ימים של חשכה

 מצטערת על העיכוב הגדול בעדכון, עברו עלי שבועיים עמוסים מאד. לצערי הפרק לא יצא לי טוב כמו שהייתי רוצה, בעיקר כי לא רציתי לעכב את הפרסום שלו עוד יותר. אני מקווה שתהנו ממנו בכל זאת (:

פרק 7

הגלריה

סקורפיוס זרק את עצמו על הרצפה המאובקת במקום בו אלבוס נפל רגע לפני כן, אבל הוא פגש רק בשיש קר. הוא מישש את הרצפה כאילו הייתה בו תקווה שאם יחפש טוב מספיק ימצא את אלבוס תחת ידו לפתע, אבל לא נשאר ממנו או מהנשמה המעונה שתקפה אותו כל זכר.

"אלבוס..." הוא מלמל את השם בתבוסה.

מראה בן משפחת מאלפוי כורע בתוך האבק בעניים קרועות בפחד וחרטה עורר בג'יימס שילוב של חמלה וגועל. הוא חפן את מפת הקונדסאים המשובשת שלא הראתה את שמו של אחיו בחוסר רחמים תוך כדי גידוף עצבני. קודם הם מופרדים מלילי וטארה, ועכשיו אלבוס נעלם ללא סימן... לג'יימס לא נותר הרבה מה לעשות מלבד לקלל את המקום הארור הזה.

"מה עכשיו?" סקורפיוס אמר בקול סדוק, ידו החיוורת ממששת את סדקי המרצפות.

"אתה המומחה," ג'יימס החזיר בעצבנות. כל זה קרה בגלל מאלפוי, בגלל שהוא לא היה מסוגל לעמוד בקצב. הוא אמר לאלבוס שזה לא רעיון טוב להביא אותו, אבל האידיוט הזה היה חייב להתעקש... ומה עכשיו? היכן הוא? הוא חי, או שמא...?

סקורפיוס משך באפו באומללות וקם על רגליו.

"הוא יהיה בסדר," הוא קבע בטון בטוח באופן מוזר. "הוא חי. אני מרגיש את זה..."

"תעשה לי טובה," ג'יימס מלמל מבלי לחשוב. סקורפיוס נעץ בו את מבטו והוא הפנה לו את גבו, מנסה להתרכז כדי להבין לאן עליהם לפנות כעת. הדרך קדימה הייתה חסומה, ונותר להם רק לנסות למצוא דרך אחרת לעקוף את הדלת הנעולה ולהצטרף אל לילי וטארה.

"אתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה," סקורפיוס אמר מאחוריו, תולה את תיקו על כתפו במעשיות. לפתע ידו הייתה על מפת הקונדסאים, אך ג'יימס מנע ממנו לחטוף אותה.

"תן לי לראות," הוא דרש ממנו. "אני אגלה לאן הרוח הזו הייתה יכולה לקחת אותו."

ג'יימס לא הרפה. "איך אתה יכול לדעת את זה בדיוק?"

"תראה," סקורפיוס אמר לו בתקפות לא אופיינית. ג'יימס היה מופתע מקור הרוח שהציג למרות שבברור היה נסער מאד. "אני יודע שאתה לא מחבב אותי – "

"למה אתה חושב ככה?" ג'יימס הכיש בסרקסטיות מלאת בוז.

"אבל אנחנו תקועים ביחד עכשיו," סקורפיוס המשיך מבלי להתייחס להערה. "המעט שאנחנו יכולים לעשות זה לנסות לעבוד כצוות."

ג'יימס הרפה מהמפה. האמת הייתה שהוא לא ציפה מסקורפיוס לדבר בכזו סובלנות ורוגע, הוא ציפה לתחילתה של התנצחות. באותו הרגע הוא הבין שהוא לא משוחח עם אחיו; הוא הבין שסקורפיוס לא היה רק הגרסא טהורת הדם של אלבוס. הוא היה מחושב וסבלני ממנו בהרבה.

"כל זה קרה באשמתך," הוא טרח לציין בעוד סקורפיוס פורש את המפה המשובשת לפניו.

