נפלאות החיים

אממ, היי. טוב, תקשיבו כולם. בפרק יש משהו שמעל גיל צעיר, 11+ או 10+ או מה שאתם רוצים. פשוט הפרק יהיה קצת סוטה היום. תהנו.

אני יודעת שלא הייתי צריכה לעשות את זה. אבל לא הייתה לי ברירה כל כך, אתם יודעים. לפני שתשפטו, תקשיבו. וכן, אני יודעת שאסור היה לי ללכת עם מישהו שאני לא מכירה לאנשהו, אבל הכרתי אותו רבע שעה. זה הספיק לי.

הגענו למועדון. לא היה בו משהו מיוחד חוץ מדי-ג'יי ממש טוב, להפתעתי, מאבטח ענקי בכניסה כמו במועדונים בהוליווד, מלא הומואים (לא שיש לי הומופביה, חס וחלילה!), שום אנשים בבר, הרי כולם רקדו עם הטקילה והמי-יודע-מה שהם שתו. אני ישבתי עם ליזי בבר, כאילו זועקות שאנחנו רווקות מסכנות. ג'יימס הפסיק לדבר עם הבלונדינית האהבלה (לא, היא באמת מטומטמת, אין לי משהו לגבי בלונדינית, ליזי היא כמעט בלונדינית - יותר בלונדינית ממש כהה. שטנית. כן), ובא לדבר איתנו בבר. התעצבנתי, כמובן. מה, הוא חושב שאני לא יכולה לגשת לבחור ולדבר איתו? מי הוא בכלל?
"אני הולכת." הכרזתי. "רק רגע. אהה, ברמן," בחור גבוה עם פירסינג כחול באף וירוק בעין ניגש אליי. שיערו תכול בהיר, די חיוור. "כן?"
"בירה, בבקשה."
"גיל, בבקשה?"
"למה, בן כמה אתה?" גיחכתי. לא הייתי צריכה להגיד את זה. אני בטוח אסתבך בצרות. הוא הזעיף פנים והושיט לי את הבירה. חייכתי חיוך מתקתק.
"תודה רבה," אמרתי, והסתכלתי על התג הכסוף. "פט."
הוא הסתובב וניקה עם סמרטוט את הכוסות. "ביי, פוטר." סיננתי בכעס, מתקדמת לכיוון הרחבה. שם, בקיצור, מכירים אנשים. חיפשתי מישהו בגילי. 17, 18. בטוח שיש. המון צעירים מגיעים לכאן; בחור גבוה. יש לי חיבה לבחורים גבוהים. יותר נכון, אובססיה. שיער חום בהיר, עיניים ירוקות. פרצוף? מושלם. 
"היי." הוא אמר. נתקפתי פאניקה.
"היי." חייכתי. חיוך כובש, אני מקווה. מקווה, מקווה. "דניס."
"סקוט." הוא ענה במבטא אמריקאי. 
"לאס ווגאס?" צחקתי.
"הייתי מת," ענה. הבחנתי בעורו הבהיר שמציץ מתחת למעיל השחור שלו. "פקסטון, מיין."
"פקסטון?" שאלתי, מכווצת את גבותיי. "לא מכירה,"
"ברור, גם כל אמריקה לא מכירה," צחק. "חוץ מפקסטון. שם אידיוטי. אל תשאלי."
"זה מזכיר לי את-"
"גייל פק מרוקי בלו?" אלוהים, הוא מכיר רוקי בלו? זה הבחור המושלם? עור בהיר, שיער שחור, גבוה, עיניים ירוקות בצבע כהה וחזק? נראה כמו ברבי.
"כן. רוקי בלו, אתה רואה?"
"ברור," אמר. "את כל העונות. בירה?" לא שמתי לב שהוא מחזיק בקבוק בירה בידי השמאלית. נופפתי בידי הימינית.
"שמאלי, יפה יפה," החמאתי לו. 
"כן. היי, רוצה לעוף מכאן?"
מה? אני לא יודעת... מה עם ליזי וג'יימס? אתם יודעים מה? למי אכפת מג'יימס?
"אממ, חכה רגע," חייכתי והלכתי לליזי שדיברה עם פט, הברמן. ג'יימס ישב לידה ודיבר עם אותה הבלונדינית בעלת העיניים הוורודות. עדשות, זה צועק עדשות.
"היי, ליז," הערתי. הוא הלך לרגע לאחור והיא דיברה איתי.

"היי, דני, מה קורה?"

"אני הולכת." אמרתי לה.

"עם מי ולאן?" שאלה.

