חצי פוסידונית

טוב אז סורי שלמרות התגובות לא העלתי את ההמשך זה כי חסר זמן...  וכן אל יכול להיות איך שהוא רוצה...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

גייסון:

כבר די הרבה זמן ג'ייסון חשד בקטניס הזאת. היא לא הייתה נראת יציבה במיוחד.

מאז שפרסי ניסה לדקור אותה בחרב שלו והיא נחתכה... ושהיא סיפרה שאבא שלה שנעדר... ואחותה שמתה- זה בטוח תרגיל של הרה כמו שהיה אצלו. מתאים לה לאיים על אלות הגורל כדי להרוג את הבן השני של האל מאותו אמא.

היה לו בסיס לחשוד שהיא בת אפולו... כאילו, היא הקשתית הכי טובה שראה, בלי להעליב פרנק... ולפי הסיפורים על איך שהיא שרה... ו"הנערה הלוהטת"... ואחותה רופאה... בול אפולו.

רגע, הוא דוד שלה! אוי, לרגע היא נראת הרבה יותר קטנה.

אפולו לא נראה כמו שהיה בזמן שנלחם מול הענקים של גאיה- שם הוא היה נראה כמו אח של גייסון גם מהצד הלא אלוהי. עכשיו... הוא היה מאד דומה לקטניס.

"היי, אח", הוא אמר. "היי, ילדה!" הוא אמר לקטניס.

קטניס אחזה בפיטה חזק כך שנראה שהכאיבה לו. "א- אבא!"

"רק אני לא הבנתי מה קורה פה?" שאל פרסי.

"כן, מוח אצה. אז שקט. שלא כולם ידעו שאני יוצאת עם אדיוט".

"כאילו... זה האבא נעדר שלך?" שאל פרסי. פרנק גילגל עיניים, ופייפר והייזל החליפו מבט של- מה עם קצת רגישות, לעזאזל!

אפילו אנני הפסיקה לבכות, ולרגע אפילו חייכה. "מזל טוב, קטניס! מגיע לך למצוא את אבא שלך. זה כל כך מגיע לך!"

"מזל טוב?" היא אמרה בבוז. "זה נחשב מזל טוב לדעת שאבא שלי זייף את המוות שלו? ונטש אותי שרעבתי?"

"קטניס," אמר אפולו בנימה מזהירה.

"לא, אני רוצה להבין! אתה יודע שאם לא פיטה, הייתי מתה! אני ופרים ואמא! אתה יודע שפרים מתה? אתה יודע שבגללך אמא גססה שעזבת אותנו? אכפת לך בכלל ממנו?"

"קטניס." אמר ניקו. "ככה זה עם כל האלים. אבא שלי, כאילו, תקע אותי במלון במשך שבעים שנה!"

"הוא לא אבא יותר טוב בתור פלוטו, אני מתתי לפני שידעתי שהוא אבא שלי!"

"את... מתת?" שאלה אנני "וחזרת? אז למה- למה פיניק לא?"

"די, די," אמר פיטה.

"אותי, כאילו, אבא שלי מסר במתנה לאישתו", גייסון אמר לקטניס.

אפולו פרש את ידיו בשלווה ויהירות, כאילו דבריהם של החצויים הקטנים רק מויחים את מה שהחכם מכל כבר אמר. "רואה?"

"אתה חתיכת-" היא אמרה.

"טוב, שנייה, יש זמן לקללות גם אחרי זה." אמרה אנבת'. "מה עם ההורים של פרסי?"

"אההה... הם. טוב, אין לי בעיה כמובן לשחרר אותם, אבל אני חושב שכדאי קודם שניכנס לתוך הבית ונדון בכך".

פרסי קפץ את פיו. "חסר לך שעשית להם משהו!"

"אחי, תרגע", אמרתי. אפולו היה נראה חביב ביותר. "הוא באמת אחלה אח, אהה, אפולו?"

"אתה- כאילו... דוד שלי?" שאלה קטניס.

"גייסון הדוד!" קראה פייפר בשמחה. "אז תפנק את האחיינית שלך, גייסון!"