"אני יודע," הוא השיב בקור, עניו על המפה.

*

לילי צפתה בדלת הכבדה נסגרת במקום בו היא עמדה לפני רגע קצר, ושמעה את הטריקה המתכתית של המנעולים העתיקים שננעלו בצידה השני.

היא וטארה היו לבדן כעת במסדרון אפל. טארה הרפתה מזרועה של לילי והדליקה אור בקצה שרביטה, אך לא הייתה בו כמעט שום נחמה. רעש חבטה ופצפוץ נשמעו בצד השני – מישהו מנסה לפרוץ את הדלת – אך ללא הועיל. לאחר כמה רגעים הכל השתתק.

לילי התעטפה בגלימת הארגמן שלה. היא לא הייתה יכולה להכחיש את העובדה שפחד התחיל לחלחל לתוכה.

היא הסתכלה בטארה בחיפוש אחר הדרכה. האישה הבהירה סקרה את המסדרון הזר שלפניהן בקור רוח מרשים, כמחפשת השראה לפיתרון למצבן.

"איך נמצא אותם עכשיו?" לילי שאלה אותה.

"אנחנו לא," היא השיבה חד משמעית. "אנחנו לעולם לא נצליח, לא בלי המפה. אנחנו צריכות להתרכז בלמצוא דרך החוצה, ולקוות שהם יודעים שעליהם לעשות את אותו הדבר."

לילי לא הייתה בטוחה שאחיה יודעים שזה מה שעליהם לעשות. הבנים למשפחת פוטר לא מוותרים בקלות, היא ידעה, בטח שלא על מציאת אחותם (ובמקרה של ג'יימס, על מציאתה של טארה).

"מה עם מולודוב?" לילי שאלה את טארה בזמן שזאת התחילה ללכת לכיוון היחיד שהזדמן להן. משום מה היה שם קר מאד, כאילו כפור חודר מאיזה שהוא פתח נסתר בקירות האבן.

"הוא לא בעדיפות ראשונה כרגע," טארה השיבה. "מה הטעם למצוא אותו אם לא נוכל למצוא את הדרך החוצה? הוא לא שווה את הסיכון."

"אבל חשבתי שאת רוצה למצוא אותו," לילי אמרה. לטארה היו רגליים ארוכות והיא הלכה מהר מאד, כך שלילי הייתה צריכה להתאמץ כדי להדביק אותה בהליכה.

"אני רוצה, אבל לא במחיר חיי. את והאחים שלך לעולם לא מוותרים, מה?"

"לא, כנראה שלא," לילי אמרה בגיחוך קודר. "הייתי בטוחה שאת תרצי למצוא אותו יותר מאיתנו."

"זה לא נכון," טארה ענתה בפשטות קודרת.

"אבל הוא – "

"אני זוכרת מה הוא עשה לי," היא קטעה את לילי. אז היא חיככה בגרונה. "אני מתנצלת. אני לא אוהבת לדבר על התקופה הזו. השארתי אותה מאחור." זה נשמע כאילו היא באמת מתכוונת לזה.

לילי שתקה לרגע. לבסוף היא שאלה, "את לא רוצה לנקום בו?"

"לא... כן." טארה הייתה שקועה בהתחבטות פנימית עמוקה. "לא יודעת. אבא שלי כבר מת, זה לא משנה. גם ככה אנחנו לא נמצא אותו היום, בהנחה שהוא הצליח לחמוק מהרוחות האלה."

ללילי היו המון שאלות אל האישה הסקנדינבית; היא מעולם לא באמת הבינה לחלוטין מה היה מקומה של טארה באירועי טורניר הקוסמים המשולש. היא רצתה לשאול אותה על יחסיה עם מנהל בית הספר שלה, עם ג'יימס, על מה שקרה לאביה במשימה האחרונה, על הקשר שלה עם אוכלי המוות, על בעלה חסר הפנים ועל מה שהביא אותה לנסוע עד אנגליה כדי למצוא אותו. כדי להבין את הסיפור לעומק היה עליה להבין את מיקומו האישי והרגשי של טארה בתוכו. אבל היא הבינה שכרגע זה לא הזמן הנכון לשאול את השאלות האלה, לא כשהן אבודות באגף החסום והמסוכן ביותר בהוגוורטס לבדן.