"עם בחור ואני לא יודעת לאן."

"ואת יודעת שאסור לך ללכת, נכון מותק?"

"למה בדיוק אסור לי ללכת, אחותי?" גלגלתי את עיניי.

"כי שלחו אותנו בחסות ג'יימס פוטר שמתחיל עם הבלונדינית המטומטמת שפה," רואים? אפילו היא מסכימה שהיא מטומטמת! "ב-ח-ס-ו-ת-ו."

"אז מה? מי שואל אותו? את צריכה להבין אותי, את משוחחת עם הברמן – "

"פטריק," ציינה.

"כן. אז את משוחחת עם פטריק הברמן ואני פגשתי בחור נחמד. וסוף סוף אני הולכת לעשות משהו עם חיי,"

"ואת בטוחה שאת לא עושה את כל זה בגלל העובדה ש..." היא לחשה.

"שמה?"

"שבכית על פוטר כל הלילה אולי,"

האדמתי כולי. "סליחה? " כעסתי, בלחש. "זה ממש לא נכון!"

"בסדר, אז זה לא נכון," היא חייכה בכניעה, יודעת ש'אין' לה סיכוי מולי בזה. "אז את בטוחה שזה לא בגלל הדעה שאת שונאת פוטר?"

"אולי," גיחכתי בבוז. "חוץ מזה, השנאה היא הדדית. לא אכפת לו ממני, אז שיעזוב אותי לנפשי. וגם את, גברת גרין."

"את עדיין צריכה לעבור דרכו." כך סיימה את השיחה והפנתה את פניה לפטריק, ככל הנראה, שישב בבר ודיבר איתה. נאנחתי. אני לא חייבת לעשות את זה, נכון? וסקוט מחכה לי בחוץ; מצד שני, זה רק לעבור. להגיד מילה, והוא יניח לי ויתן לי לצאת.

אז התקדמתי אליו. צד אחד של המוח צעק לי שבטוח שהוא לא יסכים, כי הוא מרגיש אחראי עליי. הוא גדול ממני בשנה בודדה, כמה חודשים אפילו. וגם אמא שלו אמרה שיהיה אחראי עליי ועל ליזי.

צד שני של המוח אמר לי: מי הוא בכלל? סתם פוטר. הוא בקושי גדול ממך. ואת זו שדחית אותו. אין מצב שהוא לא יסכים לך.

אני מסכימה עם הצד –

"היי, קלארק." אמר פוטר, מסתכל עליי. "מה?"

"אני יוצאת."

"לא." הוא חייך בפשטות. סליחה?

"עם בחור אחראי וגדול."

"שיכול להיות שהוא ממש גדול ולא אחראי בכלל, אם את מבינה למה אני מתכוון,"

ועוד איך אני מבינה למה אתה מתכוון! מטומטם! סקוט בחור פי שתיים יותר כיפי ומצחיק וחתיך ממך, והוא גדול ואחראי! הוא לא יעשה את זה.

"מטומטם." יריתי לעברו, מבריחה את הבלונדינית עם העיניים הוורודות שבכל מקרה שנאתי.

"יופי, הרסת לי את הדייט." זעף פוטר ולקח שלוק גדול ממה שנראה כמו בירה, אבל אני יודעת שזה מיץ תפוזים.

"כאילו שהיא הייתה מציאה גדולה," מלמלתי בקול ובכעס. "עכשיו, לעניינינו בבקשה. אני יוצאת."

"יש לי הרגשה רעה לגביו," רגע, הוא צפה בנו?

עכשיו אני יותר וורודה מאשר אדומה. "אתה עקבת אחריי, פוטר?"

"טכנית לא עקבתי אחרייך, כי באתי איתכן. ושנית כל, למה שאני אצפה בך ובחור האידיוט שפגשת?"

א. אתה מסמיק.

ב. עקבת אחריי כי ראית שפגשתי בחור. ציינתי רק את השני.

לפני שהוא הספיק להגיב, הוא וורוד ולחיי בוערות, סקוט הופיע מאחוריי וכחכח בגרונו.

"היי סקוט." הסתובבתי אליו.

"היי, דניס. יש איזושהי בעיה פה?"

"לא, זה בסדר." אני מזהה שנאה בעיניו של פוטר? הוורוד כבר הסתלק. "אתם יכולים ללכת. וקלארק?"

"כן?"

"אל תגידי שלא אמרתי." גלגלתי את עיניי ויצאנו מהמועדון, אני וסקוט. עצרנו ליד סמטה חשוכה.