"בואו, כנסו", אמר אפולו והוביל לחדר הסבה.

פייפר:

"איפה ליאו?" שאל אפולו.

"הוא... כן, אנחנו חושבים שהוא מת".

"חבל. רציתי להראות לו את הכיסאות האלה. הם המצאה של אבא שלו, הפייסטוס". שום - אני מצטער שהוא מת, אני מצטער בשבלכם, חבל.

"טוב, מי רוצה חטיפים?" פייפר שאלה ודמיינה את ליאו חוזר כשאחזה בקרן השפע. מבול חטיפים נוצר על השולחן.

"כן, אז אתה מוכן להסביר לי איך בדיוק לא נטשת אותי?" שאלה קטניס בהתרסה.

"בחיים לא נטשתי אותך! עקבתי אחרייך כל הזמן! טוב, אבל זה לא העיניין כרגע".

"אבא ואמא שלי," התערב פרסי.

"כן, בקשר אליהם- בהחלט אין לי בעיה לשחרר אותם, יקירי," הוא אמר, לחץ על כפתור בטלפון שלו, ומעלית צצה משום מקום מאחורי קיר שקוף, ובהם הציצו ההורים של פרסי, בריאים ושלמים. הוא לחץ על עוד כפתור, והם הלכו ישר החוצה מהאחוזה אל מכונית. הם כיכבו במסכי טלוויזיות ופלזמות שהיו פרוסים בכל רחבי החדר "אח, המודרניות," אפולו נאנח בהנאה "הכל קל כל כך". אפולו אמר להם שאנחנו צופים בהם, והם דיווחו שהם בסדר ובדרך הביתה, ותודה שבאנו לחלץ אותם.

"ובכן, בהחלט הם מילאו את תפקידם. לא היה שום צורך להשאיר אותם כאן. הם היו הפתיון".

"פתיון למה?" שאלה הייזל.

"ובכן, לכך שתובו לכאן. ותכלאו. ואני יהרוג אתכם", השיב בסתמיות.

"מה?" שאל גייסון. "אחי, למה?"

"כן, אחי", התערב פרסי. "כאילו, אם אתה רוצה להרוג אותנו, כאילו, אנחנו נהרוג אותך קודם, עם הכוחות הקסומים שלנו וכל אלה".

"אהה, חבל, לא סיפרתי לכם?" שאל בתמימות אפולו. "ובכן," הוא אמר, והלב של פייפר צנח כמה קילומטר. אל מתחת הכיסא. "הפייסטוס המציא את הכיסאות האלה. אתם לא יכולים לקום, או להפעיל כח קסום שלכם. אני שמח שביררנו את הנקודה הזאת".

"אבא! מה קורה לך?"

"הבן שלי קורה לי, קטניס!"

"הבן... שלך?"

"אל תדאגי. את רוצה- אני אשחרר אותך ואת פיטה. תוכלו לחזור לחיות חיים רגילים. אין לי צורך להרוג אותכם. אני אוהב את הילדים שלי ורוצה שיהיה להם טוב".

"תודה," אמרה קטניס, חיוורת. לעזאזל. היא תברח ואנחנו נמות. נשמע עתיד מזהיר.

"בסדר. אז במי נתחיל?" אפולו שאל.

אנני:

"אז במי נתחיל?" האל המרושע שאל, ואנני התפתתה לצעוק: בי! בי! אני ראשונה! ואז היא תוכל להיות עם פיניק... רק לפני כמה שעות למדה שיש דבר כזה אלים, עכשיו ופגשה אחד, והדבר הראשון שהוא הולך לעשות זה להרוג אותם. ידידותי למדי, מסביר פנים ככניסה לעולם המפלצות והמוות טרם עת.

"אם אתם לא בוחרים... אני אבחר!" הוא אמר, והצמיד את החץ המורעל שלו לקשת. עין אחת שלו נעצמה, והשנייה כיוונה לעבר הלב של פרסי את החץ.

"תגיד בי-בי לחיים, חצוי עלוב!"

הפרק הקודם		הפרק הבא