אור נראה בהמשך המסדרון, מעורר בשתיהן תמיהה וגורם להן לעצור. זה היה אור חם של אש יציבה, בוקע מתוך אולם שבפתחו קשת שיש מפוסלת ומפוארת במיוחד. הן החליפו מבטים והמשיכו לאותו כיוון בצעד זהיר.

כשהן התקרבו לילי הצליחה לראות את העיטורים היטב באור האש. העמודים שהחזיקו את הקשת נחצבו בצורה מתפתלת ועגלגלה, ובראש הקשת ניצבו שתי גיריות מפוסלות הפונות אל לב גדול עשוי שיש וורדרד עם נימים זהובים יקרים מפז.

תחושת שלווה עטפה אותה ברגע שנכנסה לתוך טווח קרני האור, והיא הבחינה שגם כתפיה הרזות של טארה מתרפות מעט. אולי הידיעה שהסמלים שעל הקשת הם סמליה של הלגה הפלפאף היו שהשרו עליהן רוגע, תחושה שהן מוגנות. לפחות לעת עתה.

הן נכנסו תחת הקשת, סקרנותן גוברת בהתמדה על הזהירות שלהן. מאחורי הקשת היה אולם רחב ידיים, דומה מאד לאולם הגדול בו דיירי הטירה סעדו בימים אלה. האולם היה מלא שולחנות עץ כבדים וספסלים נמוכים; כריות רכות למראה היו מפוזרות בנדיבות בקרבת ששת האחים העשויות שיש וורדרד שבערו משני צידי החלל. השולחנות היו ערוכים בכלי חרסינה וגביעי זהב מבריקים וגיגיות אבן מלאות מים צלולים הוצבו שם כאילו בכל רגע עומדת להתחיל סעודה לכבודה האורחים ירצו ליטול את ידיהם.

חלונות הגבוהים עשויים זכוכית צבעונית הציגו איורים עליזים של בעלי חיים – בעיקר גריות – פרחים ופירות. מהתקרה נתלו נברשות זהב עצומות בהן דלקו מאות נרות לבנים דקיקים.

המקום היה כל כך נקי ונעים שלקח ללילי רגע להיזכר שמשהו מוזר בכל המצב. השולחנות, הכריות וכרכובי האח היו מבריקים מניקיון, כאילו אובקו באותו היום ממש, ובולי העץ המבוערים היו טריים כאילו הוזנו רק לאחרונה. לא נראה באולם סימן לכך שהוא נמצא בליבו של אגף נטוש ומסוכן – בעיניה של לילי הוא יצא ממש מתוך ימי הפאר של המייסדים.

"זה נראה כאילו מישהו גר פה," טארה אמרה במילים את המחשבה שחלפה בראשה של לילי בעוד היא מעבירה אצבע על אחת מצלחות החרסינה המבריקות. "את חושבת ש – " היא קטעה את דבריה בקריאת בהלה פתאומית. משהו קפץ מתחת לשולחן וגרם לכל הצלחות והסכום לרעוד מעוצמת המכה.

לילי רכנה והסתכלה מתחת לשולחן. יצור קטן היה מכווץ שם בצללים, רועד. הוא היה רזה מאד, והיו לו ידיים דקות וארוכות שאחזו בבהלה באוזני עטלף. זה היה גמדון בית.

"הי, זה בסדר," היא אמרה ליצור ברכות.

גמדון הבית הסתכל בה בעניים עצומות. כמעט מבלי היסוס הוא הזדחל ושרברב את ראשון בין השולחן לספסל כדי להשיב לה מבט מקרוב.

לילי הכירה גמדוני בית, אבל היא מעולם לא ראתה גמדון בית כזה. עורו היה בצבע שנהב, לא בצבע החום המלוכלך של גמדוני הבית הנפוצים, ועיניו העגולות היו בצבע וורוד רך. ידיו הרזות היו מקושטות בצמידי זהב ואוזני העטלף שלו נשאו עגילים תואמים, והוא לבש טוניקה לבנה צחה עם רקמה יפיפייה של להב זהוב במרכזה.

