במשך אלף שנים

קצת תודות לפני הקריאה- לבטא המדהימה שלי katherine221 :)

---------------------------------------------------

הרמיוני התעוררה בפיהוק גדול, היא שפשפה את עיניה לא מודעת למקום שבו היא נמצאת או לדברים שהתרחשו בערב הקודם.
אבל היא כן חשה כובד זעיר על בטנה,היא הביטה מטה ואז היא ראתה זרועה אחת וחיוורת נחה עליה ואוחזת במותנייה.
היא סובבה את פניה ונתקלה בפנים החדות של דראקו שהוארו בקרני שמש שהתגנבו דרך החלון.
שערו הבלונדיני זהר בגוונים צהובים של שקיעה ולחייו היו סמוקות מעט. 
עיינה נדדו אוטומטית לשפתיו הדקות ומחשבה מטורפת התגנבה לראשה, מה יקרה אם היא תנשק אותו? איך הוא יגיב?.
נשיקה, 'אוי לא! הנשיקה', הרמיוני נזכרה איך היא כפתה את עצמה עליו ואיך היא טענה שאכפת לו רק מטוהר דם.    
'הוא בטח חושב שאני סוטה מטורפת, ובצדק', הרמיוני נאנחה בתסכול והסתכלה סביבה לא מעזה להזיז את ידו החמימה.  
בחדר אשר הם היו בו הוא חדר השינה של דראקו מאלפוי, וזה לא יכול להיות ברור יותר . היו מעט תמונות זזות שלו לצד בית ענקי אך לא היו שום תמונות מהוגוורסט.
היו גם ציורים של נוף יפיפה שנראה כה אמיתי עד שיכל להשתוות לגן עדן במרחק נגיעה.
ובכל זאת הייתה תמונה מסוימת שתפסה את עיניה, תמונה של בחורה צעירה מחויכת על ראשה היה כובע גרב וגומה קטנה נגלתה בזמן החיוך.
הנערה התנהגה כאילו היא מתביישת להצטלם מכסה את פנייה תחילה ואז מורידה את ידיה ומחייכת חיוך מקסים. 
היא רצתה להסתכל קרוב יותר אבל אז דראקו מלמל בצורה לא ברורה והצמיד אותה קרוב יותר לגופו כך ששפתיו נגעו במצחה.
הרמיוני עצמה את עיניה בחוזקה לא בטוחה למה היא עושה את זה, ליבה החל לדפוק במהירות, דבר שלא חשה מאז שנתה השישית כשרון מלמל את שמה.
היא הייתה מודעת פתאום לכל מגע בין שניהם, ידה נחה על גבו באופן נוקשה כתוצאה מכך שהוא הצמיד אותה אליו. 

"את מפגע לציבור כשאת שותה", דראקו לחש מרחיק את שפתיו ממצחה אך לא מזיז את גופו מימנה.
עיניה היו עצומות וידו עברה בקלילות על עצמות הלחיים שלה, מרוב הפתעה מן המעשה הכל כך יוצא דופן, הרמיוני
פתחה את עיניה וראתה את עיניו האפורות בוהות בה כשמרחק עלוב מפריד בין
שפתיהם, המחשבה המטורפת שהיא חשבה כאשר היא התעררה הפכה לרצון חזק להיות קרובה אליו יותר ממה שהיא עכשיו.
"דראקו", קול נשי נשמע מן כיוון הסלון "מתוק, הגעתי לעזור לך לסדר את הבית אמרת שבוע שעבר שאתה ביום חופש".
דראקו זז אינסטינקטיבית מהרמיוני משאיר חלל ריק היכן שחיבק אותה "תשארי כאן", דראקו לחש ולפני שיצא מן הדלת בזמן שכפתר את חולצתו והוסיף עם מבט מודאג "בבקשה בבקשה אל תרעישי".      

