בתו של וולדמורט

אני כל כך מאושרת!!!
קודם כל, הפיק עבר 1000 (יותר נכון 1200) צפיות!!! וואו!!!
דבר שני, הפיק עבר 30 רשומים!!!!
אתם לא יודעים עד כמה זה משמח אותי וגורם לי לרצות להמשיך לכתוב ולפרסם. אני כל כך שמחה שאנשים אוהבים את הפאנפיק ואת רוז!
אני רוצה לומר תודה לכל 32 הרשומים-
Barden Bella, lole10, Pigfarts, גרינגרית, האריפוטר12345, esther, A.S.POTTER, שירה לונה לילי פוטר, אריאנה אולסון, ביברית, עורבני חקיין, פוטר לילי, peoza256, גרפינדורית חמודה, לילי לונה פוטר 12, daniel hacmon, שרלוט דיורי ווטסון, קורה111, סטפני פוטר, הראל HD, ליאלוש, הרמיוני האחת והיחידה XD,  האנה מאייר, talush, GTA, asaflevoss, Persiwol gryfindor, Noa.g, BlueMoon, lilipoter531, HSM ו-פסק זמן!
ובמיוחד ל-
ביברית, עורבני חקיין, lilipoter531, האנה מאייר, Barden Bella, ליאלוש ו- esther שהגיבו!!!

תודה רבה רבה רבה :)
וואו...אני פשוט כל כך שמחה!!

סליחה על החפירה,
הנה פרק 5, תהנו :)

-

הרים ערפיליים

"Far over, the Misty Mountains rise. Leave us standing upon the height"

כנראה שמאלפוי החליט להתעלם לחלוטין ממה שקרה בלילה הקודם.

רוז הבינה זאת בשיעור שיקויים שהיה לה עם השנה החמישית ביום למחרת. היא הרגישה כאילו לא ישנה כלל, וידה פעמה בכאב בכל פעם שהזיזה אותה בצורה לא טובה. המילים היו אדומות על עורה החיוור, בולטות כדם על שלג, ורוז נאלצה ללבוש חולצה עם שרוולים ארוכים מאוד כדי שאיש לא ייראה את המשפט החרוט.

מיד עם הצלצול, כשכל התלמידים נכנסו לכיתה, הנער הסלית'ריני אפילו לא העיף מבט לעברה, אפילו כשהתיישב בשולחן משמאלה ליד סלית'ריני נוסף ופתח בשיחה עימו. הממחטה הלבנה עם האותיות מ' הזהובות נחה בתוך התרמיל של רוז, מחכה לרגע הנכון לחזור לבעלה המקורי, אך נדמה היה כאילו מאלפוי לא התכוון לתת לה אפשרות כזאת. הנער היה כה מבלבל – תחילה הוא מיהר להפוך את רוז ליריבה שלו, מתנהג כמו זבל בכל פעם שנפגשו, אחר-כך הוא היה כל-כך נחמד ועזר לה ללא שום נבזיות או הקנטה, ועכשיו הוא התעלם ממנה כאילו היא לא הייתה קיימת, אפילו לא מביט בה לרגע אחד.

ההסבר ההגיוני ביותר היה שמאלפוי היה במחזור. מחזור תמידי.

סנייפ החזיר לכיתה את החיבורים שכתבו בשיעור הקודם, שיערו השמנוני נח על מצחו ומפריע מדיי פעם לעיניו השחורות מלאות הקור והעגמומיות. רוז עוד לא הייתה כשהם הגישו את החיבורים, אך היא בכל זאת חיכתה בציפייה יחד עם הארי, רון והרמיוני, איתם ישבה, לחיבוריהם. היא נאחזה בכל דבר שיעזור לה להרחיק את מחשבותיה מהמורה הקרפדה או מהנער הבלונדיני ההורמונלי.

הארי ורון, כפי שרוז גילתה, לא היו שמחים כל-כך לגבי החזרת החיבורים.

"סנייפ שונא אותי." הארי הסביר לאור המראה המבולבל של רוז.

