כוכב השחר

פרק 6

המשחק

ביום שבת מורגנה הלכה לבקר את ארטמיס במשרדה, כפי שהבטיחה. היא כלל לא רצתה לפגוש את האישה בזמנה החופשי, במיוחד במשרד שעד לפני זמן לא רב היה שייך לפרופסור אוורה, אבל היא ידעה שבמצבה הנוכחי אין לה את הזכות לסרב לארטמיס. עדיין לא היה לה את הכוח להשפיע על גורלה – עדיין לא.

ארטמיס לא שינתה הרבה במשרד של אוורה. הקירות עדיין היו מכוסים מדפי ספרים עמוסים שהיו מסודרים בקפידה, אך רוב חפצי הנוי והספות בחדר כוסו יריעות בד לבנות, כנראה כדי לשמור עליהן מלכלוך. זה נתן לחדר אווירה קודרת שהזכירה לנמצא בו שבעליו המקוריים לא ישוב אליו.

החדר המוכר עורר במורגנה תחושות מוזרות. היא לא ביקרה בו מאז שנודע לה מה אוורה עשה לה כששהו במשרד הזה לבד, והידע הזה גרם למקום הרשמי למראה להצטייר בעיניה באור מבשר רע.

אבל לא היה לה זמן רב להרהר בדעתה על החדר, כי ארטמיס, שהייתה רכונה מעל שולחן העבודה, חייכה למראה וקמה לקבל את פניה. מורגנה לא הבינה למה היא מתעקשת להמשיך בהצגת החביבות – היא הרי ידעה שמורגנה יודעת מה היא בדיוק.

"אני מצטערת על הבלגן, עדיין לא מצאתי את הזמן לסדר פה," ארטמיס אמרה, חוזרת אל שולחן העבודה שלה כדי לאסוף את המסמכים בהם עיינה. מורגנה קלטה משהו שנראה כמו מפה לפני שארטמיס סגרה את הספר עליו היא נחה וכלאה אותה בין דפיו.

"בואי נשב מול האש. הימים מתחילים להיות מאד קרים, לא?" ארטמיס הובילה אותה אל פינת הישיבה שמול האח, שם היא הסיטה את הסדינים הלבנים מעל הכורסאות. בהינף שרביט היא זימנה מגש עמוס כלי תה עשויים חרסינה וציוותה על הקומקום מעלה האדים שמעל האח למזוג את תוכנו לקנקן התה. מורגנה ישבה וצפתה בה מוזגת את התה לספלים ומוסיפה סוכר וחלב בשלווה, כמעט בעליזות. המחזה היה כל כך צורם שהוא עמד על גבול הגרוטסקי.

"איך הלימודים שלך מתקדמים בינתיים?" ארטמיס שאלה אותה בנימוס לאחר שישבה ולקחה לעצמה ספל. "אני מבינה שלא לקחת קורסים של תורת מקור הקסם בסמסטר הזה," היא הוסיפה כאילו לאחר יד.

"אני מעדיפה להתמקד בקורסים אחרים הסמסטר. המערכת שלי גם ככה עמוסה," מורגנה שיקרה, וכדי להגביר את האמינות הוסיפה, "פרופסור אוקטביה שכנע אותי להמשיך להתמקד באלכימיה."

"את ללא ספק מוכשרת בתחום. אבל הצטערתי מאד כשלא ראיתי אותך באף אחד מהשיעורים שלי הסמסטר," ארטמיס אמרה, מגבירה את המתח האילם ביניהן. היא הניחה את הספל שלה והסתכלה במורגנה בריכוז. "את זוכרת איך הכרנו, בבחינות לאקדמיה בשנה שעברה?"

מורגנה הנהנה, לא בטוחה מה ארטמיס מנסה להעביר לה.

"אנחנו לא חייבות להיות אויבות. פעם היינו חברות."

"אף פעם לא היינו חברות," מורגנה פלטה בארסיות, מבלי לחלוטין להתכוון לכך.

