הראשון(ה) של ניקו

טוב, חברים. 
זה הסוף.
אין לי ממש הרבה להגיד, רק כמה נקודות חשובות.
*Avenged Sevenfold  אומר באנגלית 'ננקם שבעתיים'.
*אוונג'לין בא מהשורש אנג'ל, מלאך באנגלית.
*כדי לשמוע את השיר dear god https://www.youtube.com/watch?v=FGHFoKvDTCg של הלהקה המדוברת. 
תהינו! 

אפילוג

"אנו מכריזים בצער רב וביגון עמוק, על פטירתה של אוונג'לין דָיַימֶרָה," אמר הכומר בטקס ההלוויה, "שמתה בעקבות תאונת דרכים-"
'תאונת דרכים... כן, בטח.' חשב ניקו במרירות. זה היה בוקר אפרורי ומדוכדך. השמיים היו כבדים ועננים שחורים ריחפו בעצלתיים. הארון היה כבר בבור, פתוח.
ואוונג'לין לא שכבה שם.
גופתה לא נמצאה. הארון היה ריק, אבל ניקו דמיין איך זה היה אילו שכבה שם, עם חולצת הטי הרגילה של הלהקה Avenged Sevenfold. שיערה השחור שהיה צבוע באלכסון בכחול היה פזור, יפהפייה כתמיד. היא הייתה שוכבת רגועה, כאילו היא רק ישנה ולא מתה. ניקו הצטער שהוא לא יכול לראות את עיניה הכחולות כעת, הוא לא יכול לשקוע בהן ולשכוח לרגע מהכל. "- מצערת מאוד," ניקו עצמו לבש טוקסידו שבכל זמן אחר היה מתלונן על אי הנוחות ועל המבוכה, אבל עכשיו הוא רק רצה לכבד את אהובתו. "יהי זכרה ברוך." שאר האנשים מלמלו את המשפט שוב. גם ניקו, אבל הוא בקושי שמע את קולו הנוקשה.
לא היו הרבה אנשים. כמה ילדים מהשכבה הגיעו, אבל לאף אחד מהם לא היה באמת אכפת. היו כמה מבוגרים מהשכונה, שרק חיכו שהטקס ייגמר כדי שיוכלו לחזור לעניינים האישיים שלהם. פרסי ואנבת' היו שם כדי לתמוך בניקו, אבל הוא התעלם מהם לחלוטין.
הכומר סגר את הארון שלא הכיל דבר.
איש איש בתורו לקח את הכף והחל לזרוק חול על הארון. ניקו זרק את החול על הארון כמעט בלי משים, כאילו רובוט עושה את התנועות במקומו.
איש איש החלו האנשים ללכת. אף אחד לא רצה להישאר.
"אני כל כך מצטער, ניקו. אני יודע שאהבת אותה..." אמר פרסי והניח יד על כתפו. הוא לבש חליפה שחורה ואנבת' שמלה שחורה שהחמיאה לה מאוד. תלתליה הבלונדיניים היו אסופים בקוקו ועיניה האפורות מודגשות בצלליות שחורות. פרסי הנהן והוא ואנבת' החלו להתרחק.
"זה בסדר." מלמל, למרות שהכל ידעו שזה לא.
"זה קורה לטובים ביותר. תאונת דרכים... עצוב נורא." אמרה אנבת' וחיבקה את ניקו. הוא רק חשב על האמת. על זה שלא תאונת דרכים הרגה אותה, אלא קרונוס. הכל היה באשמתו, אבל לא היה לו פנאי לחרטות והיסוסים. אוונג'לין לא מתה סתם.
"אתה בא?" שאל פרסי. ניקו התנער ממנו והניד בראשו.
"לכו, אני רוצה להישאר עוד קצת."
והוא היה לבד.
ניקו התיישב ליד הקבר, בוהה בו. מוחו היה ריק. לא היו מחשבות ולא היו הרהורים. הוא פשוט בהה.
צחוק צורמני התגלגל לאוזניו. צחוק מוכר.
ניקו הרים את ראשו וראה את העיניים האדומות והחיוך השטני מביטים בו.
היית יכול למנוע את זה, ניקו... חייה היו פרושים לפניה, ואתה גדעת אותם...
ניקו חרק שיניים.
"לך מפה." הוא לחש, אפילו שהאזור היה ריק ולא עמד שם אפילו איש אחד. המקום היה ריק מאדם, אף אחד לא רצה להתקרב לשדה המבודד והמפחיד שמצבה תקועה במרכזו, אבל שום גופה.
מבלי לומר שום מילות פרידה? שאל קול הבס וצחק צחוק מתגלגל ולא נעים.
"אמרתי," ניקו קמץ את אגרופיו וקם. "לך מפה!" קולו התגבר לצעקה. קרונוס שוב צחק, והפנים החלו להתרחק, כשהפרחים הצהובים שניקו שם על המצבה איתו. זה הרתיח אותו, המעט כבוד שניסה להביא לה נעלם. "לאן אתה הולך?!" צרח ניקו והחל לרדוף אחרי הפנים והפרחים שלו.