"הוא שונא את כל הגריפינדורים, לא?" שאלה הנערה.

"חוץ ממך..." רון סינן. מגלגלת את עיניה, רוז מרפקה את הג'ינג'י בחוזקה. זה היה כה צפוי שהוא יאמר את זה.

"לא, את לא מבינה." הארי השיב, הייאוש ניכר בעיניו הירוקות. "סנייפ שונא אותי."  

ההבנה הכתה ברוז כמו פתיש, והיא הנהנה באהדה ורחמים כלפי הארי. לכל מורה היה את התלמיד ההוא – הזה שהוא לא היה יכול לסבול. ונכון, נראה היה כאילו סנייפ שונא את מי שלא היה מבית סלית'רין בכלל, ואת תלמידי גריפינדור בפרט. אבל גם הוא בחר לעצמו מישהו ספציפי לשנוא ולהקניט. והמישהו הזה היה הארי.

בינתיים פרופסור סנייפ עבר בין התלמידים באיטיות, קולו קריר כרגיל, אך עם נימת נבזיות שרוכה בו."נתתי לכם את הציונים שהייתם מקבלים בבגרויות, בשביל שתבינו מה מחכה לכם במבחן."

המורה עבר על-פני שולחנם, מניח את החיבורים ללא כל קשר עין, והמשיך אל עבר השולחן הבא. כל אחד מהשלישיה מיהר לקחת את החיבור שלו, ורוז יכלה לראות בבירור את הז' שהנער קיבל. כפי שהוא הסביר לה בקול עגמומי, הז' היה במשמעותו 'זוועה', ציונו הרגיל במקצוע.

"הו... מישהו קיבל זין..." הקול המתנשא של מאלפוי הפתיע את רוז, וזו הרימה את עיניה מהחיבור של הארי כדי לפגוש את מבטו האפור של הנער, אך זה הסתכל אך ורק על הארי, החיוך על פניו חושף שיניים בחייתיות.

רוז תמיד שנאה כשהתעלמו ממנה. עוד יותר היא שנאה כשהתעלמו ממנה כשביום הקודם ראו אותה בחולשתה ועזרו לה כאילו הייתה חיה פצועה. "למה כמה אתה קיבלת?" היא נבחה בארסיות.

הנער הבלונדיני פגש סוף-סוף את מבטה של רוז, פניו מראות כלום מלבד מורת רוח. הוא הרים את החיבור שלו ביד אחת וחשף לה את ציונו – הל"ם. לרוז לא היה מושג מה הציון הזה אמר, אך לפי ההבעה הזחוחה שהתפשטה על פרצופו של מלאפוי, זה היה ציון ראוי.

"אולי בפעם הבאה, פוטר. או שלא." מאלפוי לגלג וחזר לדבר עם הסלית'ריני שישב לידו.

"אל תשים לב אליו, הארי..." רוז ייעצה לו כשהם עזבו את הכיתה והלכו לאולם הגדול לארוחת צהריים, "אני בטוחה שסנייפ נתן לו ציון טוב לא בגלל שהוא הגיע לו."

ובפעם העשרים באותו היום, רוז לא יכלה שלא לחשוב על מאלפוי. שוב. היא לא הבינה את אותו. מה שהוא עשה בלילה הקודם היה מוזר – הרי מאלפוי היה... מאלפוי. הוא לא בדיוק אהב את רוז (וגם היא לא בדיוק אהבה אותו בחזרה). רוז ציפתה ממנו לצחוק עליה, ללגלג... אך במקום זאת הוא עשה את מה שעשה. למה? מה גרם לו לעשות את זה? ולמה הוא החליט להתעלם ממנה לחלוטין?

את התשובות לשאלות האלו רוז לא ידעה, וזה הכביד על מוחה בעוד היא ניסתה להבין את הנער. אולי הוא נהג ככה בגלל שכל אדם רגיל היה נוהג בצורה הזאת? מצד שני... מאלפוי לא בדיוק היה רגיל. איזה בן-אדם רגיל סחב איתו מטפחות משי? זמנן עבר יחד עם המאה ה-19.