  'זו החברה שלו', עיניה של הרמיוני נדדו אוטומטית לתמונת הצעירה המחייכת והיא החלה לחוש מן השפלה חזקה, היא רצתה לברוח משם כמה שיותר מהר.
איך היא לא חשבה על האפשרות הזאת?, מאלפוי שמתעסק עם שתי בחורות זה דבר שנשמע הגיוני לחלוטין.
הרמיוני עמדה להתעתק לביתה שהכיל גמדון בית בשם נמו ( שאם יורשה לציין קיבל שכר נאה וימי חופש בחגים ובחופשות)
ואת חתולה הפרוותי קרוקשנקס, שנראה ידידותי ומנחם יותר מאי פעם, אך הקולות התקרבו יותר ויותר אל דלת חדר השינה.
"החדר מסודר לגמרי אני לא צריך עזרה", מאלפוי אמר במן התרפסות מוגזמת.
"לא העזתי ללכלך אותו אחרי שבאת פעם קודמת", הוא הוסיף קולו הגובר יותר ויותר. 

      "לא העזתי ללכלך אותו אחרי שבאת פעם קודמת", הוא הוסיף בקולו השהתגבר יותר ויותר.
"אל תדבר שטויות", הקול הנשי אמר בחביבות יתרה "אני תמיד באה בימי ראשון".
  מסתבר שהקול הנשי ניצח בגלל שידית הדלת הסתובבה והרמיוני מצאה את עצמה עומדת פנים מול פנים מול נרקיסה מאלפוי
שבאופן מפתיע חייכה חיוך דקיק אך חביב, הרמיוני כמעט יכלה לראות את הקרב שמתכולל בראשה של אימו.
נרקיסה מאלפוי הפנתה את ראשה לאחור כדי להסתכל על פניו של בנה שהיו חיוורות יותר מן הרגיל.
"הרמיוני גרינג'ר", היא אמרה בפשטות ללא היוהרה הרגילה שזורמת בקולם החלקלק של בני משפחת המאלפוי "איזה הפתעה... נעימה אני מניחה", היא תפחה
על כתפה של הרמיוני באופן טבעי עד כדי כך שהרמיוני נאלצה להתנגד לדחף שלה להתרחק ממנה כשצמרמורת עברה בגופה.

נרקיסה מאלפוי שלחה מבט אחרון בהרמיוני שהרמיוני לא יכלה לפרש והפנתה את גבה אלייה כדי לפנות אל דראקו.
"אני שמחה לגלות שהתגברת על המוגלגית ההיא יקירי, הריי כבר עברו כמעט שנתיים", פניו של דראקו התקשחו מיידית  והרמיוני חשה בחוסר נוחות שהוקרן מגופו של דראקו ומבוכה חלקית שהוקרנה מגופה של אימו.
"קראו לה מריה, אמא", דראקו לחש במרירות והסתכל על התמונה של הנערה מחייכת.
"אוקיי מתוק", נרקיסה מאלפוי אמרה בקצרה ושתיקה מעיקה השתחררה בחדר.
הרמיוני תהתה ביאוש ' אם היא תתעתק יבחינו בהעלמות שלה' רוב הסיכויים שכן היא קבעה למרות שהמבטים שדראקו ואימו נעצו זה בזה היו ממוקדים עד כי שכנאירה חשו שרק שניהם בחדר.
"אני ישאיר אותכם לבד", נרקיסה אמרה לבסוף והתעתקה משם, הרמיוני שלחה בדראקו מבט מודאג היא החלה לחשוב שהוא הולך להתמוטט על הרצפה הוא לא אמר דבר.
מבטו הושפל ועיניו בוהות, על פניו הייתה הבעת חוסר אונים ושנאה שכנראה הופנתה לאימו-שני דברים שלא חשבה שהוא יכול להרגיש.
 אך להפתעתה, הוא הלך לעברה ידיו סגרו על עורפה ופניו נקברו בשערה החום והמבולגן  ורק אז רגליו קרסו.
הרמיוני חיבקה אותו חזרה באופן אוטומטי 'אנחנו ידידים, זה מה שידידים עושים, הם מנחמים זה את זה' קול קטן לחש בראשה כשהיא החלה להבין מה היא עושה, אך קול נוסף ומהוסס הוסיף 'אנחנו ידידים ? נכון?'.

-----------------------------------

אם יש לך הצעות להמשך הסיפור אשמח לשמוע :), אשמח גם לתגובות וביקורות :) (מי שכותב יודע שתגובות עושות בהחלט את היום) 

 נ.ב סורי אם חיכיתם הרבה אין לי אפשרות לכתוב הרבה כשאני בבית ספר אבל מבטיחה שפעם בשבוע יפורסם פרק (רוב הזמן בסופ"שים)

הפרק הקודם		הפרק הבא