"את מעליבה אותי," ארטמיס אמרה, ולרגע מורגנה כמעט האמינה לה שהיא נראית קצת פגועה. "זה נכון שעם הזמן נאלצת לראות צדדים פחות נעימים שלי, אבל מורגנה, אני מעולם לא ניסיתי לפגוע בך – "

"לא. רק לנצל אותי."

"מתי – "

"ברגע זה ממש. אני לא טיפשה."

פנייה של ארטמיס עברו מעלבון לבלבול להבנה. היא חייכה חיוך של התרשמות – חיוך אמיתי, חד ונבון, לא חלק מהמסכה שלה. האצבעות חסרות הצורה שהיא שלחה לחטט במחשבתה של מורגנה בזמן שהן שוחחו נסוגו לאחור מהחומה המוצקה שניצבה שם, מגנה על המחשבות והזיכרונות החשובים מאחוריה. מורגנה הייתה מודעת לכך שהאישה השנייה מנסה למצוא בה פרצה מהרגע בו היא נכנסה לחדר. היא הרי לא ישבה בבטלה כל הקיץ.

"אני יודעת מה את מחפשת," היא אמרה לארטמיס בישירות, זונחת את התה שהעמידה פנים שהיא שותה. "זה לא נמצא שם. אוורה חיפש את זה במשך שני סמסטרים ולא מצא שום דבר."

"אני מוכרחה להודות שאני מתרשמת," ארטמיס אמרה לה בכנות. "את כבר לא הילדה התמימה שהיית לפני שנה. את אולי לא תאמיני לי, מורגנה, אבל אני שמחה שלמדת לדאוג לעצמך. את לא חייבת להיות טרף קל. אני, באופן אישי, יכולה להפיק הרבה יותר תועלת משותפה מאשר מכלי עבודה."

בהינף שרביט היא ציוותה על אחד מבקבוקי הקריסטל היקרים של פרופסור אוורה לרחף מארון המשקאות שלו ביחד עם שני גביעים. ארטמיס לקחה את אחד מהם ומילאה אותו בנוזל הענברי החריף שבבקבוק.

"לחייך, מורגנה," היא אמרה וזנחה את התה.

מורגנה, שלא התרשמה מהנאום, לא שתתה. עניין אותה איך זה מרגיש להיות הפולש, לשם שינוי. לכן, בעוד ארטמיס לוגמת מהמשקה החריף, היא פתחה במלאכה העדינה של התגנבות לתוך ראשה של האישה השנייה.

"למה את חושבת שאני אהיה מוכנה לעבוד איתך בשיתוף פעולה?" מורגנה השעינה את פניה על אצבעות ידה הימנית, בוחנת את ארטמיס, מגששת אחר הסדק הראשוני בחומת ההגנה החיצונית שלה.

"אם את באמת מתעניינת, אני אוכל להסביר לך למה זה משתלם לך," ארטמיס השיבה, מניחה את הגביע בצד.

"אני מוכנה לשמוע," מורגנה אמרה. במקום מסוים זה באמת סקרן אותה.

"את בחורה חכמה, מורגנה. חכמה מספיק כדי להבין כמה המצב בו עולם הקוסמים נמצא עכשיו הוא נפיץ. בקרוב – מאד בקרוב – אף אחד לא יוכל להתעלם ממה שקורה סביבנו. מכך שהעולם שלנו משתנה ללא הכר וללא מעצורים. כבר עכשיו אין דרך להחזיר אותו לצורה בה היה לפני שהמוגלגים הכירו בקיום שלנו. ובקרוב כל אחד ואחד יצטרך לבחור צד.

"אז באיזה צד תבחרי? בצד של משרד הקסמים, שמועד מעל הבירוקרטיה של עצמו ולא מסוגל להגן על אף אחד? בצד של הקוסמים הקטנים שחושבים שאם הם יקיפו את הבתים שלהם באלפי כישופים הם יוכלו להמשיך לחיות את חייהם העלובים במסתור? או שאולי את חולמת להצטרף למסדר עוף החול האגדי, שחבריו שוגים באשליות שיש להם כוח והשפעה כמו שהיו לקודמיהם במלחמה השנייה? אני מכירה אותך מספיק כדי לדעת שאת לא רוצה לחיות בדרכים האלה. את מכשפה טהורת דם, ומכשפה מוכשרת מאד – את לא צריכה לחיות בפחד מפני בני אדם נחותים ממך.