הרמיוני לא הפסיקה לדבר מאז שהשיעור נגמר, מדסכסת ללא הרף את הציונים, שאיש מהחבורה לא היה שמח מהם חוץ ממנה. "לא ציפיתי לקבל קס"ם – סנייפ אמר שהוא נתן ציונים לפי איך שייבחנו אותנו בבגרויות, אבל זה בסדר, זאת רק תחילת השנה. לדעתי לקבל ציון עובר בשלב הזה זה מעולה."

הקבוצה התיישבה בשולחן גריפינדור באולם הגדול, שכבר היה מלא בתלמידים רעבים ורועשים. "הרמיוני, אם את רוצה לדעת את הציונים שלנו, פשוט תאמרי." אמר רון, אדום מעט. מכעס או ממבוכה, רוז לא יכלה לדעת.

"לא לא, למה... אם אתם לא רוצים לומר..."

"קיבלתי ע', בסדר?"

"אין מה להתבייש." פרד התערב בשיחה משום מקום. הוא, יחד עם ג'ורג' ולי הופיעו פתאום, מתיישבים לידם. פרד התיישב מול רוז, שולח לעברה מבט שובב בעודו ממשיך לדבר. "אין שום דבר רע בע' חזקה ויציבה."

"אבל ע' זה לא 'עלוב'?" התפלאה הרמיוני.

"כן, 'עלוב'." הסכים לי, "אבל זה בכל זאת עדיף מז'..."

כל שיטת הציונים החדשה הזאת הייתה מבלבלת מאוד בשביל רוז. "אז תנו לי להבין," היא אמרה, מנסה לסדר בראשה את שיטת הציונים של הוגוורטס, "קודם יש קס"ם-"

"קוסם סטודנט מעולה." הרמיוני מיד פירשה את ראשי התיבות, "אחרי זה ט"מ – 'טוב מספיק'-"

"לא, הל"ם – הצלחה מעל המצופה," ג'ורג' תיקן את הנערה. לא פלא שמאלפוי התגאה בציון הזה, הוא היה אחד מתחת למושלם. "תמיד חשבתי שאני ופרד צריכים לקבל הל"ם בכל מקצוע – הצלחנו מעל המצופה כבר בזה שהגענו למבחנים." הקבוצה, מלבד הרמיוני, פרצה בצחוק.

"אחרי הל"ם יש ט"מ, שזה הציון העובר האחרון, לא?" המשיכה הרמיוני.

"כה." פרד הסכים, לוקח לחמניה מאחת הצלחות על השולחן ובולע אותה במלואה. איך הוא הצליח לעשות זאת לא היה מעבר ליכולות ההבנה של רוז.

"אחרי זה ע' – עלוב..." רון אמר בהתלהבות מזויפת, מרים את ידיו מאוגרפות למעלה כדי לחזק את הציניות בקולו. "ואז ז' – זוועה."

"ואל תשכח את ק'." הזכיר לו ג'ורג', "קדחת."

"אז... כבר היה לכם שיעור עם ביקורת?" פרד התעניין כשבלע סוף-סוף את הלחמניה.

עוד דבר שלרוז לא היה מושג מה לעזאזל הוא היה. "עם מה?"

"רוזי יקירתי, את לא קוראת את ההודעות על הלוח בחדר המועדון בכלל, אה?" שאל אותה פרד, מניד את ראשו, עיניו צוחקות.

"יש לוח הודעות בחדר המועדון?" היא שאלה, מופתעת לא פחות.

הגיחוכים שפרצו מפיהם של הנוכחים לא עודדו את רוז. היא לא אהבה להרגיש את חוסר הידיעה שהיא חשה באותו הרגע – זה תמיד גרם לה למבוכה, והיא לא אהבה להיות מובכת. זה גרם לה להרגיש כמו ילדה בת חמש. "עוד כמה יש לך ללמוד, ילדתי..." לי ג'ורדן הוציא אנחה מזויפת.

"פשוט תסתמו ותסבירו לי." היא רטנה בעצבנות.