"גברתילי!" היצור צייץ באושר פתאומי, דמעות ממלאות את עניו המבריקות כמראות. "נפלא לראות את גברתילי!"

"אה... גם אותך," לילי השיבה בחוסר וודאות. "איך קוראים לך?"

"אימא של בדגר קראו- קראה לו בשם כדי לכבוד- כבד את גברתילי הלגה הפלפאף!" גמדון הבית סיפר לה בהתרגשות גדולה. הוא יצא ממחבואו והתייצב מולה כדי לקוד לה קידה כה עמוקה שאפו דמוי הכפתור כמעט נגע ברצפה.

"גברתילי רוונה!" הוא קרא אל טארה בסיום הקידה והשתטח גם בפניה. "בדגר לא התכוון פחוד- להפחיד את גברתילי."

טארה הסתכלה על לילי בחיפוש אחר הסבר להתנהגות, אבל לא היה לה שום הסבר.

"בדגר," לילי אמרה לגמדון הבית בסבלנות. "מי, אה... מי אתה חושב שאנחנו?"

"בדגר ידוע- יודע," גמדון הבית השיב ללא היסוס, עניו נוצצות בעודו מסתכל בלילי בהערצה. "בדגר כל החיים שלו חכו- חיכה לגבירה הלגה שתחזור הביתה, כמו שאימא תמיד- תמיד אמרה."

אז הוא פנה אל טארה ביראת כבוד, "וגם הגבירה רוונה חזור- חזרה – בדגר כל- כל יום מבריח את העכבישימים מהספרימים שלה."

"הוא הוזה," טארה לחשה ללילי.

לילי הסתכלה בבדגר בדאגה. לא נראה שהוא שמע את דבריה של טארה, וגם אם שמע כנראה בחר להתעלם. הוא עדיין הסתכל בהן באהבה והערצה, כאילו באמת האמין שהן הלגה הפלפאף ורוונה רייבנקלו שחזרו מהמתים.

"בדגר הכין אוכלימים!" הוא הצהיר לפתע. הוא אחז בפרקי ידיהן של לילי וטארה והוביל אותן לכיוון הכריות שמול האח, מושך אותן עד שלא הייתה להן ברירה אלא להתיישב. אז הוא הקיש באצבעותיו ומגשי זהב עמוסים פירות, לחמים, גבינות ועוגיות הופיעו לשירותן. היו שם גם גביעי בדולח נוצצים וכד זכוכית של נקטר סמיך.

טארה ניצלה את הרגע בו גמדון הבית הלך ללבות את הגחלים שבאח כדי לומר ללילי בשקט, "אולי הוא יודע משהו על מה שקורה כאן. על מולודוב, או לפחות על רוחות הרפאים."

משום מה זה לא היה בראש סדר העדיפויות של לילי באותו הרגע. היא באמת הייתה מותשת מההליכה הממושכת ומהפחד שהכביד עליה בהרפתקה הזאת; המנוחה מול האש המחממת קרצה לה.

אבל זה באמת הרגיש לא נכון פשוט לנוח והתעלם מכל השאלות שהיו לה. היא פשטה את גלימתה ובחרה ענב סגול מהמגש. המקום גרם לה להרגיש נינוחה מאד, כאילו היה ביתה.

 "יש כאן עוד גמדוני בית, בדגר?" היא שאלה את גמדון הבית בנימוס.

"רק בדגר, גברתילי," הוא השיב לה. לפתע הוא נשמע פחות עליז. "פעם היו חברימים, אבל אחרי המלחמימים המפחידימים האנשימים הפסיקו לבקר, והגמדונימים היו עצובים- עצובים... קשה לגמדונימים לחיות בלי אדונימים." הוא ניער את ראשו כאילו על מנת להיפטר מהעצבות ושלח אל לילי חיוך בוהק. "אבל בדגר חכו- חיכה, הוא ידע שגברתילי הלגה עוד תחזור! בכל יום הוא נקו- מנקה את החדרימים שלה ומכין את הסעודותים שלה, כמו שאימא למדו- לימדה, וגברתילי סוף- סוף- סוף חזרה הביתה!"

