מתאחדים מול אויב חדש

טוב, סליחה שאני מעלה את הפרק מחדש, פשוט בטעות נשלח לי בקשה למחוק אותו, ומלא סיבוכים, אז העלתי את הפרק מחדש. 
זו תהיה בקשה גדולה מדי לבקש ממכם להגיב שוב?...
כמו שכבר אמרתי, יש לי על המחשב עד פרק 12, ועכשיו אתם בפרק 7. זה אומר שאין לכם עוד הרבה כדי להדביק את קצב הכתיבה שלי. אם אני אכתוב יותר, אני אעדכן מהר יותר. וכשמגיבים לי, זה נותן לי יותר מוטיבציה לכתוב. (שלא תבינו לא נכון, אני אכתוב גם בלי תגובות, פשוט אני אכתוב מהר יותר.). 
וכמו שכבר אמרתי, זה הפרק השני האהוב עליי. צחקתי בו הרבה, וממש נהנתי לכתוב אותו. 
תהינו! 

פרק 7
וולט/אנוביס

וולט התעורר בביתן של האדס. הוא הביט במיטה שמולו, איפה שניקו ישן. היא הייתה ריקה למרבה ההפתעה.
אנוביס? אתה פה? שאל וולט את האל שגר בתוכו.
"ברור שאני פה. אם לא הייתי פה גם אתה לא היית פה." השיב אנוביס בנימה משועממת.
טוב, טוב. רק אל תהרוג אותי. התגונן וולט.
"אחלה משפט להגיד לאל המוות." וולט גיחך וקם מהמיטה והתלבש במהירות. הוא הלך לצחצח שיניים ולהפתעתו, ראה שניקו כבר שם.
"בובררובוובר." מלמל משהו ניקו. וולט נתן לו מבט שואל. הוא שטף את פיו מהמשחה.
"מה שהתכוננתי להגיד, זה בוקר טוב." אמר.
"אהה, אז בוקר טוב גם לך." ענה וולט.
"אני בדרך לחדר אוכל. אתה בא?" שאל ניקו והתקדם אל הדלת. וולט ענה בחיוב והלך אחריו.
"שאלה. יש לך אולי מושג למה אתה דווקא בביתן של האדס? פשוט, נבחרת להיות פה. אתה שייך לכאן, וידעת את זה. איך?" שאל ניקו. הוא לא נשמע סקרן. הוא לא נראה מתוח. הוא נראה כמו תמיד. כמו ניקו, אפל ומיסתורי. וולט צחק.
"אני לא יודע. אולי זה קשור לזה שאל המוות המצרי שוכן בתוכי. אבל כנראה שזה באמת מתאים לי." גיחך. עיניו של ניקו נפערו. "אני יודע שאולי אצלכם זה לא נהוג או אפשרי, אבל ככה זה אצלנו. בדרך כלל זה לא לתמיד, אבל אנוביס זה הדבר שמחזיק אותי בחיים." הסביר וולט.
"דבר?" רטן אנוביס. "אני לא עוד אחד מהקמעות המטופשים שלך! קצת כבוד."
בסדר, בסדר! אתה לא צריך להתעצבן. ענה וולט והזעיף את פניו.
"הכל בסדר?" שאל ניקו בחשש מסוים.
"כן, פשוט אדון אנוביס," הדגיש, "מתנהג כמו דיווה." אמר וולט.
"הוא קורא לי דיווה." מלמל אנוביס. "תזכיר לי שוב למה נכנסתי אליך?"
"תסתום!" אמר בקול רם מבלי לשים לב. וולט הזעיף פנים וצפה בניקו מנסה למחוק את חיוכו, ללא הצלחה מרובה.
"אז לריב איתו, זה ככה בשגרה?" ניקו חייך. וולט הנהן וחייך גם הוא.
הם הגיעו לחדר אוכל. וולט ראה את סיידי ונופף אליה. היא חייכה ונופפה אליו בחזרה. אחר כך חזרה לדבר עם חבריה לביתן. וולט המשיך לצפות בה, סוג של מהופנט. היא הייתה יפה כתמיד. הבוקר לבשה ג'ינס כהה וחולצה אדומה שהתאימה לפסים האדומים בשיערה הבלונדיני (למרות שלפעמים היא החליפה צבע. ירוק, שחור, כחול, סגול, מה לא?), ונעלה נעלי ריצה קלות בצבע שחור.
"אתה צריך לספר לה. השינוי יתרחש בקרוב." הזכיר לו אנוביס וניער אותו מעולם החלומות.
אני יודע, אני יודע. מתי בערך זה יקרה? שאל וולט. אנוביס שתק למשך כמה דקות.
"חמש עשרה דקות וחמישים שניות." אמר.
כן. זו ההגדרה של בערך. מלמל וולט. אנוביס רטן משהו שוולט לא הצליח להבין. הוא קלט כמה מילים כמו 'בערך', 'עדיף', 'מדויק', 'אוףףף'.
וולט אכל משהו קטן ואז הלך אל השולחן של ארס.
"סיידי. אני צריך לדבר איתך. זה דחוף." לחש לה באוזן. סיידי הסתובבה אליו בהפתעה, וחתיכת שיער אדומה נכנסה בטעות לפיו. וולט הרגיש טעם של צבע מר והשתעל.
היא קמה מהשולחן ואמרה שלום לכל חבריה. וולט חיכה בסבלנות.
שבע דקות." אמר אנוביס. וולט התעלם.
