חשיבה קוסמת

הסיפור של יסמין. בצורת סונגפיק

קצת עצוב, אבל זה הסיפור שלה...

אני אשאיר אתכם עם הבעיה של סקורפיו ויסמין. דווקא אני דיי מחבבת את יסמין... היא קצת דומה לי.

טוב, תהנו.

פעם אהבת בי

תמיד אמרת שאני

קרקס שלך וליצנית

פעם אוטובוס מקרי

הגיע ולקח אותי

לחלומות של דמיוני

כשהם היו בני ארבע-עשרה, כולם ידעו שיסמין והראל הם חברים. כל מכללת 'שחף' בתל אביב. שניהם היו התלמידים הכי מבריקים- ושניהם מאוד התאמצו להשיג את השני. עד שיום אחד הם הכריזו "שולם! יותר אנחנו לא רבים!" ומאז, הם היו חברים. מי שראה אותם יחד, לא האמין שלפני שנה הקירות רעדו מהצעקות שלהם. זו הייתה אהבה, שתמיד היא מקורית במציאת זוגות. (פשוט נס שהיא לא מתאימה גרביים..)

פעם מול כל כלום

אני בכיתי

התזכור

שהבטחת לי

שנשחרר את החיות

"יסמין, כשאת בוכה את לא יפה.. מה קרה?"

"לא, סתם, שמעתי שיר יפה."

"איזה?"

"של הראל סקעת. משהו ממני?"

"באופן מאוד לא ברור, אני די אוהב את הזמר הזה." אמר הראל, התמתח ופיהק.

"כנ"ל, גם אני אוהבת אותו. מאוד לא ברור למה."

"היי, מה עם הראל מויאל?" שאלה נועה, שנכנסה לחדר.

פעם דיזנגוף נראה רחוב ארוך

פעם השירים היו בשבילי הכל

"יסמין, אני הולך להחליף שם."

"לא! למה?"

"כי חשבתי שאלאדין ויסמין יהיה יותר מתאים מאשר הראל ויסמין. וחוץ מזה, " היא חיבק אותה חצי חיבוק וצחק. "את נראית כמו נסיכה."

"אתה לא נראה כמו בן עניים!" היא קבעה כשהיא הסתכלה עליו. הוא שוב צחק, ושוב חיבק אותה.

פעם מוסיקה קסומה

לילות ביחד בלי שינה

חלון ורוח נעימה

פעם, סרטים המון

בתי קפה ותיאטרון

ועיר ושנינו עד אין סוף

"יואו, המכללה בתל- אביב, נכון? אז למה אני מרגישה שהגעתי לעיר אחרת?"

"כי את מכפר-סבא. אני גדלתי כאן."

"זה to-much  בשבילי, האנשים כאן... על זה נאמר  ללכת כי כולם הולכים/ מה זה בעצם משנה/ ממה בעצם הם בורחים."

"יאללה, בואי ניכנס לכאן. זה בית קפה נחמד ושקט, וזול."

פעם היית בא

באמצע יום גונב אותי

מהעבודה אל השדות של ילדותי

בום.

"יסמין! אמרתי לך שאסור לסחוב שבע ספרים בבת אחת!" צעק יהודה.

"זה לא בגלל הכובד!" מחתה יסמין. היא רכנה והרימה. "סתם. חשבתי..."

"על מה?"

"הראל." ענתה יסמין בפשטות. יהודה גלגל את עיניו.

"אתם דביקים כמו דבק מגע." אמר יהודה. יסמין, מהכיוון השני של החדר, תפסה דבק סלוטייפ שהיה מונח לידה וזרקה אותו על יהודה.

פעם גיל שלושים נראה כל-כך רחוק

פעם חברים שרקו לי מהחלון לבוא

"להתראות! אני יוצא." אמר הראל.

"לאן?"

"סידורים. אני צריך לפגוש את אמא שלי. היא באה לכאן, לסביבה."

"טוב, להתראות."

"אני אחזור מהר, אל תדאגי."

הוא קפץ את המדרגות, ופנה אל הרחוב.

פעם אהבת בי

עברתי מגעגועים

ואצלך כבה האור

אף פעם פעם לא יחזור

אבל הוא לא חזר.

וכמה שהיא חכתה.

וגם אמא שלו חכתה.

וכולם חכו-

והוא לא חזר.

הוא נהרג בתאונת דרכים. נהרג במקום. לא היה זמן אפילו להתאבל. לעכל.

שהוא איננו.

נהרג, והוא לא יחזור עוד לעולם.

הפרק הקודם		הפרק הבא