רבע פוסידון

ריינה:

היא לא הבינה איך היא הגיעה למצב הזה. כלואה בין שבעה אמזונות פראיות, מלאות תשוקה אכזרית למותה, רצוי שיהיה כמה שיותר ארוך ושתסבול כמה שיותר עד לסיום העלוב שלה.

היא חשבה על הסוף שלה הרבה פעמים. תהתה עד כמה גרוע יעשו אותו אלות הגורל שאוהבות להתעלל החצויים. אבל בידי אמוזונות?

על אחת מהן היא אולי הייתה מצליחה להתגבר, אבל על שתיים זה הייתה משימה בלתי אפשרית אפילו עבורה. אבל היא לא תמות בלי לקחת כמה מהן איתה, כמה שתוכל.

היא חבטה בצד השטוח של החרב שלה באחת מהן, זו שעמדה הכי קרוב אליה, וכשהיא התפתלה על הרצפה מכאבים ריינה הסתכלה על שאר האמזונות במבט מתריס, מחכה לראות מי תיהיה הראשונה שתקרא עליה תיגר. אחת מהן צעדה קדימה ושלפה את הנשק שלה. הגוף של ריינה נעשה דרוך. הן חבטו אחת בשנייה עם כלי הנשק וחסמו אחת את השנייה. הן עשו את זה בתנועות כל כך מתואמות שזה היה נראה ריקוד. ריינה חבטה באמזונה בפה, וניגר ממנו כמויות דם. כל שאר האמזונות הצטרפו לקרב, וריינה הצליחה לפצוע שתיים מהן פציעות שטחיות לפני שהן קשרו אותה בעזרת שרשרת מתכת לעמוד עשוי בטון. הן קשרו אותה בדרך הכי מכאיבה שאפשר, והיא לא יכלה להזיז שום חלק מהגוף שלה. הידיים שלה צרבו וכולה התמלאה בזעה קרה.

האמזונה שהעזה להילחם עם ריינה ראשונה רכנה מולה ועיקמה את ידה של ריינה. היא נשכה את שפתיה כדי לא לצעוק בכאב, אבל האמזונה ראתה את זיק הכאב בעיניים שלה והתמוגגה על זה. היא קרבה את פניה לפנים המלוכלכות- מתריסות של ריינה ולחשה בקול נקמני: "את חושבת שכואב לך? כי זאת רק ההתחלה. את אפילו עוד לא יודעת מה זה כאב."

מהפה שלה נדף ריח מבחיל של דם, שגרם לריינה סחרחורת. כשהאמזונה עיקמה את ידה שוב, ריינה לא הצליחה לעצור את עצמה וצרחה בבעתה.

"ששש...." היא שמעה את גייל. קולו היה שקול ומדוד אבל מרגיע. הוא אחז בידה והיא לפתה אותו בחוזקה, כולה מזיעה ורועדת. "זה היה רק חלום," הוא לחש לה, אבל ריינה עדיין הייתה מאובנת. הוא ליטף את שערה בעדינות אין קץ. "זה היה רק חלום מטופש," הוא אמר שוב ושוב בשעה שהיא ניסתה למחות באצבעות רועדות את הזעה הקרה שכסתה את המצח שלה. "היי, דברי איתי," הוא אמר, קצת לחוץ.

"זה היה רק חלום מטופש," היא חזרה אחרי דבריו בלחש.

"נכון," הוא אישר.

"אבל זה הרגיש אמיתי," היא אמרה בחלחלה. "האמזונות כמעט הרגו אותי ו-"

"את יודעת שאני לא יתן לשום דבר רע לקרות לך," הרגיע אותה גייל בעדינות. ריינה הינהנה רגע ארוך והתעשתה על עצמה.

"אני בסדר," היא אמרה. המבט של גייל היה קצת מפקפק, עומד על מצבה, אז היא הוסיפה: "באמת."

הוא לא אמר כלום כשהיא קמה על רגליה. "כמה זמן ישנתי?"

"כמה שעות," הוא ענה מייד. "לא קרה שום דבר מעניין."

"אז בוא, יש לנו משימה לעשות."

הם היו במקדש הכי קדוש של בלונה. מקום שגבה הכי הרבה נפשות במלחמה אחת ארורה על אהבתה של הלנה. מלחמת טרויה. לאחר המלחמה הקימו במקום אתר הנצחה שהפך למקדש לבלונה כאות תודה על הניצחון.

ריינה לא ידעה הרבה על אימה, אבל היא ידעה שלמקום הזה יש סגולות מיוחדות בכל דבר שקשור אליה.