"המורה האהובה על כולנו, גברת קרפדי," אמר פרד, הציניות נוטפת ממילותיו כארס, "הפכה את עצמה למפקחת העליונה על בית-הספר."

"מה?!"

"מה ששמעת. היא החליטה שהיא צריכה להעביר ביקורת על כל השיעורים... היה לכם כבר שיעור כזה?"

"לא." הרמיוני הייתה זאת שהשיבה לנער הג'ינג'י, "לכם?"

"הרגע. לפני ההפסקה. שיעור לחשים." ג'ורג' הודיע בקרירות.

קייטי, שאונה וספנסר, שהרגע הגיעו משיעור כלשהו, התיישבו ליד החבורה. ליאנה כנראה עוד לא חזרה משיעור גילוי עתידות. ספנסר וקייטי מיד הצטרפו לדיון, מקשיבות בעיון לשיחה, בעוד שאונה מתנהגת בנינוחות הרגילה שלה ופרסה עיתון שהוציאה מתרמילה במקום.

"ואיך זה היה?" הארי והרמיוני שאלו יחדיו.

"שום דבר מיוחד." פרד משך בכתפיו, "אמברידג' ישבה בפינה וכתבה הרבה בפנקס שלה. היא שאלה את אליסיה איך השיעורים מתנהלים בדרך-כלל והיא אמרה לה שהם מאוד טובים. ככה זה הסתיים."

"אני לא חושב שלפליטיק תהיה בעיה – כולם תמיד מצליחים במבחנים שלו." ג'ורג' ציין.

"מעניין את מי אמברידג' תבקר בפעם הבאה?" רוז הרהרה. משהו מוזר התרחש עם אמברידג'. הנערה ידעה שלשום מורה רגיל לא הייתה את הסמכות לעשות את מה שהיא עשתה. להעניש בצורה ברברית את התלמידים מבלי פחד להיתפס, להעביר שיעורי ביקורת למורים אחרים... לאמברידג' ללא ספק היה כח עליון שנתן לה אפשרות לעשות את מה שהיא רוצה מבלי להתחשב בתלמידים או במורים. השאלה הייתה עד כמה חזק הכח הזה היה, ועד כמה רחוק הקרפדה התכוונה ללכת איתו.

"אני מקווה שהיא תבקר את בינס." ספנסר אמרה בחלומיות. "זה יהיה מעניין. חבל שלא נוכל לראות את זה."

"את בטוחה שחבל?" שאונה הגיבה בפקפוק, מרימה סוף-סוף את עיניה הכהות מהעיתון. "יש בכלל מישהו שהרחיב את המקצוע שלו?"

"אמ...כה. צודקת. לא חבל... אבל עדיין."

שאר השיעורים הועברו בהימורים אם אמברידג' תהיה שם לביקורת או לא.

בשיעור לחשים, שהיה אחרי הצהריים, רוז לא ציפתה לאמברידג' – היא כבר ביקרה את פליטיק בשיעור עם פרד, ג'ורג' ולי.

אך בשיעור שהיה לאחר-מכן, שינוי צורה, כשרוז, ליאנה וקייטי נכנסו, אמברידג' כבר ישבה בפינת החדר עם פנקס ורוד בידיה, נראית כאילו היא עוברת את היום המאושר בחייה. היא הייתה לבושה בורוד המחליא כהרגלה, והיה קשה להתעלם ממנה – הצבע העז משך את העין כל הזמן.

לפרופסור מקגונגל הייתה סיבולת עילאית, מאחר והיא אפילו לא הנידה עפעף לכיוונה של הקרפדה, מתחילה את השיעור כרגיל בקולה הסמכותי.

"אם עשיתם את שיעורי הבית שניתנו לכם, תוכלו לומר בקלות מהו הלחש 'אביס', אותו נתרגל היום." למורה לא היה אכפת מאברידג' שישבה בפינת החדר כלל. אהדתה של רוז כלפי מקגונגל הלכה וגברה מרגע לרגע. "העלמה סמית'?" היא פנתה לרוז, משלבת את זרועותיה על חזה.