"מה?" תהיתי.

"תסתובבי," הוא אמר לי בטון קשוח. לא שמעתי אותו ככה מאז שהכרתי אותו. לפני רבע שעה.

"מה? מה יש לך, סקוט?"

הוא הוציא אקדח מכיס במעיל העור השחור שלו. אני יודעת שהעיניים שלי נצצו והרגשתי מחנק בגרון – התנהגתי כמו פחדנית, בקיצור – אבל לא רציתי למות!

"את רוצה שאני אכריח אותך להסתובב?" הסתובבתי לאחר מכן. הידיים שלי רעדו והצלחתי בקושי להשתלט על עצמי. הוא קשר את ידיי, הלך מאחוריי והצמיד את האקדח לגבי התחתון. עברו ברחוב כמה זוגות ולא הבחינו בנו, וזהו. אז הרחוב היה ריק.

הלכנו עמוק בסמטה החשוכה. אלוהים, למה לא הקשבתי לג'יימס? הלוואי שהוא היה פה עכשיו. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל הייתי צריכה להקשיב לו ולהישאר במועדון שם. איתו. ולא ללכת עם הבחור שרוצה בוודאי להרוג אותי עכשיו.

הוא הצמיד אותי לקיר.

"אתה חוטף אותי?" לחשתי בקול צרוד, בולעת את הדמעות.

"סוג של." הוא לחש. "את יודעת."

"השם האמיתי שלך הוא סקוט בכלל?"

"לא." הוא גיחך והרגשתי שפתיים קשות על צווארי, קרוב לוודאי ששלו. עצמתי את עיניי, מתמודדת עם הזוועה. "האמת, ליאו. ואת חתיכה, אז מה זה משנה?" הוא צחק.

"תן לי ללכת, סוטה."

"ששש, לא משתמשים במילים כאלה." הוא חייך.

"לא." שמעתי קול נוקשה ורם בסמטה. "אתה דווקא בן זונה." ג'יימס. הלב שלי הלם יותר מקודם ששמעתי את הקול שלו. ונרגעתי לאט לאט, כמה שאני יכולה יחסית לבחורה שמאוימת עת ידי בחור באקדח שיחטוף אותה ואתם-יודעים-מה עוד.

"שחרר את האקדח. על הרצפה, עכשיו."

"אתה מצחיק, בחור."  ביד אחת הבן זונה החזיק את האקדח שכוון על ג'יימס, וביד השני החזיק אותי.

"ממש סופרמן." הוא צחק צחוק גבוה ומלגלג. "אתה רוצה את הבחורה, הא?"

"אני רוצה שהיא תחיה, אידיוט. תוריד את האקדח עכשיו ותרים את הידיים."

"או שמה, שוטר גיבור שלנו?" הוא הרים את האקדח גבוה יותר, אני חושבת שלראש של ג'יימס. "איפה האלה שלך? איפה הכוח העצום שלך, כוחות העל? אני לא רואה אותם כרגע. איפה האקדח, מתוק? מחכה לאמא הכבאית שתבוא להציל אותך?"

"תן לי ללכת, חתיכת ביריון!" בעטתי ברגליו והשתוללתי עד שהוא ירה בקיר, שלושה סנטימטרים ממני. "אופס. נפלט לי." הוא הסתכל על ג'יימס בחיוך רחב. בן זונה, חתיכת ביריון מנוול.

עכשיו תהיה לי טראומה. אני כבר בוכה כמו בחורה, אבל אני בחורה - שעומדת למות כל רגע.

"מה אידיוט כמוך רוצה ממנה?" צחק ג'יימס. סליחה? מה זאת אומרת, מה הוא רוצה ממני? אתה רומז שאני מכוערת? "הא? היא סתם חנונית. אתה יודע כמה כרישות יש בים? מה אתה רוצה מדג זהב?"

"אני לא רוצה כרישות." נשף בבוז. "אני רוצה כלבות. כמוה." הוא ליטף את שיערי ועברה בי צמרמורת. הבכי שלי גבר יותר כשנגע בי, ותאמינו לי שאם הוא לא היה חמוש הייתי בועטת לו בכל מקום בגוף שלו.

ג'יימס הוציא את הנייד מכיסו. האידיוט סובב אותי והצמיד את האקדח לצווארי.

"שתי יריות, תינוקי. היא לא תחיה, תאמין לי." 