הן היו צוות, היא וגייל, כדי לפתור את הסכסוכים של פוסידון ובלונה, מה שזה לא אומר. אף אחד לא ידע בדיוק, אבל הם היו בטוחים שלפגוש את אמא שלה תיהיה התחלה טובה.

הם נכנסו למקדש שגובהו היה שמונה מטרים. הגג הגבוה נתמך בעמודי שיש קרים וארוכים. באמצע עמד פסל גבוה עשוי משיש חום שפוסל בצורתה של בלונה. המקום היה שליו וכמעט ולא היו בו אנשים.

ריינה וגייל פסעו למאחורי הפסל, יד ביד. כשהגיעו ריינה פתחה בזהירות דלת נסתרת שהייתה בתחתית הפסל, שהייתה ידועה רק לחצויים ממנחה יופיטר שחקרו את המקדש. הדלת נפתחה באטויות, ורגע לאחר מכן, שניהם פסעו לתוך החדר הנסתר שנמצא בתוך הפסל.

הייתה סגולה שעליהם לאמת. שאם קוראים לבלונה במקום הזה- לב המקדש שלה- כדי להיטיב לעולם- היא מופיעה.

"בלונה, אנחנו צריכים את עזרתך להצלת העולם. התגלי לפנינו," אמרה ריינה.

בהתחלה לא קרא כלום, ואז הופיעו בהדרגה עננות עשן אפור, וכשהן התפוגגו עמדה שם בלונה.

גייל וריינה השתחוו לפניה והיא חייכה אליהם בידידותיות.

"אמא," אמרה ריינה.

"ריינה, בת יקירה," אמרה בלונה. "גייל. למה זכיתי בעונג של לעזור לכם להציל את העולם?"

ריינה גימגמה רגע ארוך, ולמזלה גייל הציל אותה. "יש נבואה גדולה חדשה שעל ארבעת הגדולות לממש."

בלונה הביטה בו רגע ארוך, ואז הבזיקה חיוך אל ריינה, כמאשרת את הבחור שבחרה לה בתור חבר. זה גרם לריינה להעביר את המשקל מרגל לרגל בעצבנות.

"איזה נבואה?" שאלה בלונה בשוויון נפש.

"יש קללה שזאוס הטיל, על, אמממ... חבר שלנו, בן של פוסידון. וכדי להציל אותו מהשליטה של זאוס אנחנו צריכות לפתור את המאבקים העתיקים של פוסידון עם ההורים של ארבעת הגדולות."

"אתנה, אפרודיטה, זאוס ואני," המשיכה בלונה את דברי ביתה.

"כן, אז לא בדיוק הבנו איזה מאבקים עתיקים ואיך לפתור אותם איתך, אבל חשבנו שלדבר איתך יהיה התחלה-"

הצחוק של בלונה התגלגל וחזר כהד מהקירות. "אתם חמודים, אבל אני חוששת שאני לא יכולה לעזסור לכם."

"למה, אמא?"

"כי גם לי אין מושג על מה הנבואה מדברת," היא אמרה בפשטות. "לא זכור לי מאבקים שלי עם פוסידון. אני באמת מצטערת שאני לא כיולה לעזור לכם, אבל שיהיה לכם בהצלחה. אני חייבת לזוז מכאן."

וככה, בלי להתראות, היא נעלמה.

ריינה וגייל דיברו באיריס-נט עם אנני ששהתה במחנה החצויים.

"אז בסוף זה לא עזר," סיכמה ריינה את החיפוש אחר אימה. "ומה אצלכם? יש איזהשהוא רמז?"

אנני הבזיקה חיוך מדהים. "האמת, דווקא כן."

"מה?" שאל גייל, להוט.

"בקשר לגלגל החמישי- לפרסי ולי עלה רעיון- קראתי את זה פעם בספר שנקרא 'הסודות של ניקולוס פלאמל בן האלמוות'. זה מדבר על קסמים וזה בדיוני לגמרי, אבל זה כן מציג נכון את כל היסודות, וזה מדבר על יסוד חמישי."

"איזה?" שאל גייל בסקרנות.

"אני וניקו מתכננים לצאת למסע חיפושים כדי להבין מי מיצג אותו ואיך בדיוק. זה היסוד הגדול והחשוב מכולם- יסוד הזמן"

*************************

מצטערת שלא היה הרבה זמן פרק, אבל זה פרק ממש ארוך.

תגובות!

הפרק הקודם		הפרק הבא