"לא צריך לשאת את האות האפל כדי לדעת שמקומם של קוסמים הוא לא מתחת למוגלגים, אלא מעליהם. את יודעת זאת היטב. וייתכן שדווקא לך יש את הכלי שיאפשר לקוסמים לשוב למקומם הראוי – מסקנות המחקר של אביך, שיכולות להגן עלינו מפני כלי הנשק של המוגלגים. את לא חושבת שזה יהיה בזבוז מחריד שתמשיכי להסתתר בצללים, שומרת מידע גורלי כזה לעצמך?"

"אם את רוצה אותי בשביל הצופן את מבזבזת את הזמן שלך," מורגנה אמרה, מחליטה לא להביע את דעתה על הערכת המצב הברורה של ארטמיס. הנאום הארוך אפשר לה להשתחל ברווחים שבין המילים – הרווחים בהם היו הרגשות החשופים שהניעו את דבריה של ארטמיס – אל הפרצה הקטנה בתודעתה דרכה רגשותיה טפטפו החוצה. הכעס וההתרגשות היו כמו אדמה בוצית ורכה דרכה מורגנה לא התקשתה לחפור. "אני לא יודעת אותו. אני אף פעם אפילו לא ראיתי את המחקר."

"תוכלי לראות אותו, אם תסכימי לעבוד איתי," ארטמיס אמרה. "נוכל לפענח אותו ביחד."

"את סומכת עלי?" מורגנה הייתה מעט מופתעת.

"למה שלא אסמוך עליך? גם אם תצליחי לפענח את הצופן לבד, איזו סיבה יש לך לשמור את המידע לעצמך? המידע הזה יכול להציל עשרות אלפי קוסמים ומכשפות."

מורגנה לא חשבה על כך לעומק לפני כן. עד כה היא חיה בפחד שארטמיס תנצל אותה ואז תיפטר ממנה. אבל מה יהיה על הידע שהיא תחשוף? האם זה לא ילדותי וטיפשי מצידה לרצות לשמור אותו לעצמה, סתם מתוך גחמה?

היא חיפשה אחר רמזים חיוניים במחשבותיה של ארטמיס. בקדמת ראשה היא מצאה ריכוז גדול, כאילו האישה הייתה בעיצומו של משחק שחמט (ואולי זה לא היה רחוק מהמציאות). היא לא סתם משחקת איתה, מורגנה הבינה – היא באמת מנסה לשכנע אותה לעבוד איתה.

היא המשיכה לסרוק. האם זה יכול להיות שבאמת אין לארטמיס שום מניע נסתר בשיחה הזו? או שהיא פשוט מסתירה אותו טוב מאד?

"אני מבינה את ההיסוס שלך," ארטמיס אמרה, כאילו היא הייתה קוראת את מחשבותיה של מורגנה ולא ההפך. "אני יודעת שהוכחתי את עצמי כאדם דו פרצופי. אני לא מצפה ממך לסמוך עלי כפי שסמכת עלי בהתחלה. לכן, כמחווה של רצון טוב להוכיח לך שאת לא צריכה לפחד ממני, אני לא אעשה דבר בנוגע לכך שפנית אל המנהלת."

היא ידעה. צמרמורת קרה טיפסה במעלה גבה של מורגנה, תחת מבטה הכהה והשלו של ארטמיס. דווקא חוסר הכעס והרשעות שבו הפחיד אותו באותו הרגע. היא עשתה מאמץ אחרון להציל את שברי השקר שלה.

"סיפרתי לה על הפעם בה כמעט נלכדתי על ידי המוגלגים – "

"את לא צריכה להמשיך לשקר," ארטמיס נכנסה לדבריה ברכות. עיניה של מורגנה התרוצצו על פניה ובין מחשבותיה בחיפוש אחר חוד התער החבוי בתוך המשי, אבל היא לא מצאה אותו. ארטמיס באמת לא כעסה. היא לא עמדה להעניש אותה או לנקום בה. עיניה הכהות היו קבועות על פניה של מורגנה, אבל המבט שבהן לא היה חודר, אלא כמעט מלטף. נבון ומבין. "אני יודעת שסיפרת למנהלת על הקשר של הבן שלי להיעלמות של אוורה. מיותר לציין שהוא לא היה אמור לחשוף את המידע הזה בפנייך... אבל זה לא משנה. אני אבליג על כך, כל עוד את תקבלי את ההצעה שלי."

