פגישת מחזור

היי שוב.

התאמצנו להעלות עוד פרק מהר, ואישית אנחנו מאוד מרוצות ממנו. מקוות שגם אתם :)

תהנו, ואל תשכחו להגיב! גם הערות בונות! זה חשוב לנו!

אוהבות, דרדר ואלבטראוז.

"לא, לא, שלא תהיה אי הבנה," מיהר כירון להסביר. "אנחנו לא רוצים למחוק לכם את הזיכרון. בטח ובטח שלא נהנים מזה. אבל זאת ככל הנראה האפשרות הטובה ביותר."

דממה השתררה בחדר הצפוף. עשרים ושמונה נערים היו הרבה יותר מדי בשבילו.

התלמידים היו המומים. כולם פערו פיות, ולאחר מכן סגרו אותם לקו קודר.

"אני... שאלה קטנה," אמר גרובר בקול מתוח. "אתם מתכוונים למחוק את הזיכרון לכולנו?"

רון, שישב בינו לבין הרמיוני על הספה, סובב אליו את ראשו בחדות. "מה?"

"תראו, אנחנו לא בטוחים," אמר כירון. הוא נראה מתלבט. "רק הקוסמים נמצאים בסכנה, אז אנחנו לא באמת צריכים למחוק את זיכרונם של החצויים. למרות שהסיכוי שתגלו את הכל שוב גדול יותר כשהחצויים זוכרים הכל..."

"רגע, אני רוצה להבין," אמרה הרמיוני בקול שקול. היה ברור שהתגברה על העובדה שהאלים קיימים לאחר הסכמתם של כירון ומקגונגל, ועכשיו חזרה להתנהג כמו הרמיוני הרגועה והרגילה. "יש לנו זכות בחירה בכלל?"

מקגונגל וכירון החליפו מבטים, מגיעים להחלטה ללא מילים, ואז מקגונגל הסתובבה אל הרמיוני בעייפות ונאנחה. 

"כן, העלמה גריינג'ר. יש לכם זכות לבחור אם תשכחו את השעות האחרונות ותצאו מכלל סכנה, או שתזכרו אותם ולא תהיו בטוחים עוד." הפרופסור, שנראתה מותשת פתאום, סקרה את התלמידים. "ניתן לכם לחשוב על זה, למרות שאנחנו מעדיפים בבירור שתקבלו את ההחלטה הבטוחה ביותר. ההחלטה של כל אחד אישית, לא החלטת 'הרוב קובע'. יש לכם שעה."

ובמילים אלה היא נטשה את החדר, כירון מאחוריה על כיסא הגלגלים. הדלת נטרקה אחריהם, מותירה את השקט תלוי באוויר. למשך כמה דקות כולם רק הביטו זה בזה במתח, מבלי להוציא הגה.

"טוב," שבר הארי ראשון את הדממה המעיקה. "ברור לגמרי מה ההחלטה הנכונה."

"נכון," אמר ג'ייסון בקדירות. "אתם חייבים למחוק את הזיכרון."

הארי הביט בו כאילו הוא ייצא מדעתו. "איך אתה יכול לומר דבר כזה? אני לא מסוגל לשכוח את מה שסיפרתם לנו היום, זה ירגיש כמו לנטוש אותכם."

"אבל זה לא," אמר פרסי. "תראו, זה אולי לא נשמע מזמין במיוחד, אבל עדיף לכם למחוק כמה זכרונות מאשר לחיות חיים שלמים בבריחה. מניסיון." יחסית לנער הקליל שהקוסמים למדו להכיר, הוא היה רציני להחריד. ונראה שהחצויים הסכימו איתו.

הארי נראה מעוצבן. "אבל -"

"הארי, יש היגיון במה שהם אומרים," קטע אותו רון. הארי הביט בו בתדהמה. "אני מתכוון, ברור שאם הייתי יכול הייתי מנסה לעזור, אבל שמעת אותם בעצמך. אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות. אם נבחר לזכור, אנחנו סתם מעמידים את עצמנו בסכנה."

פרסי הנהן, יחד עם עוד כמה חצויים. 

"לא," קבע ג'יימס.

לילי הסתובבה אליו במן עייפות לא מוסברת, כאילו היא הושפעה ממקגונגל. "פוטר, תחשוב בהיגיון. אתה באמת רוצה להתחיל לברוח מעכשיו?"

"אנחנו לא נברח, אנחנו נילחם!" הצטרף אליו סיריוס.

