המלך הקטן

רגולוס השתדל להאט את הליכתו עד כמה שהוא מסוגל כדי לעמוד בקצב של הוריו. צעדיו היו קופצניים ונרגשים, וחיוך גדול היה מרוח על פניו.

סיריוס לא ניחן בכישרון להתאפק, אז הוא רץ קדימה ועצר כל כמה מטרים עד שהם הגיעו אל המחסום.

רגולוס תמיד פחד מהמחסום. ברור שזה היה מטופש, אבל המחסום תמיד נראה מוצק לגמרי. הוא השתדל להתעשת ולנשום עמוק, ואז עצם עיניים ורץ.

הוא הרגיש את הרוח בפניו, גם מריצה קצרה כל כך. ההרגשה של ריצה שחררה אותו; השיער שמתבדר באוויר, הרגליים שלא יקשיבו עוד לאף אחד מלבן עצמן, המהירות, ההרגשה חסרת הדאגות... כמעט כמו תעופה.

אבל זה לא נמשך יותר משתי שניות. הוא לא הספיק להיכנס לשחרור שבריצה אמיתית.

סיריוס הופיע מאחוריו, מזהה במהירות את רמוס [שנראה חולה היום] וגורר את רגולוס אליו.

"היי סיריוס," הוא אמר בחיוך, "היי רגולוס. שנה ראשונה בהוגוורטס, אתה מתרגש?"

רגולוס עדיין לא הרגיש בנוח מול הבחור הזה, אבל הוא הנהן בכל מקרה.

"כאילו יש לו ממה להתרגש," אמר סיריוס ותפס בידו של רגולוס. הוא הרים אותה מעל ראשו. "התלמיד השני הכי מגניב מגיע השנה. אחרי, כמובן."

"השני הכי מגניב?" הם שמעו קול מאחוריהם. זה היה ג'יימס. "אני אמור להיעלב?"

"ג'יימס!" קרא סיריוס וחיבק אותו בחוזקה. "אתה לא תאמין כמה התגעגעתי, כמעט יצאתי מדעתי עם הזקנה המשוגעת ההיא."

"אז אני חייב לך תודה ששמרת לו על השפיות, הא?" ג'יימס פנה אל רגולוס. "אוי, תחייך קצת."

רגולוס השאיר את החיוך שלו איפשהו, לא בטוח איפה. אולי בכניסה לרציף.

"זה... העשן..." הוא מלמל כשסיריוס נראה מודאג. זה היה שקר, כמובן, העשן מהרכבת לא השפיע עליו בכלל, אבל הוא לא יכל להפנות אצבע מאשימה לשום דבר אחר.

רמוס, בצורה מפתיעה, נראה כאחד שדאג יותר מכולם. הוא בחן טוב את רגולוס ושאל אם הוא צריך עזרה עם המזוודה, שאלה שקיבלה תשובה שלילית.

"זה בסדר," הוא התחיל לומר, עד ששמע את קולה של איימי קורא מבין ים של תלמידים והורים.

"איימי!" חייך סיריוס וחיבק אותה.

"הא, למישהו חזר האור לעיניים," היא אמרה בחיוך ומחצה את סיריוס ביד אחת. בשנייה החזיקה חתול שחור בסלסילה.

"אבל מה את עושה כאן?" שאל רגולוס בתמימות.

"אם אתה חושב שאני אפספס את היום בו אתה עוזב להוגוורטס, אתה טועה."

"ויש סיבות מיוחדות לחתול שבסלסילה?" שאל ג'יימס, מי שהתגלה כדודן שלה מדרגה כזו או אחרת.

"זה לא בשבילך, אתה רק תתקרב אליו והוא יהפוך לפוחלץ. זה אומר בלי לגעת בג'יימס, דרך אגב. גם לא להאכיל."

"מה? לא להאכיל?" שאל סיריוס בקול מאוכזב מדומה.

"שיהיה, נחזור לחתול."

"כן, הוא בשביל רג."

"בשבילי?" שאל רגולוס, הפתעה בקולו.

"אתה אוהב חתולים."

הוא הנהן.

"הבאתי לך אחד, הוא בהה בך כשהיינו בדיאגון." היא נתנה לו את הסלסילה. על כרית אפורה נח חתולתול שחור קטנטן. "חשבתי להביא לך ינשוף אבל יש לסיריוס אחד-"

"זה מושלם," אמר רגולוס בשקט. "תודה איימי," הוא חייך אליה חיוך רחב ונתן לה לחבק אותו.

"בבקשה רגי."

"אז איך קוראים לו?" התעניין רמוס.

"זו שאלה לרגולוס."

"באמת?"

"למה אתה מופתע כל כך מכל דבר?" סיריוס הרים גבה.

"ממ... אני חושב על..."

"בלאקי," אמר ג'יימס.

"לא, זה מטופש," קבע סיריוס. "מאוד מטופש. מה לגבי טום?"

"לא, זה מגוחך, מי שמע על חתול בשם טום?" שאל ג'יימס. "החתול שחור."

"בלאקי זה שם נוראי."

"טום זה שם נוראי יותר."

"שניכם נוראיים עם שמות," קבע רמוס לבסוף.

"אוליבר."

"מה?" שאל סיריוס, שפספס את ההקשר.

"אני אקרא לו אוליבר," קבע רגולוס בחיוך. "וצריך לעלות לרכבת."

"אוי, נכון, לכו לכם," אמרה איימי ודחפה אותם בעדינות. "רמוס, נכון? הכל בסדר איתך?"

"אני רק קצת חולה," הוא אמר בחיוך נבוך. "בעיות בריאותיות."

"אין מישהי שמבינה בזה יותר ממני. אני כאן אם תצטרך." היא אמרה והעלתה את המזוודות שלהם לרכבת. "ביי ביי," היא חייכה והתרחקה מהמסילה בדיוק בזמן.

"תגידו, איפה פיטר?" שאל סיריוס.

"הוא שומר בשבילנו מקום," הודיע ג'יימס ותפס את המזוודות שלו. "נמצא אותו."

החבורה הקטנה, בלווית אוליבר, החלו לעבור בין הקרונות.

הפרק הקודם		הפרק הבא