן עבר הרבה יותר ממהר ממה שחשבתי.

התרוממתי בהחלטיות על רגליי וכמעט פניתי לכיוון הבית של זאק, אבל נזכרתי לרגע במראה שלי.

ספוגת מים כמו חתלתול חסר מזל שלא מצא מקום מסתור בעת סערת גשם.

הייתי חייבת להגיע הביתה, להתרענן ולהחליף בגדים. ואסור היה לאף אחד מהאבות שלי לראות אותי בזמן שאני עושה את זה- הם צריכים לחשוב שהייתי בנשף כל הזמן הזה.

רק כשעמדתי מול הבית שלי הבנתי שהרעיון להתגנב דרך דלת הכניסה הראשית לא יעבוד. האבות שלי ואדמונד ישבו בסלון וצפו בתוכנית ריאלטי מטופשת בטלוויזיה, ואני הייתי חייבת לעבור דרכם כדי להגיע לחדרי.

או שלא...

רצתי מסביב לבית עד שניצבתי ממש מול העץ שענפיו נוגעים בחלון חדר השינה שלי.

אותו עץ שטיפסתי עליו מיליון פעם בילדותי. אף פעם לא טיפסתי גבוה מספיק כדי להגיע לחלון שלי, אבל הייתי משוכנעת שאני מסוגלת לעשות גם את זה.

וככה, בשמלת נשף ובשיער רטוב מגשם, חיבקתי את גזע העץ, הנחתי את רגליי על הענף הראשון והתחלתי לטפס.

אחרי ארבע שריטות, שפשוף רגליים אחד ויותר מדי קללות שנפלטו מפי, הגעתי לחלון. אפילו נחסך ממני המאמץ לפתוח אותו כי הוא כבר היה פתוח ממקודם.

השתחלתי פנימה והדבר הראשון שעשיתי היה להסיר את נעלי העקב שלי כדי שלא אשמיע שום קול.

רצתי לחדר האמבטיה הצמוד לחדרי. התקלחתי במהירות ושטפתי ממני את הלכלוך, הזיעה והגשם שהספקתי לצבור עד עכשיו. אחרי זה התגנבתי בחזרה לחדר שלי והתפללתי שהאבות שלי לא ישימו לב לטיפות המים שהותרתי במסדרון.

התלבשתי במהירות וירדתי למטה. התכוונתי לצאת הפעם דרך הדלת האחורית במטבח, שהייתה תמיד נעולה מבחוץ ולכן לא יכולתי להיכנס דרכה ממקודם.

כבר נגעתי בידית הדלת ששמעתי קול מופתע מאחוריי.

"ליה?" 

הלב שלי זינק ממקומו. אדמונד עמד שם עם הבעה די מופתעת על הפנים שלו.

"מתי נכנסת?"

"אל תגיד שום מילה לאבא ולאב! ברור?! מבחינתך אף פעם לא הייתי פה!" סיננתי אליו. לא היה לי זמן להיות נחמדה. 

"בסדר." הוא אמר להפתעתי. הלשנה על אחותו הגדולה היא בדרך כלל אחד התחביבים האהובים עליו, אבל נראה שהוא נמצא בצד שלי הפעם.

"אתה מבטיח?" שאלתי בהיסוס כדי לבדוק שהוא רציני ולא יימכור אותי אחר כך להורים.

"כן, כן מבטיח." הוא אמר. לא התאפקתי ונתתי לו חיבוק ונשיקה על המצח. "תודה" לחשתי וזינקתי החוצה, לאוויר הלילה הקר.

כל האנדרלין של הכניסה והיציאה האסורה מהבית התפוגג לו, והחרדה מהנשיקה עם זאק חזרה אליי.

לרגע אפילו היססתי אם לא כדאי לי לחזור הביתה, להתלבש בפיג'מה ולהתרכבל במיטה. לשכוח מכל העניין הזה ולהעמיד פנים שהוא מעולם לא קרה.