לזה רוז לא הייתה מוכנה. "אמ...זה הזה עם הציפורים, לא?" היא שאלה בחשש, מנסה להיזכר במה שקראה כשהכינה את השיעורים. המילה 'קריאה' הייתה מעט מוגזמת – אתמול הנערה לא הספיקה לקרוא את העמודים, לכן היא התיישבה בחדר המועדון בבוקר בשביל לקרוא אותם. את שני העמודים הראשונים היא קראה בעיון, אך לאחר שפרד וג'ורג' החלו להציג את אחד מהמצאותיהם החדשות (למרבה אי שביעות הרצון של הרמיוני), תשומת ליבה של הנערה עבר לתאומים. את שאר העמודים היא קראה ברפרוף, וגם את זה היה ניתן בקושי לכנות 'קריאה'.

"כן, העלמה סמית', זה הזה עם הציפורים." מקגונגלה ענתה ביובש. הכיתה פרצה בצחוק.

"אהם, אהם."

פרופסור מקגונגל העדיפה להתעלם מאמברידג'. "כפי שהעלמה סמית' אמרה, היום אנו נתרגל את לחש זימון הציפורים – 'אביס'. הדרך הנכונה להגיית הלחש היא-"

"אהם, אהם." אמברידג' השתעלה שנית. אילו רוז לא ידעה מי השתעל, היא הייתה חושבת שזהו מעשן כבד שעושה את הצלילים. יותר נכון, מעשן כבד ששאף הליום.

"כן?" שאלה מקגונגל בטון הכי קר שרוז שמעה, גבותיה מורמות אל-על.

"פרופסור, רציתי לדעת אם קיבלת את הפתק שלי בנוגע לתאריך וזמן הביקורת שלי." רוז לא הביטה לעבר אמברידג', אך היא הייתה יכולה להישבע שהיא שמעה את החיוך המתוק המזויף שהיה, רוז הייתה יכולה להמר על-כך, דבוק על שפתיה.

"כפי הנראה שכן, אחרת הייתי שואלת מה את עושה כאן..." מקגונגל שוב פנתה לכיתה, "ובכן, כפי שאמרתי, צורת ההגייה הנכונ-"

"אהם, אהם."

"מעניין," מקגונגל פנתה לקרפדה בקול נוקשה, "איך את מתכוונת להכיר את שיטת הלימוד שלי, אם את קוטעת אותי כל דקה. בדרך-כלל אני לא נותנת לכיתה  לדבר כשאני מדברת."

הפעם רוז כן הביטה בקרפדה, וזו נראתה כאילו היא חטפה סתירה מצלצלת. יותר היא לא אמרה מילה עד סוף השיעור, רק כתבה נמרצות בפנקס הורוד שבידיה.

באותו הרגע מקגונגל הפכה להיות המורה האהובה על רוז. עד שהיא לא הורתה לכיתה לתרגל את הלחש אותו לימדה.

לזמן ציפור מהאוויר היה קשה הרבה יותר מכל לחש שרוז אי פעם ניסתה. היא תמיד מצאה את שיעורי שינוי הצורה קשים, אך בד"כ, על-אף שהייתה הגרועה ביותר בכיתה, הצליחה לעשות משהו. הפעם, אפילו לא נוצה יצאה משרביטה, וכשהשיעור הסתיים, היא יצאה ממנו מאוכזבת מהכישלון הנחרץ שלה במקצוע.

למזלה, שיעור שיקויים עודד אותה מעט. ספנסר ורוז שוב רקחו את השיקוי מעולה. אמנם סנייפ לא הפגין רגע של חולשה שנית, ולגריפינדור לא הוענקו נקודות, אך רוז עדיין הייתה מרוצה מכך שלפחות בשיעור אחד היא הצליחה בקלות, כפי שהיה בבית-ספרה הקודם, ותחושת הכישלון משינוי צורה התעמעמה מעט.

לאחר שיעור שינוי צורה רוז לא ראתה יותר את אמברידג', אך אחרים היו ברי מזל פחות.