לילי לא הייתה בטוחה כיצד להתמודד עם הערצה והאהבה שקרנו מעניו הוורודות של גמדון הבית. בניגוד אליה, טארה נותרה ממוקדת.

"לא היה כאן אף אחד מאז המלחמה?" היא שאלה. "אתה בטוח בזה?"

בדגר פכר את ידיו בעצבנות, משפיל את עניו. "היו- היה," הוא ענה בחשש. "האדון המפחיד- מפחיד עושה לבדגר רעשימים ובלגנימים בחדרימים, והוא פחוד- מפחד כשהוא בא... אבל עכשיו הכל יהיה בסדר!" פניו התבהרו. "גברתילי חזרה, והוא גרוש- תגרש את האדון המפחיד!"

"מי זה?" טארה דרשה לדעת, מתאמצת ללכוד את תשומת הלב של גמדון הבית בזמן שזה התחיל לסדר את הכריות מסביב ללא צורך. "איך קוראים לו? אתה יודע?"

בדגר טפח על הכריות בעצבנות. "בדגר פחוד- פוחד להגיד..."

"זה מולודוב?" טארה התעקשה. בדגר נענע את ראשו הכדורי בשתיקה, מתרוצץ בעצבנות.

לילי רכנה קדימה ואחזה בזרועו הדקיקה של היצור. הוא נעצר מייד והעניק לה את כל תשומת ליבו, כאילו היה נתון תחת כישוף.

"אל תפחד, בדגר," היא אמרה לו ברכות. "אנחנו נגן עליך מהאדון המפחיד. תספר לנו איך קוראים לו."

שפתיו של גמדון הבית רעדו בחשש. לילי אחזה בו וקירבה אותו אל חיקה, כאילו היה ילד.

"בדגר פחוד- מפחד," הוא התוודה בפניה, אוזניו שמוטות. "מה אם האדון נרו- נורא יגיע?..."

"אנחנו נגרש אותו," לילי הבטיחה לו. היא רכנה כך ששיערה נפל סביבו כמו ווילון מגונן. היא חייכה, כמעט בלי הבחנה. "אמרת בעצמך – אנחנו הגבירות הפלפאף ורייבנקלו, לא?"

עניו של בדגר נצצו לעברה באהבה והוא הנהן בנכונות.

"קרו- קוראים לו... ס... ס..."

"זה בסדר. אנחנו פה," לילי עודדה אותו באהבה, קולה רך כמו פצפוץ הרמץ באח.

גמדון הבית בלע את רוקו, עניו הגדולות פעורות. "סילברת'ורן."

*

נדמה היה לג'יימס שהם הולכים שעות. לא פעם אחת הוא התפתה לחטוף את המפה מידו של סקורפיוס, זה הוביל אותם בריכוז כשהוא הולך צמוד לקיר המסדרון. הוא לא ידע מה הוא עושה, זה היה ברור לשניהם. השתיקה ביניהם הייתה מרה וכבדה כמו משקולת.

ידיו של ג'יימס היו תחובות עמוק בכיסיו כמו מתבגר מריר בזמן שהלך, תוקע מבטים עצבניים בקשתות ובפני הפסלים המתים שקישטו את המסדרונות, אלה הפכו להיות אפלוליים, קרים וגסים יותר ככל שהתקדמו, כאילו הם חודרים לחלקים הראשוניים ביותר בטירה.

עיני האבן הריקות של הדמויות המוזרות גרמו לבטן שלו להתהפך. הוא קילל את האגף המערבי פעם נוספת. זו הייתה אמורה להיות משימה פשוטה, למצוא את מולודוב. הוא עדיין לא וויתר על המטרה הזאת, למרות שהיה מופרד מאחיו ומטארה. הוא אמר לעצמו שהשלים עם אירועי המשימה השלישית, ובכל זאת משהו באותו לילה נותר בלתי פטור עבורו. החלק האחרון במעגל היה מולודוב, שהיה באותו הבניין כרגע, ורק מציאותו תאפשר לג'יימס להשאיר מאחור את הלילה הזה. השאלה הייתה איפה הוא היה עכשיו.