מורגנה נשעה לאחור בכיסאה, מבינה שהייתה רכונה קדימה במתח עד כה. בעדינות, היא השיבה את אחיזתה בקורי מחשבתה של ארטמיס, שבה להיות בשליטה על השיחה. אסור היה לה לאפשר לשום דבר להפתיע אותה, בטח ובטח כשזה נגע לארטמיס. יותר מכך – אסור היה לה להתפתות לשחק לפי הכללים של האישה השנייה. היא הייתה צריכה לוודא שבפעם הבאה בה תעשה צעד כדי להפיל אותה היא לא תדע על כך עד שיהיה מאוחר מידי.

היא כבר החליטה בינה לבין עצמה שתקבל את ההצעה של ארטמיס, אבל זה לא אמר שהיא עמדה לנטוש את בעלת הברית השנייה שרכשה באותו השבוע.

"את לא חוששת שאני אבגוד בך?" היא העלתה את האפשרות בפני ארטמיס, בחיפוש אחר נקודות תורפה נוספות.

"בכלל לא," ארטמיס אמרה בביטחון מוחלט, מרימה את ספל התה הנטוש שלה במחווה ידידותית. "זאת אומרת, אני בטוחה שתעשי זאת. אבל אני יודעת שזה לא יפגע בי יותר מאשר נשיכה של חתלתול." היא לגמה, עיניה לא עוזבות את פניה של מורגנה. "ובכל זאת אני רוצה אותך לצידי," היא הוסיפה. "אני הייתי רואה את זה כמחווה גדולה של רצון טוב."

מורגנה הרגישה רגועה יותר למשמע הדברים האלה. הם אפיינו את ארטמיס יותר מאשר הדיבורים הרכים לליבה, וכך היא לפחות ידעה שהיא לא משקרת.

"איך את יודעת?" היא הייתה מוכרחה לשאול. "איך את יודעת כל כך הרבה דברים שאמורים להישאר בסוד?"

אלא אם כן ספקטרום סיפרה לה, מורגנה לא הבינה איך האישה השנייה הייתה יכולה לגלות את טיב השיחה שניהלו במשרד המנהלת. המידע היה צפון היטב מאחורי החומה בראשה של מורגנה, והיא הייתה משוכנעת שספקטרום לא הגיעה להיות מנהלת האקדמיה הנחשבת ביותר לקסם בעולם מבלי להיות מיומנת מאד בהלטת הכרה.

ארטמיס חייכה כממתיקה סוד. "ובכן, זה טיבו של המשחק."

"איזה משחק?"

ארטמיס הסתכלה על מורגנה כמו שאדם יסתכל על ילד קטן שלא מבין עיקרון חשוב מעולמם של המבוגרים. "המשחק שאני ואת משחקות כל יום. קורי השקרים והסודות שאנשים טווים ביניהם יוצרים לוח משחק בשביל אנשים כמוני. היופי במשחק הזה, מלבד התחכום האדיר שלו, היא העובדה שרוב האנשים מולם אני משחקת כלל לא מודעים לכך שהם נמצאים בעיצומו של משחק. זה מקל על הניצחון שלי מאד. זה עונה על שאלתך?"

מורגנה לא הכריעה בסוגיה האם ארטמיס לועגת לה או מדברת ברצינות.

"את בעצמך שיחקת במשחק הזה עד עכשיו ללא ידיעתך," ארטמיס המשיכה לנוכח השתיקה של מורגנה. "יש לך מזל של מתחילים, אני אודה לפחות בכך. ספגת כמה הפסדים חריפים, אבל הצלחת לקלוט את החוקים – זו בעצם הדרך היחידה ללמוד אותם."

"את צוחקת, נכון?" מורגנה אמרה. היא לא האמינה שארטמיס לוקחת את האנלוגיה הזו בצורה רצינית כל כך.

