מועדון הקשת בענן

הפרק הזה הוא לא המשך לעלילה של חברי המועדון, אלא פרק שמציג לפניכם עלילת משנה על ילד חדש שהצטרף להוגוורטס בתחילת השנה. הפרק הזה גם יותר אישי וקיטשי אז תתמודדו :3

20 ביוני, 2013

אומרים שכשמשהו נגמר, משהו טוב יותר בא אחריו. אבל הפעם זה לא ככה. אני יודע שזה לא יהיה טוב יותר, זה לא יכול להיות טוב יותר. שום דבר לא יכול להיות טוב יותר ממנה! שלוש שנים שהיא תמיד הייתה שם בשבילי. גם כשגילו שאני קצת מוזר, היא הייתה שם ועודדה אותי שגם היא מוזרה כזאת ושזה בסדר. כשהייתי שמח, עצוב או סתם מעצבן, היא הייתה שם לראות מה שלומי ואף פעם לא נמאס לה ממני. ומה אני נותן לה בתמורה? עובר למקום אחר! אני זוכר שכשעליתי לכיתה א' אימא שלי אמרה לי שהיא מקווה שהיא תהיה המחנכת שלי, אבל במקום זה קיבלנו אחת מכשפה. ואז בכיתה ג' כשסוף סוף פיטרו אותה, היא הגיעה. היא הגיעה ושינתה לי, לכולנו, את החיים. אני זוכר שבאותה שנה גילינו שאני קוסם. הייתי גורם לדברים משונים וכולם פחדו ממני. אני זוכר שהייתי בדיכאון, והיא באה אליי לשאול למה. אני זוכר במדויק מה עניתי לה. "כי חושבים שאני מוזר". היא שאלה למה, אז סיפרתי לה. ואז עלה לה חיוך קטן כזה ונחמד על הפרצוף. היא הסתכלה עליי ואמרה לי שאין לי מה לדאוג. היא אמרה לי שאני קוסם. אני זוכר שהבטתי בה במבט מוזר. הייתי בטוח שהיא השתגעה, ואז היא מיהרה להגיד שגם היא קוסמת. באותו רגע הייתי משוכנע שהיא משוגעת, אבל אז היא הוציאה שרביט והראתה לי קסם. אחד אמתי. זה היה מדהים. אני זוכר שאחרי זה ישבנו ודיברנו. היא סיפרה לי הכול. על עולם הקוסמים, בית הספר לקוסמים, משרד הקסמים, חוקים, היסטוריה וכל דבר שרק קשור בנושא. באותו הרגע פתאום הבנתי שיש מישהו שמבין אותי. שיש מישהו שאני יכול לברוח אליו כשרע לי ואני יכול לדעת שהוא תמיד יהיה שם. שהיא תמיד תהיה שם. היא הפכה להיות כמו אימא שנייה שלי.
אני זוכר שלפני שלושה חודשים, ביום הולדת שלי, קיבלתי מכתב. זה היה מהוגוורטס. בית הספר הזה שהיא סיפרה לי עליו. פתחנו אותו ביחד אחרי השיעור. היא בכתה, אבל היא שמחה בשבילי. היא שמחה שאני עכשיו אגיע למקום שמיועד לי ואוכל להתקדם בחיים. גם אני שמחתי, אבל לא בכיתי. לא אז. הזמן עבר ולאט לאט התחלתי לעכל פתאום שזה עומד להיגמר. שזהו זה, זה נגמר. אלה החודשים האחרונים שלנו ביחד. והנה אנחנו עכשיו, ביום האחרון ללימודים. כולם שמחים ומאושרים כי יש חופש. הם שמחים ומאושרים כי להם יש לפחות עוד שנה אחת ביחד איתה. ואני? יושב בצד. יושב בצד ובוכה. והיא באה לנחם אותי ולחבק אותי, אבל זה לא באמת עוזר. שנינו לא מעכלים שזה נגמר. שאני באמת עוזב. היא אומרת שאני תמיד מוזמן לבקר בחופשות ושאנחנו לא נפרדים לגמרי, אבל שנינו יודעים שזה לא אותו הדבר. שנינו יודעים שכאן זה נגמר. תמונה כיתתית אחרונה, צריך להיפרד גם מהחברים. עכשיו גם הם בוכים.
זהו, הגיע הזמן ללכת הביתה. אני עומד בפתח הכיתה ומהסס. מרים את הרגל בזהירות ולאט לאט מניח אותה מחוץ לכיתה. אני מביט מאחור, דמעה זולגת על פניי, וזהו. זה נגמר. אבל אני לא יכול, אז אני חוזר פנימה. עוד תמונה, עוד פעם להיפרד מכולם. חיבוק אחרון לחברים, חיבוק קבוצתי וכמובן חיבוק גם עם המורה, שאליה, אני הכי אתגעגע. אני ממהר לצאת שוב מהכיתה, לפני שאתחרט. זהו, אני בחוץ, והפעם לתמיד. הגיע הזמן להתחיל חיים חדשים, להתקדם הלאה. אני מוחה את הדמעות ומתחיל להבין שזה באמת נגמר. זה קשה לי, זה קשה לכולם, אבל אין מה לעשות. "מה שצריך לקרות יקרה" היא אמרה לי, ואני סומך עליה בעיניים עצומות. אני הולך הביתה, והדבר הראשון שאני עושה זה לפתוח את היומן, ולכתוב כאן, ממש כאן, את מה שאני מרגיש. לספר לך איך נראה היום האחרון שלי בבית הספר. ככה נראה היום האחרון שלי בבית הספר.