"רך כף, אני באמת חושב שלא כדאי לכם לעשות את זה," אמר רמוס.

לילי הנהנה, בעוד קלאריס ממלמלת - "רך כף?"

"רגע," אמרה אנבת'. "אני לא חושבת שאתם מבינים. כשמפלצת עולה על הריח שלכם, היא לא עוצרת עד שהיא מגיעה אליכם. וכשהיא מגיעה, היא פשוט תתנפל ואף אחד לא ישים לב בגלל העירפול. גם אם תצאו בשלום, זה באמת יכול לעשות לכם צרות. אל תשאלו." היא הביטה בפרסי בהיסוס. "רובנו כבר סולקנו מרוב בתי הספר שהיינו בהם."

"האמת ש... אני דיי בטוח שהמפלצות לא יצליחו לחדור את ההגנות של הוגוורטס." אמר רמוס.

לילי הביטה בו בתוכחה. "רמוס!"

הוא משך בכתפיו. "רק מצביע על עובדות." היה ברור שגם הוא לא שלם עם החלטתו.

"ומה אחרי הוגוורטס?" שאלה פייפר. "הרי מתישהו אתם תגמרו ללמוד שם. אם מפלצת עולה על הריח שלכם -"

"אני לא חושב שהיא תעלה על הריח שלנו," אמר נוויל במתח. "אין לנו ריח. אנחנו לא חצויים."

החצויים החליפו מבטים מופתעים. היה ברור שהם לא חשבו על זה עד עכשיו.

"כן, נכון," אמרה ריינה. "הן לא יעלו עליכם. אבל אם מפלצת סתם תעבור בסביבה ותראה שמישהו נועץ בה עיניים בין כל בני התמותה האחרים..."

"אז נלמד להתעלם," אמר פרד בעיקשות. ג'ורג' הנהן.

"אוף, תוותרו כבר!" קראה לפתע הייזל. היא נראתה כמעט... נחרדת. "תלכו על האפשרות הבטוחה, אל תקחו סיכונים סתם!" היא לקחה נשימה נרעדת. "אני... אנחנו לא נעמוד בזה אם מישהו מכם ייפגע."

פרנק חיבק אותה בעוד ניקו צעד קדימה מהצללים. כרגיל, אף אחד לא שם לב שהוא שם עד עכשיו.

"הייזל צודקת," אמר בקול אפל. "הסיכון שתיקחו אם תישמרו את הזכרונות שלכם הוא אדיר. אנחנו לא רוצים את המוות שלכם על המצפון שלנו."

סדריק חבט באגרופו על הספה בעצבים. "אתם שוכחים, שאנחנו לא עד כדי כך חסרי אונים! אני לא יודע מה המפלצות האלה בדיוק, אבל גם אם אחת מהן תתקוף יש לנו שרביטים עלינו תמיד! אנחנו יכולים להשיב מלחמה!"

"הוא צודק!" קרא הארי בהתלהבות. הוא הביט ברון ובהרמיוני.

"אה... אני חושב שאתם צודקים," אמר רון, מתוח. "אנחנו יכולים להילחם חזרה. אנחנו יכולים לעשות את זה."

הארי חייך אליו והעביר את מבטו להרמיוני. "מה את חושבת?"

הרמיוני הרימה אליו מבט רגוע. היא שתקה לרגע, שוקלת את האפשרויות, ואז אמרה, "אני אשמור את הזיכרון שלי. אני לא מתכוונת לוותר בכזאת קלות על משהו כל כך משמעותי שלא ידעתי שקיים בעולם, ויותר מזה - אני לא מתכוונת לשבת בחיבוק ידיים." היא הסתובבה אל החצויים. "אני מצטערת שלא האמנתי לכם קודם. ואני רוצה לעזור לכם למצוא פיתרון לכל זה."

החדר היה שקט לרגע, ואז אנבת' אמרה בעצב, "אני לא חושבת שקיים פיתרון."

"קיים," התעקשה הרמיוני. "תמיד קיים. ואני רוצה לעזור לכם. החיים שלכם לא נשמעים קלים במיוחד, ואני אשמח לנסות לעזור." היא הביטה בחצויים עוד פעם. "בעצם, כשחושבים על זה, מה גיל הפטירה הממוצע של חצויים?"

אנבת' התנועעה באי נוחות. תאליה נחלצה לעזרתה. 