שמעתי סירנות וראיתי אורות כחולים ואדומים. שוטר שנראה לי מוכר יצא מהניידת ועוד שוטר. השוטר גרין, מובן; עם עוד שוטר שנראה בשנות העשרים לחיו, שיערו אדום, שמזדקר קדימה ממש מעט ועיניים רגילות וחומות כדבש. הבכי שלי גבר.

"אקדח על הרצפה, תתכופף! ידיים על הראש!" צעק אביה של ליזי.

"אל תדאגי, גברתי," אמר אדום השיער. "הכל יהיה בסדר."

במילים אלה, לאחר חצי דקה לפחות, ליאו רץ עמוק יותר לתוך הסמטה. השוטר גרין הוריד את האקדח, והשוטר האדום, השוטר האדסון הצעיר, רדף אחרי ליאו, ולאחר כמה דקות נשמעה קול חבטה ואנקה מרחוק. 

אני המשכתי לבכות. ג'יימס התקרב אליי וחיבק אותי. כרכתי את ידיי סביב מותניו והבכי שלי גבר, משום מה. הרגשתי מחנק בגרון, לא הפסקתי למשוך באפי. הרגשתי את ידיו של ג'יימס בשיעורי, שכבר הפך למקורזל מעט. הוא נשק לשיערי, ולא רציתי שיעזוב.

"אמרתי לך." הרגשתי את חיוכו מתפשט על שיערי, ובמהרה הבנתי שזה מדבק. אני חייכתי, ובטח, אפילו שלא ראיתי אותו, שמר גרין חייך.

"איך ידעת?" לחשתי, שנינו עדיין מתנשמים.

"תחושת בטן." כמובן שלא האמנתי לו, אך לא הייתי סקרנית באותו הרגע ומה שרציתי זה רק שירגיע אותי, ושיחמם אותי, ושיגרום לי לצמרמורת בנגיעתו. 

"אל תבכי. הכל בסדר." הוא לחש, התנתק ממני לאחר כמה דקות של חיבוק.

"אני מצטערת שלא הקשבתי לך, פוטר." חייכתי.

"זה בסדר, קלארק." הוא הניד בראשו. "העיקר שהכל בסדר."

הפנתי את ראשי לאידיוט האזוק שהחזיק השוטר האדסון וצחק. 

"מגיע לי עורך דין!" צרח האידיוט. "אני יודע את הזכויות שלי!"

"ברור שאתה יודע את הזכויות שלך," צחק השוטר גרין בקול, לפני שהוא נכנס לניידת. השוטר האדסון כבר נכנס. נוהג.

"התיק הפלילי שלו מפוצץ, אני אומר לכם." הוא הקריא מהנייד שלו. "ליאונרד ריבר, הידוע בכינויו טי.גצחק. שוד מכולת, היאבקות לא חוקית, מכירת אלכוהול וסמים, רכישת זונות, אונס נערות, התעללות בבעלי חיים! וואו, הוא רק בן 26 הממזר. קדימה לכלא, חבר. ביי, דניס. ביי, פוטר. תהנו. אני מצטער." הניידת נסעה משם, השוטר האדסון נראה מרוצה מאוד מכך שתפס אותו ולא הזמין תגבורת, והשוטר גרין סתם נראה מרוצה.

"זה נשאר בינינו." אמרתי.

"הם יתקשרו להורים שלנו." צחק ג'יימס.

"שכחתי מזה." חייכתי ושקעתי בעיניו החומות, שולטת כבר על נשימתי.

"בואי נלך הביתה." הוא חייך והסתובב אל עבר הרחוב. הלכנו עד לקצה הסימטה וכבר ראינו את המועדון.

"את קפואה." הוא אמר בעודו מוריד את סריג הצמר שלו. צחקתי.

"מה לעזאזל אתה עושה?"

"תלבשי את זה." הוא פקד עליי.

"אין מצב." עניתי לא בטון רציני. הוא חייך. "באמת, ג'יימס, זה בסדר. אתה תקפא מקור." הוא לבש חולצה ארוכה כחולה וחמה, אבל לא מספיק חמה, כי באנגליה תמיד קר.

"תיגעי בי." צחקתי למשמע אוזניי. הוא רק חייך. "קדימה. תיגעי לי ביד. תיראי שאני לא קופא."

הושטתי את ידי בזהירות רבה אל ידו. ערמומי, אני מודה. היד שלו, כתמיד, הייתה חמה. צחקתי.

"כן, אתה חם." הנהנתי. היא החזיק בידי ושילב את אצבעותיו באצבעותיי. אני חייכתי, הוא צחק ואני נסחפתע לצחוק.

הפרק הקודם		הפרק הבא