1 בספטמבר, 2013

היום היה היום הראשון שלי בהוגוורטס, ואני חייב לציין שהמקום הזה פשוט מדהים! חשבתי שהיא סתם הגזימה כשהיא תיארה לי את המקום, אבל מדהים פה! האזור של המיטה שלי בחדר המגורים שבמועדון, יותר גדול מהחדר שלי בבית. זה מדהים! והאוכל פה מצוין, ויש פה אחלה של תלמידים וגם המורים נראים די נחמדים. הכל פה באמת מעולה, אבל עדיין משהו חסר לי פה. זה עדיין לא משתווה לבית הספר הקודם, לכיתה שלי. זאת אומרת, מבחינת שיעורים השיעורים פה אדירים, וגם מבחינת המקום, אבל מה זה שווה אם אין לי פה את האנשים שאני אוהב? אני יודע שאני אמצא פה חברים, אבל זה עדיין לא יהיה אותו דבר. ויש משהו אחד שאני לעולם לא אמצא פה, וזה מורה כמוה. אני תמיד אדבוק בדעה הזאת שאף מורה לא יוכל להשתוות אליה. ואם כבר מדברים עליה, שיבצו אותי לבית שהיא הייתה בו! זה לא מדהים? מהיום, אני, ג'ק, תלמיד גאה בבית הפלפאף. הבית שבו חברים זה מעל הכול. הבית שבו כולם עוזרים ותומכים אחד בשני וערכים זה הדבר הכרחי. בדיוק מה שהיא תמיד ניסתה להגיד לנו. בזכותה אני בבית המדהים הזה. היא לימדה אותי הכל. היא לימדה אותי שהכי חשוב זה לעזור. יותר מציונים, יותר מהישגים, יותר מהכול. זאת היא לימדה אותי.
אני מניח שעכשיו כל דבר יזכיר לי אותה. נהייתי רגשי ממש כמוה. אבל הפעם הדמעות מוצדקות. אני רוצה לחזור הביתה, לאנשים שאני אוהב. אני רוצה, אבל לא יכול.
טוב, אני חייב לסגור כי איזה אידיוט אחד בא להציק לי, שוב. אני חושב שקוראים לו סדריק או משהו כזה... ביי...

נ.ב – מחר אני אספר לך איך היה בשיעור שיקויים. אומרים שסנייפ(המורה לשיקויים) הוא המורה הכי קשוח ומפחיד בבית הספר!

הפרק הקודם		הפרק הבא