כשהתפנתה אליו לבסוף, הם הלכו למקום שקט, איפה שיוכלו לדבר. הם הלכו לערוגות התות, וההליכה ארכה קצת זמן.
"חמש דקות." זמרר אנוביס.
אתה מוכן לשתוק?! התעצבן וולט.
"הכל בסדר?" שאלה סיידי והביטה בוולט בדאגה.
"הכל בסדר, פשוט... קשה לי להסביר." גמגם וולט. המבט המודאג של סיידי לא מש מפניה.
"זה לא משהו רע, פשוט..." וולט נאנח. זה היה קשה לו.
"אתה מוכן לדבר כבר?! יש עוד שתי דקות לשינוי וסיידי הולכת להתחרפן!" אנוביס נלחץ, ו-וולט ביחד איתו.  
"את יודעת שהייתי אמור למות, בגלל המחלה התורשתית שלי נכון?" התחיל וולט. סיידי הנהנה, לא אוהבת את הכיוון שהוא חותר אליו.
"אז הגוף שלי "מתעייף" ופעם בחודש הוא אמור לקרוס. אז אנוביס ואני חיפשנו פיתרון, וגילינו שאפשר שהגוף של אנוביס יחליף את שלי. השינוי הזה רק לשלושה ימים, פעם בחודש." אמר וולט. הוא חשש מהתגובה של סיידי. פניה נותרו חסרות הבעה.
"ומתי... יהיה השינוי הזה?" היא הדגישה במעט מרירות ושילבה את ידיה.
"עכשיו." הספיק לומר לפני שהשינוי התבצע. מה שקרה הפתיע את שניהם.
וולט איבד תחושב ברגליו וקרס על בירכיו, וסיידי מיהרה לאחוז בידו, אבל היא נעלמה. התפוגגה לאבק ועפה עם הרוח. סיידי פלטה צווחה קצרה.
וולט חש כאילו הוא מחולק לעשרים מליון חלקיקים שונים שהתפזרו ברוח, ופתאום הם התאחו.
סיידי הביטה באנוביס ששכב על הדשא ועיניו פתוחות בהפתעה. היא קיללה חרישית.
אנוביס נראה כמו שהוא תמיד נגלה אל סיידי, אבל כעת הוא נגלה כך בכל מקום... ואל כולם.
הוא לבש חולצה שחורה שרשום עליה 'דת מאטל' ומעיל מעור מעליה וג'ינס. עיניו החומות בצבע שוקולד מצמצו בהפתעה.
"זה היה מוזר." מלמל והופתע. גם וולט הופתע. הוא הבין שהתפקידים התחלפו. עכשיו וולט היה בתוך אנוביס. הוא היה הצופה מהצד.
"או, אלוהים." מלמלה סיידי והתרחקה כמה צעדים אחורה.
"אל תדאגי, זה עדיין אני." אמרו אנוביס ו-וולט ביחד. היה להם תחושת דה ז'ה וו נוראה, והיו בטוחים שגם לסיידי.
סיידי הסתובבה והלכה בעצבנות. אנוביס השפיל את ראשו.
"לך אחריה אדיוט!" צעק לו וולט. הוא לא רצה לאבד את סיידי רק בגלל שאל המוות מפגר.
אל תצעק עליי! כן, בדיוק הזמן המתאים לריב.
"סיידי! סיידי! נו, חכי שנייה. גילינו את זה רק לפני חודש!" צעק אנוביס ורץ אחריה.
"וחודש זה פרק זמן כל כך קצר שלא מצאת זמן להגיד לי את זה, אה?!" אמרה בעצבנות, עדיין עם גבה אל אנוביס ועדיין הולכת בעצבנות אל חדר האוכל.
"אדיוט אחד..." מלמל וולט. הוא היה בטוח שאם הוא היה יכול, הוא היה דופק את הראש בקיר, אבל לא היה קירות בחלל הריק שהיה בו. ברצינות, מה אנוביס עושה פה בכל יום? משתעמם למוות? הו, האירוניה.
"סיידי-"
"נדבר על זה אחר כך. עכשיו יש לנו דברים חשובים יותר לעשות." קטעה אותו והתיישבה בשולחן של ארס, זועמת. אנוביס קלט הרבה מבטים – בעיקר של בנות – ננעצים בו.
הוא נאנח והתיישב בשולחן של האדס מול ניקו.
"סליחה, אני מכיר אותך?" שאל ניקו והביט בו כאילו חסר לו בורג. אנוביס נזכר שהוא בגוף שונה עכשיו.
"זה וולט. פשוט הרבה, הרבה סיבוכים ו... טוב, היי. אנוביס, אל המוות מדבר." פלט אנוביס והשעין את ראשו אחורה. הוא הבין שכנראה יאלץ לחזור על ההסבר הזה עוד הרבה פעמים היום.
ניקו משך בכתפיו.
"אתה לא מפסיק להפתיע." אמר בשיא האדישות ונגס בחתיכת פיצה. אנוביס שם לב שבטנו מקרקרת. הוא ביקש מהצלחת הקסומה שתביא לו עוף.
"ניסית פעם פיצה?" שאל ניקו. אנוביס משך בכתפיו והחליף את העוף לפיצה. "אני מתחיל להישמע כמו פרסי." מלמל ניקו לעצמו. אנוביס נגס בפיצה בזהירות והופתע לגלות טעם שכמוהו לא ידע. הוא חיסל את הפיצה במהירות, למראה ניקו המחייך. אנוביס חייך גם, אבל ידע שלא לעוד הרבה זמן.

הפרק הקודם		הפרק הבא