כשהיא, יחד עם חברותיה לחדר, התיישבה בשולחן גריפינדור, היא יכלה לשמוע את קולו הזועם של הארי גוער. "היא שאלה אותם בכוונה, בשביל להוציא את האגריד בצורה רעה."

"כן, הארי," השיבה הרמיוני בטון אחיד, מנסה להרגיע את הנער, "אנחנו יודעים. היינו שם איתך."

"היי, הארי, על מה אתה מדבר?" שאלה קייטי, מבחינה בזעמו של הנער גם היא.  

"אמברידג' הייתה בטיפול בחיות פלא היום. היא התחילה לשאול שאלות על האגריד את הסלית'רינים, בכוונה בשביל להוציא את האגריד בצורה רעה. מאלפוי דיבר על ההיפוגריף ועל היד המטומטמת שלו... אמברידג' אהבה מאוד את כל מה שהוא אמר..."

אמנם רוז לא הכירה את האגריד, אך לפי פניהן של חברותיה, הן אהבו אותו, וכך גם הארי, רון והרמיוני. לדעתם, זה היה המעשה הנבזי ביותר שאמברידג' עשתה עד כה – אפילו יותר גרוע מהעונשים שלה. האגריד הזה כנראה היה מורה ממש טוב, אם כולם אהבו אותו כל-כך.

מהר מאוד הידיעה הפכה לנושא השיחה המרכזי של כולם. "כלבה מטומטמת." רטנה ספנסר בפעם האלף, כשהן כבר היו בחדר שלהן, שוכבות במיטותיהן. השיחה נמשכה בנימה דומה עד שהנערות נרדמו, ורוז לא ידעה במה היא יכולה לתרום בנושא – היא לא הכירה את האגריד, אך היא הסכימה כל פעם עם כך שהקרפדה היא הכלבה הכי גדולה שהאנושות ראתה.

אפילו ביום למחרת נושא השיחה המשיך.

זה היה כל מה שספנסר דיברה עליו – בבוקר, במהלך השיעורים, בהפסקות. אפילו שאונה, אשר בדרך-כלל שמרה על קור רוח, לא הצליחה להתאפק בסופו של דבר. "ספנסר, דיי! את חופרת!" היא גערה עליה בשיעור לחשים, "הבנו שאמברידג' היא כלבה. הבנו שזה לא מגיע להאגריד. את יכולה בבקשה להתרכז בלתקן את הכוס?" היא הצביעה על הכוס השבורה ששכבה מול הנערה, מחכה שיחברו את חתיכותיה בעזרת קסם.

יותר ספנסר לא דיברה על האגריד ועל אמברידג', אך פניה הזעופות הזכירו לכולם בדיוק מה היא חשבה. רוז ניסתה לפתח איתה שיחה בדרך לשיעור תורת הצמחים, אך ספנסר המשיכה לשתוק ברוגז. פרד וג'ורג', שהשיגו את הנערות, גרמו לרוז להפסיק. התאומים ווידאו שרוז תבוא לאימון הקווידיץ' אחר הצהריים, וקייטי צחקקה באושר במהלך כל השיעור לאחר מכן. אפילו ספנסר נראתה מעט פחות זועפת.

"זאת לא אני אמורה לצחקק ככה?" שאלה אותה רוז בטון סרקסטי, אך בליבה היא צחקקה בדיוק כמו קייטי. היא לא ידעה מה היא הרגישה בדיוק לפרד, אבל הרגשות האלה הלכו וגברו.

איך לא?

פרד היה גבוה, והשפתיים שלו... הן נראו כל-כך נעימות ומנשקות היטב. הוא היה חכם, מצחיק, אטלתי, חביב על כולם... למרות שגם ג'ורג' היה כל הדברים האלה...

רוז הניחה שהייתה מין כימיה בינה לבין פרד. משיכה, אותה לא היה לה עם ג'ורג'. וג'ורג' לא התייחס אליה כמו פרד. ג'ורג' היה ידיד טוב, ופרד... טוב, פרד היה משהו אחר.