אבל אז נזכרתי בתחושה הנפלאה שמילאה אותי כשהשפתיים של זאק נגעו בשפתיי...ביד  שלו בשיערי... כל זה היה אמיתי מדי. אני אף פעם לא אוכל להעמיד פנים שזה לא.

רצתי החוצה, ולא הפסקתי לרוץ עד שהגעתי לבית של זאק.

אבל פגשתי בו עוד קודם. הוא עמד ממש מחוץ לבניין שבו הוא גר עם אמו, ספוג מים כמו שאני הייתי רק לפני זמן קצר. 

הוא ישב על הגדר שמקיפה את הבניין ועישן סיגריה. כשהתקרבתי ראיתי דמעות זולגות במורד לחייו. הוא לא הבחין בי.

נשמתי עמוק. הלב שלי השתולל בקרבי והרגליים שלו כל כך רעדו שבקושי הצלחתי לעמוד עליהן. אבל הלכתי לעברו של זאק, כל שריר בגופי מתוח ונעמדתי ממש מולו.

העיניים שלו היו פעורות מהלם כשהוא ראה אותי. הוא זינק מהגדר וכמעט נפל כשניסה לעמוד ישר.

"ליה..." הוא מלמל, המום. "מה את עושה פה?"

ניסיתי לומר משהו אבל הפה שלי היה נעול כאילו מישהו נעל אותו וזרק את המפתח למצולות הים. הצליל היחיד שהצלחתי להשמיע היה "א..א.."

אבל נראה שגם זאק לא מצליח לומר כלום. לא הסכמתי לוותר הפעם. בלעתי את רוקי ואזרתי כל שביב אומץ שנמצא בגופי.

"אני..אני מצטערת על מה שקרה. לא הייתי צריכה לברוח." אמרתי.

"אני.." רציתי לומר משהו כמו אני אוהבת אותך אבל רק המחשבה על המילים האלו הפחידה אותי. ובכלל, הרגשתי שגם ככה אני נמצאת בעיצומה של סצנה מסרט נעורים רומנטי, ולא רציתי שככה זה ייצא.

"אני רוצה שנמשיך להיות חברים." אמרתי בכנות, כי לפחות בדבר הזה הייתי בטוחה. אני לא יכולה לסבול את המחשבה על לאבד את החברות עם זאק. הוא כמו החצי השני שלי.

"גם אני רוצה..בכך." הוא אמר וסוף סוף הסיר את מבטו מהרצפה ונעץ את עיניו בעייני. היה בהן רוך והקלה למשך חצי דקה. ואז הן התמלאו בכעס ועצבנות פתאומיים. 

"לעזאזל ליה." הוא אמר וזרק את הסיגריה על הרצפה. הוא מעך אותה עם קצה נעלו.

"אמרתי לך את זה הערב ואני אגיד את זה שוב. אני לא מוכן.. אני לא מסוגל להמשיך לשחק במשחקים האלו." 

"זה יותר מדי." הוא אמר והפנה את גבו אליי. 

הרגשתי גוש מגעיל עולה בגרוני ודמעות מציפות את עייני. לא ידעתי אפילו לתאר איך אני מרגישה. מפחדת, כועסת, עצובה, מתחרטת, אשמה, הכל פשוט התערבב...

כמעט ברחתי משם. באמת. אפילו אחרי המבצע המרשים של ההתחמקות הסודית לבית, של ההשבעה של אדמונד לא לספר כלום להורים, השיחה עם פיבי.. למרות כל אלו כמעט לקחתי את הרגליים שלי ורצתי משם.

אבל לא יכולתי. 

לא הפעם.

אני לא אפסיד גם את זה.

"אני מאוהבת בך,מטומטם אחד." שמעתי את עצמי אומרת.

הוא הסתובב אליי בתנועה חדה. עיניו הכחולות זהרו כמו שתי אבני ספיר נוצצות.

"אני מאוהב בך יותר, מטומטמת." הוא אמר ותפס אותי.

הוא משך אותי אליו ובלי שנייה אחת מיותרת הוא נישק אותי ולפת כל חלק בגופי. 

הפרק הקודם