חנונית? כבר לא...

וולדמורט התקרב אליי, האינסטינקט המטומטם שלי להסתובב לא הצליח כשהוא אחז בידי ומשך אותי אליו. 

הייתי בטוח שהוא יטיל עליי את הקללה הממיתה, נגעתי בצלקת של מצחי. 

צלקת?! איזו צלקת?! 

בועות צצו לי על הידיים, ציפורניים מסודרות הפכו בן רגע לכסוסות ולעוסות, השיער המסודר שלי התבלגן וכולי התכסיתי באפר.

וולדמורט בנתיים לחשש משהו שלא הבנתי, הנחשה הארוכה והמפותלת התקדמה לכיווני בעוד שמתי לב שמשקפיים עגולים הורכבו על עיניי מבלי שידעתי, השתנתי לאדם שהוא לא אני ולא ג'יימס. 

השתנתי לאבא שלי. 

"מה קורה לי?! למה נהפכתי?! תעזוב אותי! אני לא הנבחר! אני לא הארי פוטר!" 

רק דבר אחד עלה בראשי: לברוח! התחלתי לרוץ ומעדתי על הנחשה, היא נשכה אותי עמוק בפרק כף היד עד שורידיי התפוצצו. 

הראייה שלי התערפלה, הבנתי שאני כבר גוסס ואין דרך חזרה. 

וולדמורט הניף את שרביטו וצרח "אבדה קדברה!" 

הנחשה רק נשכה יותר חזק 

עמדתי לקרוס על הרצפה אבל קמתי, כל חולצתי מלאה בזיעה. 

זה היה רק חלום.

טמנתי את כפות ידיי בראשי ונאנחתי. 

שמתי לב לכפות ידיי, הן מלאות בשלפוחיות. שלפוחיות של בועות שהתפוצצו.

קמתי מהמיטה ובאמת התחלתי לרוץ. 

עליתי במדרגות על לחדר של ראש הבית. 

אבא. 

נכנסתי בסערה לחדר בלי לדפוק. 

"אלבוס מה אתה-" אבא קם מהכורסה שמול האש בדאגה והתקדם לכיווני. הוא אחז בפניית בשתי כפות ידיו. 

"עוד סיוט?" רק מבט אחד הספיק בכדי להבין מה עובר עליי. הנהנתי ואבא חיבק אותי חיבוק חם ועזר לי לשבת על הספרה. 

אבא הביא לי שמיכה אדומה כדי להפסיק על הרעידות בידיי, החום ששרר בחדר לא הספיקו כדי להתגבר על הסיוטים שלי שמלווים אותי מאז גיל 5. 

"זה הי שונה הפעם. הרבה יותר שונה." הראתי לו את כפות ידיי המלאות שלפוחיות מפוצצות. 

"חלמתי שוולדמורט תופס אותי ואז צצות לי בועות על הידיים כמו בשיקוי פולצימי והשתניתי אלייך! ואז הנ..הנחשה תפסה אותי ונשכה אותי וו..ולדמורט הה..טיל עליי את הקללה הממ....י..תה. כשקמתי ראיתי את הבועות, רק שהן היו מפוצצצוות." הסברתי בקושי לאבא, הוא החוויר כאילו ראה רוח רפאים. 

טוב במקרה הזה הוא החוויר כאילו הוא ראה את וולדמורט שוב. 

"אתה חושב שהוא חזר? שהוא משתמש בי?" 

אבא שתק. 

"חכה לי כאן דקה" אבא אמר והתעתק

כעבור חמש דקות אבא חזר כשאיתו שר הקסמים. 

"קינגסלי שאקלבולט" שר הקסמים הושט את ידי ללחיצה, לחצתי את ידי כשעל פניי מבט מופתע. "אלבוס פוטר" חייכתי אליו. 

"אני רוצה שתסתכל על היד שלו. הוא חלם שהוא משתנה לי ו-ולדמורט תוקף אותו. כשהוא התעורר הבועות שהיו בחלום הופיעו על ידו. אתה חושה שהוא חזר?" 

קינגסלי החוויר יותר ממני ומאבא ביחד, הוא אחז את ידי ובחן אותה "מה שזה לא יהיה זה קסם אפל חזק במיוחד. לפי מה שאתה אומר, אין הרבה קסמי אופל חזקים שחודרים לחלומות ועוד משאירים סימן." 

"אל' אתה בטוח שהשלפוחיות הופיעו אחרי החלום? אולי נכווית מאש או משהו ועכשיו זה הופיע?"

"אבא תאמין לי שזה קרה לי בחלום. לא בשום מקום אחר."

"אני מאמין לך. עכשיו תחזור לישון. " אבא פרע את שיערי ומלמל משהו, באותה שנייה ידיי עטו תחבושות.

"אבא" אמרתי בהיותי על סף הדלת "סליחה על מה שהיה בשיעור היום." אבא חייך חיוך רחב שיניים "זה בסדר"

 סגרתי את הדלת. שמעתי קולות מעומעמים אז נשארתי להקשיב.

"הארי, אני בטוח שהבנת שהוא חזר."

"זה לא ייתכן! השמדנו אותו לפני 22 שנה" זיהיתי את קולו המבוהל של אבא.

"גם אני לא מבין"

"ומה עם אלבוס?" אבא שאל

"אלבוס צריך להילחם כמו שאתה נלחמת."

הפרק הקודם		הפרק הבא