הוא תהה איך לילי וטארה מסתדרות. שתיהן היו חכמות ומכשפות מעולות, הן ידעו להגן על עצמן, ובכל זאת הוא היה חסר נחת מרוב דאגה. ואלבוס... לאיזה מן צרה האידיוט הזה הכניס את עצמו עכשיו? כדאי היה לו מאד להיות בריא ושלם, אחרת ג'יימס יגרום לו להצטער...

"תן לי את המפה," הוא אמר לסקורפיוס לבסוף, סבלנותו פוקעת. "אתה לא יודע לאן אתה הולך."

סקורפיוס נעצר. להפתעתו של ג'יימס הוא השיב לו את מפת הקונדסאים בתבוסה.

"הוא חייב להיות כאן איפה שהוא," הוא מלמל בקול קודר, פניו אל המשך המסדרון. "חייב. הוא היה חייב להגיע לאן שהוא. אנשים לא נעלמים סתם ככה..."

"הגיע הזמן לנסות טקטיקה אחרת, מאלפוי," ג'יימס אמר לו, בוחן את המפה המעוותת בכתמים ומנסה להבין משהו מתוכה. הוא לא ראה אף שם, אפילו לא את שלהם. לבסוף הוא טחב אותה לכיסו בהחלטיות.

"אל תייבב," הוא אמר לסקורפיוס בנוקשות ועקף את הגבר הבהיר בדרכו.

"אני לא מייבב," סקורפיוס השיב מאחוריו בקור רוח שהרגיז את ג'יימס. "מה התוכנית שלך, בדיוק?"

ג'יימס שתק. לא הייתה לו תוכנית מלבד להמשיך.

"מה יש לך נגדי?" הבן למשפחת מאלפוי שאל פתאום. "אף פעם לא עשיתי לך שום דבר רע. למה אתה שונא אותי כל כך?"

ג'יימס נאנח. "אתה באמת חושב שזה הזמן לשיחה הזו?"

"אנחנו תוקעים ביחד בינתיים," סקורפיוס התעקש. "אם אין לך תשובה להתנהגות שלך לפחות תנסה להתנהג בנימוס ותפסיק לבקר אותי."

האמת הייתה שלא הייתה לג'יימס תשובה ליחס שלו. מאז ימי ילדותו הוא למד לשנוא את תלמידי סלית'רין, ובייחוד אנשים כמו סקורפיוס מאלפוי – בנים מפונקים למשפחות טהורות דם שחשבו שהן יותר טובות מכולם. תלמיד סלית'רין היחיד שהוא ראה כיוצא דופן היה אלבוס, וגם את זה לקחו לו כמה שנים להבין.

סקורפיוס היה מאד שונה ממנו, מכל בחינה. הוא מעולם לא התרגל לאופי השקט שלו, אפילו אחרי כל השנים – האופי שלו תמיד עורר את חשדו, כאילו טהור הדם מסתיר משהו אפל מאחורי הנימוס חסר הדופי שלו. מלבד זאת שהוא סלד מיחסיו עם אחיו יותר מכל דבר אחר.

"ג'יימס..."

"מה עכשיו?" ג'יימס החזיר בעצבנות. לא הייתה לו סבלנות לשיחת הנפש הזאת עכשיו.

"תראה."

הוא נעצר והסתכל על המקום עליו סקורפיוס הצביע על הרצפה, בהצטלבות בין המסדרון שלהם למסדרון שחצה אותו. לא היה שם כלום מלבד אבק. הוא הסתכל בסקורפיוס בחוסר סבלנות.

"אתה לא רואה?" הוא אמר לו, כורע ובוחן את האבן. "האבק פה לא אחיד, כאילו משהו נגרר על הרצפה. כמו גלימה."

מבט קרוב יותר הבהיר לג'יימס שהוא צודק. באמת היה פס עבה של רצפה נקייה יחסית בתוך האבק, עובר בכל המסדרון שחצה את שלהם.

