כשהחיים מתהפכים

יאי! עוד פרק! מקווה שאתם שמחים, כי יש לי מחסום כתיבה.

בכול אופן, מחר לימודים,

אז כנראה תהיה האטה בקצב שאני מעלה פרקים.

תהנו, ואל תשכחו להגיב, כמובן!

לא הבנתי איך עשית את זה. אני הבת של אל הים, לא האדמה.

"מרעיד האדמה..." שמעתי את פרסי ממלמל.

עדיין היינו תקועים על שני עמודים ותהום מכול צדדינו, ולא היה לי שמץ של מושג איך זה קרה, ויותר גרוע, איך להחזיר את המצב לקדמותו.

"קים!" צעק פרסי. היינו ממש רחוקים אחד מהשני, ואני הייתי כול כך מבוהלת עד שלא טרחתי לחשוב איך פרסי אמור ללמד אותי איך להחזיר משהו שהוא לא מכיר.

"תעצמי עיניים ותתרכזי באיך לחבר בחזרה!" צעק לי. "כמו שעשית מקודם, רק הפוך!"

"אני לא יודעת איך עשיתי את זה מקודם!" צרחתי לו בחזרה, מבוהלת עוד יותר.

"רק תעצמי עיניים!" צעק לי פרסי. קל לו לדבר. הוא לא צריך לעצום עיניים כשהוא מתנדנד על אי קטן. וגם לו לא היה פחד גבהים.

"אני- אני לא מסוגלת!" צרחתי לו, משתדלת לא להביט למטה.

"רק תעשי את זה!"

"לא!"

"קדימה! זה זז!"

"אני לא יכולה!"

"קים! תעשי את זה וזהו!"

עצמתי עיניים והתרכזתי. ידי תפסי משהו בלתי נראה וקרבו אותו. יותר. ויותר. לא הרגשתי שהאדמה זזה, אבל כן הרגשתי שאני מצליחה.

כשסיימתי, פקחתי עיניים. נותר סדק קל איפה שהאיים שלי ושל פרסי היו, אבל חוץ מיזה, לא נותר דבר.

פרסי התנשף ונשכב על הרצפה.

נאנחתי בהקלה. זה נגמר.

כשהסדרנו את נשמתינו, פרסי הציץ בי. "מה השעה?" שאל, מתישב על המיטה שצצה ביחד עם שאר חלקי האדמה.

"שש וחצי." עניתי, רועדת.

"את בסדר?" שאל, כשראה שאני לא מפסיקה לרעוד.

"כ-כן." שיקרתי.

"את נראת חיוורת." הוא בחן את פניי.

"יש - יש לי קצת פחד גבהים." אמרתי והתישבתי על המיטה.

"היי, זה בסדר שפחדת קצת. לא הבנת איך זה קרה, ופשוט עשית את זה. למרות שנצטרך לתקן את הריצפה..." מבטו הדואג של פרסי הביט בסדק המשונן שנוצר.

צחקתי קלושות. "תודה, פרסי."

"היי, מה לא עושים בשביל אחים קטנים?" צחק.

נעצתי בו מבט זועם. אבל נקרה בראשי המחשבה, שהוא צודק. אנחנו אחים, ואין לי מה לעשות בעיניין.

"שיהיה. אבל... אני לא ידעתי שזה מה שאני מסוגלת לעשות..." רעדתי עוד הפעם, נזכרת בגובה הרב שיצרתי.

להפתעתי הרבה, פרסי חיבק אותי. חיבוק מנחם, של...אח גדול.

"אני גדול ממך רק בארבע שנים, את יודעת." אמר לפתע. "זה לא כול כך הרבה. מעניין, כי עדיין הייתה את הנבואה."

משכתי בכתפיי. "לא יודעת. באמת שאין לי מושג."

"היי, אמרת שש וחצי?" שאל פרסי לפתע.

"כן, למה?"

"כי אנחנו מאחרים לארוחת ערב!" קרא פרסי ומשך אותי לחדר האוכל.

כשישבנו לאכול, והזמנתי פיצה, ושמתי את החלק הטוב כמנחה, לחש אלי פרסי - "שולם, אחות קטנה?"

"שולם," עניתי, ולאחר מחשבה קטנה, הוספתי, "אח גדול."

הפרק הקודם		הפרק הבא