שיעור תורת הצמחים עבר לאט מהרגיל, אך כשהפעמון צלצל, רוז, יחד עם קייטי, נפרדו מספנסר, שהעדיפה לחזור לחדר המועדון, מיהרו למגרש הקווידיץ', שם כל הקבוצה כבר חיכתה לקייטי.

פרד חייך בממזריות וקרץ לרוז כשהיא התיישבה על הספסלים. הנערה לא יכלה שלא לחייך. למרבה המזל, הפעם הספסלים היו ריקים – מאלפוי וחבריו לא טרחו להגיע. לפחות עכשיו רון יירגע... רוז חשבה.

אך רון לא נרגע.

הוא שיחק טוב יותר מהאימון הקודם, אך עדיין לא הצליח לתפוס כמעט שום כדור שנזרק לעברו.
רוז לא ראתה משחק קווידיץ' אמיתי בחייה, אך היא לא רצתה שגריפינדור יפסידו. במיוחד לא לסלית'רין. לפי מה שפרד, ג'ורג', רון, הארי, קייטי ואפילו מאמנת הקבוצה, ג'ונסון (את שמה הפרטי רוז לא ידעה) סיפרו, הייתה יריבות משמעותית בינם לבין הסלית'רינים – לא שרוז לא יכלה לראות זאת לפי איך ששני הבתים התנהגו זה לזה. לפי ג'ונסון, עד שהארי הפך להיות למחפש של הקבוצה, סלית'רין ניצחו כמעט כל שנה (לפחות בשנותיהם של פרד, ג'ורג' וג'ונסון, שהיו המבוגרים ביותר מבין כולם) גם באליפות הקווידיץ' וגם באליפות הבתים. עם הגעתו של הארי, גריפינדור היו אלה שניצחו באליפות הבתים כל שנה (למעט בשנה שעברה, בה אליפות הבתים, כמו גם אליפות הקווידיץ', הופסקה. קייטי הסבירה שזה קרה בגלל טורניר הקוסמים המשולש. רוז לא ידעה מה הוא הטורניר הזה, אך היא לא טרחה לשאול.), ולפניי שנתיים אף ניצחו באליפות הקווידיץ'.

לא פלא שמאלפוי שנא את הארי. הוא לקח מהסלית'רינים את מה שאליו הם כבר התרגלו – ניצחון קל. בתוך ליבה רוז לא יכלה לשפוט את סלית'רין כל-כך. גם היא הייתה מתעצבנת אם זה היה קורה לה. דוגמה חיה לכך הייתה עד כמה נורא היא הרגישה עם זה שלא הצליחה במקצועות הקסומים בקלות כמו שהייתה רגילה אליה. רוז עדיין שנאה את ההתנשאות של מאלפוי וכל ביתו, אך היא יכלה להבין מאיפה הם באים. אבל היא עדיין שנאה אותם.

האימון הסתיים ברצף אנחותיה של ג'ונסון, ששיחררה את כולם עם עצב בעיניה ואגלי זיעה על מצחה המקומט מדאגה.

שאר חברי הקבוצה הלכו למלתחות, אך פרד לא מיהר בעקבותיהם. הוא נחת על הקרקע וחייך חיוך ממזרי לרוז, לא יורד מהמטאטא שלו. החיוך הממזרי סימן לה לבוא.

מגלגלת את עיניה אך מקשיבה לקריאה העילמת שלו, רוז קמה ממקומה והלכה אליו.

"אז...רוז." הנער משך, עדיין מחייך, "חשבתי על זה שזו כבר הפעם השנייה שאת באה לצפות בנו. ואז נזכרתי שבחיים לא רכבת על מטאטא בעבר." חיוכו הממזרי התרחב.

"נו וו..?"כמה שניות עברו עד שרוז הבינה על מה הוא מדבר, "לא! לא, לא, לא." פרד המשיך לחייך. "לא, פרד. כשמסתכלים על זה מהצד זה נראה ממש מגניב וכיף, אבל אני עדיין לא רוצה למות, מה שכנראה יקרה אם אני ארכב על... על הדבר הזה." היא הצביעה על המטאטא בחרדה ניכרת.