"אני לא. כל מי שרוצה להיות משהו בעולם הזה חייב לשחק את המשחק. אני משחקת אותו, המנהלת משחקת אותו, אוורה שיחק אותו. אפילו הפטרון שלך, סקורפיוס היקר, משחק אותו." ארטמיס מזגה לעצמה ספל נוסף וערבבה אותו זמן ארוך בעודה סוקרת את מורגנה. "הייתי ממליצה לך לקחת אותו יותר ברצינות אם את מתכוונת לשרוד. צר לי לבשר לך שהבן שלי משחק אותו בצורה נוראית – את תצטרכי לדאוג לעצמך בתחום הזה."

מורגנה לא ציינה את העובדה שכך או כך לא התכוונה להיות תלויה בפארנהייט.

"אבל זה לא מסביר איך את יודעת כל כך הרבה דברים שאת לא צריכה לדעת."

"אילו היית יודעת לשחק, ההסבר היה מספק אותך."

מורגנה גלגלה את עיניה. זה התחיל להיות מוגזם. "אז את תהיי מוכנה ללמד אותי?" היא ביקשה בקרירות, כאילו הייתה משתתפת במשחק דמיוני מטופש של ילד.

"לא," ארטמיס השיבה חד משמעית, כאילו רק ההצעה לעשות את זה הייתה אסורה. "מה לדעתך היה קורה אם הייתי מלמדת את הבן שלי לשחק את המשחק? במוקדם או במאוחר הוא היה גובר עלי, וזה לא משהו שאני יכולה להרשות לעצמי. כל אחד ואחד צריך לגלות את השיטות והתכסיסים שלו, לאסוף את החוקים מבין שברי הכישלונות של שחקנים דגולים ממנו. זו הדרך היחידה.

"את יכולה לחשוב מה שאת רוצה," היא הוסיפה ברצינות, כמעט בעלבון, כשמורגנה גלגלה את עיניה לכיוונה. "אם כך את מרגישה, את יכולה להישאר בתחתית שרשרת המזון. זה לא יפגע באף אחד מלבדך."

מורגנה צפתה בארטמיס שוקעת בלגימת התה שלה. היא אף פעם לא ידעה מתי היא מדברת בכנות ומתי היא משקרת בלי בושה. אבל דבריה לא עברו מעליה מבלי להותיר בה חותם. זה לא היה מגוחך מידי להשוות את התככים שנרקמו סביבה בשנה האחרונה למשחק, משחק בו היא הייתה צריכה להשתפר משמעותית כדי להגן על עצמה. יכולת ביאור ההכרה ללא ספק הייתה כלי שימושי במשחק הזה.

רעיון פרוע עלה בראשה. ארטמיס הבחינה בהבעת פניה והסתכלה עליה בסקרנות.

"בואי נשחק," היא הציעה, כמעט בשובבות.

גבותיה השחורות של ארטמיס התרוממו. "הו, אבל אנחנו כבר משחקות, יקירתי."

מורגנה נשארה שאננה רק לרגע אחד. כשההבנה הכתה בה היא קמה על רגליה באחת, כאילו עמדה לברוח לאן שהוא, אבל זה היה מאוחר מידי – ארטמיס כבר התגנבה למחשבותיה דרך הדלת האחורית, דרך הפרצה בחומה, ועכשיו היא הייתה שם, כמו זבוב מזמזם חלושות בתוך חדר עצום ושקט.

היא דחפה אותה החוצה בהדף עצום, מוגזם, שהכה בצד הפנימי של חומות ההגנה שלה. התחושה הייתה לא נעימה, כמעט ממשית, כאילו משהו באמת מכה בתוך ראשה. היא לא ראתה מבעד לעיניה יותר – היא ראתה רק את המאבק שהתחולל בתוכה, את העניים השחורות של ארטמיס בתוכה.

ההדף סילק אותה, אבל היא עדיין נאחזה בחוט פרום של מחשבות ורגשות מתוך מורגנה, לא מרפה ממנו. בן. הפנים שלו הבהבו בעיני רוחה, והיא הרגישה מחוללת בעוד ארטמיס אוחזת בזיכרונות ממנו. אצבעותיה הקרות לופתות את הלילה האחרון שלהם ביחד. זה כאב.