הוא הסתכל ימינה ושמאלה במהירות. מימינו המסדרון הסתיים בגרם מדרגות חשוך מאד ובקצה המסדרון שמשמאל היו דלתות עץ כפולות רעועות. אחת מהן הייתה פתוחה למחצה.

מבלי להתריע בפני סקורפיוס ג'יימס הלך אל הדלת במהירות, מותיר לו ללכת בעקבותיו. הוא הסתכל לתוך החלל שמעבר לדלת בזהירות; מה שראה שם הפתיע והפליא אותו.

זה היה חדר ארוך, כמו גלריה, זהה בצורתו לחדר בו הוא ראה את שמו של מולודוב במפה כשנכנסו לאגף לראשונה. הרצפה הייתה שיש אדמדם מעוטר נימי זהב יקרים; שאריות מפוחמות של מה שנראה כמו מדורה נראו עליה, ולידם שק עם שאריות לחם ועששית זכוכית שבתוכה נר דולק. בהמשך ניצב סולם ברזל בעל גלגלים, כמו של ספרייה. היה ברור מעבר לכל ספק שמישהו חי בחדר הזה ועזב אותו לא מזמן.

"מולודוב," ג'יימס אמר בהחלטיות, נכנס לאולם. "הוא היה פה."

סקורפיוס לא הגיב, וג'יימס היה מסוגל להבין מדוע. הנר, שהטיל את אורו בגלים כבדים ועמוקים על קירות הגלריה, האיר מחזה יחיד במינו.

קירות הגלריה, לכל אורכם, היו מכוסים ציורים צבעוניים. הם הציגו בעיקר בני אדם, ולמרות שלא היו מציאותיים או הגיוניים בכל החלקים היו בציורי הקיר חן חסר פשרות. היו שם אנשים גדולים, קטנים, משולבים כולם לציור אחד עצום בעזרת צורות וקישורים.

היה כל כך הרבה על מה להסתכל שג'יימס לא ידע מה לראות קודם. במהרה מראה יוצא דופן משך את כל תשומת ליבו.

הוא התקרב כדי להאיר את הציור בעזרת שרביטו, לוודא שהוא לא מדמיין את מה שהוא רואה. אבל לא היה בכך ספק; בתוך ציור של לב גדול שהקרין גלים זהובים אל סביבתו צוירו שתי נשים אוחזות בידיו של יצור דמוי גמדון בית שעמד ביניהן. פניהן הבהירות היו רגועות, חסרות הבעה, כאילו האומן לא הטיב ללכוד את רגשותיהן. אחת הנשים הייתה ג'ינג'ית ועטתה גלימה אדומה, והשנייה בלונדינית בלבוש עור מיושן. אלה היו לילי וטארה.

"אני לא מאמין," סקורפיוס המה.

"אני יודע," ג'יימס השיב ביראה. "איך זה יכול להיות שיש כאן ציורים של לילי וטארה?"

"עוד לא ראית את זה," סקורפיוס אמר בהתרגשות מוזרה. ג'יימס סב וראה שהוא מסתכל בכלל על ציור אחר, מעל הדלת.

אם הציור של לילי וטארה היה מוזר, הציור הזה היה מוזר עוד יותר. הוא היה מרובע, מציג את מראה הגלריה כפי שנראתה בעיני מי שנכנס דרך הדלת. ושם ניצבו ג'יימס וסקורפיוס, עומדים בשרביטים שלופים והם מסתכלים כל אחד לכיוון הנגדי.

"מה זה המקום הזה?" ג'יימס שאל בתדהמה, למרות שידע שלא תהיה לסקורפיוס תשובה.

"אני לא יודע," הוא ענה. "אבל... אתה יודע מה זה אומר?"

"מה?"

"אם הגלריה הזו יודעת איפה אנחנו נמצאים, אם היא יודעת איפה לילי וטארה נמצאות, אז..."

"היא צריכה להראות את מולודוב," ג'יימס השלים במתח.

עניו האפורות של סקורפיוס סקרו את הקירות המאוירים בריכוז קודר. "ואת אלבוס."

הפרק הקודם		הפרק הבא