"אל תדאגי, זה לא שאת תרכבי לבד. אני אגן עלייך." פרד אמר בממזריות. הוא פלרטט איתה, או שזה היה רק נדמה לרוז?

היא גלגלה את עיניה, אך נאנחה בתבוסה והזהירה, עולה על המטאטא ואוחזת במותניו של הג'ינג'י בחוזקה."אם אני אמות, אני אהרוג אותך."

"כל-כך מפחידה..." גיחך פרד. הוא ניתק את רגליו מהקרקע והמטאטא זינק אל השמיים.

עם הזינוק, רוז עצמה את עיניה וכל שרירי גופה נדרכו, לא מאפשרים שום תזוזה. רוח התחכחה עם אוזניה בכאב.

"רוז!" היא שמעה את פרד צועק מבעד לרוח, "תירגעי! אני לא אתן לך ליפול! תפתחי את העיניים שלך!" לרגע רוז רצתה לקלל אותו בכל הקללות הידועות לה, אך כעבור מספר רגעים מוחה הרציונלי החל לחזור לעצמו, מפציר בה שפרד היה מאומן מפסיק בשביל לא ליפול או להתנגש בשום דבר. לאט לאט היא פתחה את עיניה, פוערת את פיה אפילו לא שניה לאחר מכן.

המראה היה כמעט חלומי. הוגוורטס, שהיה בפניי עצמו יפהפה, מלמעלה נראה כמעט במלואו. הוא היה ענק עוד יותר ממה שרוז תיארה – מאחורי הטירה השתרעו רכסי הרים ערפיליים, קצוותיהם לבנים משלג וממסך הערפל בו הם כוסו. קרני השמש, שכבר החלה לשקוע, זהרו על גגות הטירה, מאירות אותה באור אדמדם. קרני האור פגעו גם באגם הרגוע ליד הטירה, רחוק ממגרש האימונים, אך עדיין נראה מגובה זה. האגם, שהיה שחור, זהר כולו באודם בגלל קרני השמש. הדשא של המגרש נראה כה רחוק לעיניה, ואילו השמיים התקרבו עם כל תנופה של המטאטא...

"וואו..." היה כל מה שיצא מפיה.

"חשבתי שתאהבי את זה." גיחך. הוא עשה עוד כמה סיבובים מסביב למגרש, נותן לרוז להתפאל מהנוף המרהיב עוד קצת, לפניי שנחת על דשא המגרש.

"מי ידע שאת כזאת פחדנית?" הוא התגרה בה כששניהם הלכו למלתחות.

רוז מירפקה אותו, אך חיוך רחב השתרע על פניה. כן, הרגשות האלה, שרוז לא ידעה מה בדיוק הם היו, רק הלכו וגברו. "אוי, סתום את הפה, פרד! כאילו שאתה לא פחדת בפעם הראשונה."

"הייתי בן שבע..."

"אני מצטערת באמת שלי לא הייתה הזדמנות כזאת, כי אתה יודע, אני דיי לא הייתי מודעת שלמטאטא יש עוד פעולות חוץ מנקיון."

"תירוצים, תירוצים... רוז יקירתי. תירוצים, תירוצים..." 

-

 פרק 6 תוך כמה ימים!
תגובות מתקבלות בשמחה (ואפילו יותר מכך ;] )

השיר הוא "The song of the lonely mountain" של Neil Finn (מתוך הסאונדטרק של "ההוביט"). בשיר מתואר נוף הררי, כמו הזה שרוז ראתה במהלך הטיסה על המטאטא, והשיר עצמו מדהים לדעתי (וגם הסרט! הוא פשוט מדהים!). בנוסף, יש קישור למה שרוז מבינה על היחסים בין מאלפוי להארי - מאלפוי, יחד עם כל הסלית'רינים, לא שכח להארי שבגללו גריפינדור מנצחים את סלית'רין בכמעט הכל : "Some folk we never forget. Some kind we never forgive". כמו כן, יש שורות שמהוות רמזים מתרימים בקשר להמשך העלילה.

הפרק הקודם		הפרק הבא