"זה קצת מסובך," אמרה. היא התעסקה בצמיד הכסוף שלה בהיסח הדעת. "במחנה הרומי יש מן... עיר חצויים כזאת, שנקראת רומא החדשה, שם הם יכולים לחיות תחת הגנת המחנה. אז זה גיל ממוצע כמוו של בני תמותה. במחנה החצויים... טוב, שם זה יותר קשה." הרמיוני הביטה בה בשאלה. "בואי נאמר שלא תמצאי שם חצויים מעל גיל שלושים, זה בטוח."

הקוסמים פערו עיניים בתדהמה ובעתה.

"זה שונה היום," מיהרה ריינה להרגיע. "היום החצויים היווניים יכולים לבחור לגור אצלינו ברומא החדשה. אין יותר גבולות בין המחנות."

רמוס הרים גבה. "היום?"

"זה קצת מסובך," אמרה פייפר במבוכה. "נדבר על זה בפעם אחרת."

כולם הרגישו שהיא בכוונה לא ממשיכה את המשפט. 'אם בכלל נדבר שוב על דברים כאלה...'

"טוב," קלאריס רכנה קדימה ממקומה על הפוף. "אז מי מוחק את הזכרונות ומי משאיר אותם?"

פלר הביטה בה בזיעזוע. "זאת אמורה לא'יות א'חלטה אישית!"

"לא, קלאריס צודקת," אמר ניקו. "אנחנו צריכים לדעת עם מי אנחנו יכולים לדבר בחופשיות ועם מי לא."

בכוונה או שלא בכוונה, האמירה נשמעה לקוסמים כקריאת אתגר. מי מספיק אמיץ בשביל לבחור במסלול הקשה.

"אני משאיר את הזכרון שלי אצלי, תודה רבה," אמר סדריק בזעף.

"גם אנחנו," אמרה הרמיוני, מביטה ברון והארי שהנהנו.

"ואנחנו!" קרא ג'יימס בצהלה, מכליל איתו את שאר הקונדסאים. סיריוס ורמוס נראו שלמים עם ההחלטה. אך פיטר נראה כרוצה למחות, אבל פחד לעשות זאת מול חבריו.

"גם אני," אמרה לילי בהחלטיות, מביטה בניקו במבט נוקב. היא לא אהבה אתגרים.

"ואני," הוסיף נוויל.

"וגם אני," אמרה לונה. חיוך קטן נסוך על פניה.

טדי שנראה מתחבט עם עצמו, לבסוף הרים את עיניו. "אני אזכור."

"גם אנחנו," אמר פרד בשם התאומים.

פלר ומאלפוי נשארו. פלר סקרה את החצויים. מבטה נעצר לכמה שניות על פרסי, והמשיך עד שנעצר על ג'ייסון. היא המשיכה להתלבט עוד כמה שניות, ואז קראה, מניפה את שיערה לאחור. "אני רוצה לזכור א'כל."

כולם הביטו במאלפוי.הוא השיב מבט בבוז.

"אוי, תחסוך לנו," אמר הארי. הוא לקח תפוח מהקערה. "כולנו יודעים מה תבחר."

מאלפוי נעץ בו מבט קפוא וזועם, ואמר בקול חזק, "אני אזכור."

אף אחד לא היה מופתע יותר מהארי, רון והרמיוני.

אז אחרי שהייזל שאלה "אתם בטוחים שאתם רוצים?" וכולם ענו לה שכן ולא לדאוג כי הם יסתדרו, הם שוב התחילו לדבר, הפעם בקלילות, מספרים אחד לשני על אודותיהם. הקוסמים סיפרו איך מערכת הקוסמים עובדת, מה יש בהוגוורטס ועוד כל מיני עובדות. החצויים סיפרו סיפורים מהמיתולגיה, הסבירו איך העולם שלהם עובד, מי ההורים האלוהיים שלהם, הרפתקאותיהם במלחמת הטיטאנים והענקים...

אז כשכירון ופרופסור מקגונגל חזרו, כבר לא היה שום ספק שרמוס צדק. בכך שהם בחרו לשתף אחד את השני ולזכור, הם הפכו לכיתה מגובשת אחת גדולה, ולא היה ספק שבעת הצורך הם יתמכו אחד בשני. ברית נכרתה ביניהם ללא מילים כשהחליטו שכולם יזכרו. ברית שהתחזקה כשהודיעו לשני המורים שהם רוצים לזכור.

ועל אף שהמורים נראו לא מרוצים בעליל, התלמידים הצליחו למצוא צל של גאווה בפניהם. והם ידעו שלא יתחרטו על זה.

הפרק הקודם		הפרק הבא