"די!" קול צורמני צרח. הוא בקע מגרונה, ללא שליטה. רוח פרצים הקיפה אותה, דפים רשרשו בשאגה ואבק מילא את האוויר. חוט המחשבה הזוהר בו ארטמיס נאחזה נקרע והיא נזרקה מתוך מחשבותיה של מורגנה.

בפרץ של זעם נקמני כמעט, היא אספה את כל מיומנותה והטיחה את עצמה לתוך מחשבותיה של ארטמיס. בלי שום ניסיון לפעול בזהירות או בחשאי, היא ניפצה את כל המחיצות שבין העולם החיצון לעולמה הפנימי של האישה. כל המילים, כל המסכות, כל הרגשות והשקרים – היא חלפה מבעד לכולם וצללה בחדות לתוך מעמקי התודעה.

"ההתנהגות של הילדה היא מתחת לכל ביקורת," אמר איש מבוגר, רזה ולבוש שחורים, שישב בכורסא מול האח במקום שנראה בדיוק כמו הטרקלין באחוזת מאלפוי. שיערו היה לבן וארוך ונסוג מעל קרקפתו, ועל ברכו היה שעון מקל הליכה עם ראש כסוף של נחש.

זה היה סבו של אדון מאלפוי – מורגנה זיהתה אותו מהדיוקנאות שבאחוזה. היא צפתה בהתרחשות מבעד לעיניים זרות – עיניה של ארטמיס – שהציצה לתוך הטרקלין דרך סדק בדלת.

"היא משפחה. אנחנו לא יכולים לזרוק אותה לרחוב," אמר קול של אישה, בעליו נסתרת מהעין.

"נרקיסה, מוכרחים לרסן את ההתנהגות הזו!" לוציוס מאלפוי אמר בתקפות, פרופיל פניו נראה כועס וחמור סבר. "זה מתחיל בחיות קטנות – ציפורים וחתולים – ולפני שנדע מה קורה זה יהיה הנכד שלך, או אנחנו! זו התנהגות של אדם חולה!"

קול נשימות כבדות מילא את אוזניה של מורגנה. אלה היו נשימותיה של ארטמיס הילדה, הולכת ומאיצות ככל שהשיחה נמשכת.

"מה נעשה, לוציוס? אתה מאמין שהיא עשתה את זה, אבל אף אחד אחר לא יאמין. אף אחד לא יאמין שילדה מתוקה וחכמה כמו ארטמיס תעשה משהו כזה – ואין ראיות!"

"לא מעניין אותי מה אנשים אחרים חושבים על המפלצת הקטנה הזו!" לוציוס מאלפוי התפרץ, ידיו הזקנות לופתות על מסעדי כיסאו. "אני לא אמשיך לראות אותה בבית הזה! תשלחי את גמדוני הבית לארוז את החפצים שלה עכשיו ומייד! מחר בבוקר היא לא תהיה פה!"

מורגנה שקעה עמוק יותר. היא הרגישה תחושה מוזרה של לחץ באוזניה, כאילו היא צוללת לתוך מים עמוקים מאד. היא לא רצתה להיות שם. היו שם דברים שהיא לא רצתה לראות. אנשים לבושים שחור, חדרים אפלים, ידיים של נערה צעירה, דם...

היא משכה את עצמה החוצה במאמץ נואש, כמו אדם השוחה אל פני השטח, ליבו מפרפר בפחד שייגמר לו האוויר לפני שיגיע למעלה. היא הייתה כמעט בחוץ...

היא התעוררה לפתע על הכורסא שמול האח. היא הזדקפה, חשה מסוחררת ומיובשת, כאילו ישנה זמן ארוך מאד. החדר היה במצב של הרס; ספרים נפלו מהמדפים ודפים היו מפוזרים מסביב, יריעות הבד הלבנות הועפו מעל רהיטים שנפלו, והאח הייתה ריקה וסביבה היו מפוזרים גחלים שחורים.