הוא חצה את השדה המת, וחסם כל דבר אחר בשדה הראייה שלו מלבד הפנים.
להתראות ניקו...
הפנים נעלמו.
ניקו הביט סביבו וראה שהוא בשדה אחר. שדה מלא בפרחים. פרחים אדומים וצהובים, ורודים וסגולים, ובכל הצבעים, אבל משהו נראה חסר. זה היה נראה לא מתאים ולא הוגן שאוונג'לין מתה והעולם יפה ופורח. הוא המשיך ללכת, מסומם משלל הריחות, כשלבסוף נעצר בחלקה אחרת. הוא התיישב לידה והביט בפרח שמולו. פרח אחד ויחיד ששבר את הכל.
זה היה ורד. ורד שחור. ניקו קטף אותו בעדינות והביט לתוכו. הליבה הייתה כחולה – הצבע החסר – והיה נדמה כאילו היא פעמה. היא שאף את ניחוחו ונאלם דום מרב הפתעה – זה היה הניחוח של אוונג'לין. ניחוח פיקנטי וטרופי, לא שייך, לכוד בארץ מאושרת שלא התאימה לו.
הוא קם בעדינות, והחל לצעוד בחזרה את דרכו אל מקום קבורתה.
הוא עמד מול הקבר. הוא הניח בעדינות את הורד על הקבר. הורד התרומם לאט, והצמיח שורשים אל האדמה. ניקו לא הבין את התופעה המוזרה הזו. אבל לא אמר דבר, לא עשה שום תנועה קיצונית.
לבסוף הורד התמקם במקום שניקו שיער שהוא מול ליבה של אוונג'לין.
הוא בהה בורד במשך כמה שניות ואז פרץ בבכי. הוא צנח על בירכיו ותחב את פניו בידיו.
"אני כל כך מצטער..." הוא מלמל וניגב את הדמעות. "זה הכל באשמתי." הם היו אומרים לו שהוא לא אשם, אם הם היו יודעים בכלל. ניקו לא סיפר לאף אחד והוא גם לא יספר. זה הסוד שלו. הסוד ששובר אותו ומכלה אותו מבפנים.
"תמשיך הלאה, ניקו." אמר קול עדין. ניקו הרים את פניו במהירות והביט באוונג'לין.
אוונג'לין, שיושבת מולו ומוחה את דמעותיו. אבל מגעה היה קריר ולא שינה דבר.
אוונג'לין, ששיערה השחור היה בהיר יותר, גם עיניה, גם גופה. ניקו שלח יד לגעת בה, אבל היד רק עברה דרכה. זו הייתה רוחה.
"אוונ-" ניסה לומר ניקו אבל היא קטעה אותו.
"אני לא יודעת למה יש לך הילה שחורה, אבל אל תישאר איתה." עוד דמעה ברחה מעינו של ניקו. "אני אוהבת אותך עם הילה לבנה."
"אף אחד לא מסוגל לראות הילות. אז למה את כן?" שאל ניקו והניח את ידו איפה שידה השקופה נחה. כמובן שידו עברה דרך ידה, אבל זה הביא לו נחמה כלשהי.
"זוכר במקלט? שאמרתי לך שלא תעמוד בעוד הפסד?" ניקו לא הבין למה היא שינתה את הנושא. הוא רצה לדעת את התשובה, אבל שיער שגם היא לא יודעת את התשובה. ייתכן שלעולם לא ידע. "טעיתי. אתה חזק, ניקו," ידיה השקופות נחו על ידיו. "אתה חזק." היא חזרה, ואז התפוגגה.
ברז הדמעות נפתח שוב, אבל לא באותה עוצמה.
הדמעות זלגו באיטיות על פניו, בלי נשימות מאומצות, בלי נשיפות, בלי גניחות או אנקות. בשקט.
"את יודעת, כשהיינו בסרט, אז. לא נתת לי להשלים את המשפט, אוונג'לין. מעולם לא הייתי מאושר כל כך, ואני מניח שגם מעולם לא אהיה." ניקו באמת לא האמין שיוכל להיות מאושר שוב. הוא לא האמין שיש לו סיבה לחיות, אבל הוא רצה להמשיך, בשביל זכרה של אהובתו. בשביל לכבד את זכרה. "אני עוד אנקום שבעתיים." חיוך מריר הבזיק על שפתיו והוא הביט למעלה. הוא ידע שממלכת המתים למטה, ושם נשמתה של אוונג'לין אמורה להיות, אבל הוא הביט בעקשנות למעלה. "תיהני עם המלאכים, אוונג'לין, מלאך שלי." 
 

התמונה: http://tinypic.com/r/2wqy14j/8

הפרק הקודם