מישהו היה בחדר השינה. היא קמה על רגליה והלכה לשם, מתנדנדת בחוסר וודאות. מאחורי הדלת, שקישוטי הזכוכית שבה התנפצו, ארטמיס שכבה על גבה על המיטה בעוד פארנהייט רוכן מעליה. אילו מורגנה לא הייתה מבולבלת וסחוטה כל כך, היא הייתה מתפלאת לנוכח עוצמת הדאגה שהייתה נסוכה על פניו הרציניות.

הוא הבחין בה והזדקף, מסתכל עליה במבט מאיים, מפחיד.

"מה עוללת?" הוא התפרץ עליה, עושה לכיוונה צעד מאיים. היא נסוגה לאחור, מנסה להמשיך להיאחז במשקוף הדלת, וכמעט מעדה. "מה עשית לה?!"

"מספיק," ארטמיס אמרה מכיוון המיטה בשלווה מסוכנת. שיערה היה פרוע ועיניה היו מעט לא ממוקדות, כאילו היא סובלת מכאב ראש חזק מאד, אבל היא דיברה בצלילות. "תעזוב אותה לנפשה."

פארנהייט קמץ את אגרופיו והמשיך לנעוץ במורגנה מבט.

"אני רוצה שתלך עכשיו," ארטמיס המשיכה. "אני ומורגנה לא סיימנו לדבר."

"אבל אימא – "

"אל תתווכח."

פארנהייט עזב את החדר בחוסר רצון בולט. מורגנה הסתכלה אחריו בשילוב של שמחה לאיד ובלבול. היא עדיין לא בדיוק הפנימה את מה שהתרחש שם, ואוזניה עדיין היו מלאות צלצולים.

"בואי, מורגנה. שבי," ארטמיס חזרה לשכב והחוותה למורגנה להתיישב על קצה המיטה. היא עשתה כדבריה. משום מה הזיכרון הישן שראתה בזיכרונה של ארטמיס הפחית את הפחד שלה מפני האישה, הבהיר לה שהיא בסך הכל אנושית.

"זה היה משהו מיוחד, לא?" ארטמיס אמרה בצחוק קליל.

מורגנה לא הגיבה, לא יודעת בדיוק איך להגדיר את החוויה שזה עתה עברה.

"ההצלה שלך הייתה לא רעה. יש לך כישרון למשחק," ארטמיס אמרה, ראשה שוקע בכרית. היא הניחה את ידיה על ביטנה, כאילו התכוונה ללכת לישון, ועיניה רפרפו, כמעט נעצמות.

"אז מי ניצחה בסבב הזה?" מורגנה שאלה, באמת לא בטוחה.

ארטמיס פלטה צחוק יבש. "אני אתן לך את היתרון הפעם." החיוך שלה היה קצת עצוב. מורגנה חשבה על הזיכרון שראתה.

"הוא באמת סילק אותך מהבית?" היא מצאה את עצמה שואלת.

ארטמיס הנהנה, עיניה עצומות. "אבל הוא התחרט על זה," היא אמרה בלחישה רכה, כמעט לא ניתנת לשמיעה.

מורגנה חשבה על הדם. "את רצחת אותו?"

"אי אפשר להוכיח את זה," ארטמיס הבהירה לה בעניים עצומות, ושוב נראתה קצת משועשעת. מורגנה פלטה צחוק עצבני, למרות שלא הבינה למה היא עושה את זה.

"אז מה את אומרת?" ארטמיס אמרה לאחר שתיקה קצרה. "את תהיי שותפה או כלי עבודה?"

"שותפה," מורגנה שיקרה.

"יופי," ארטמיס אמרה, כאילו מורגנה הסכימה ללמוד ממנה לסרוג ולא לקחת חלק בתוכנית שתשנה את העולם. "ואל תדאגי בקשר לבן שלי. הוא לא יניח עליך אצבע כל עוד אני פה."

משום מה זה גרם למורגנה להרגיש רגועה מאד. רק זו הייתה סיבה טובה מספיק לרצות להיות בצד של ארטמיס. לפחות עד היום בו תוכל להביס אותה במשחק.

הפרק הקודם		הפרק הבא