אדון השושנים

"בעצם, תלבשי את זה" רוז הושיטה לי סריג חמוד וירוק ואני הנחתי את הסריג על המיטה, לצד ערימת הבגדים הנוספים
שהיא בחרה מן הארון שלה בשביל שאני אלבש לדייט שלי בהוגסמיד, בעקבות ההתנהגות שלה בשבוע החולף אני דיי בטוחה שהיא מתרגשת יותר ממני.
"רוז אני כבר צריכה ללכת, מה שאני לובשת בסדר לא?" הסתכלתי על הסוודר האדום ועל הג'ינס הכחול שלבשתי, לא טרחתי להתגנדר האמת במשך
השבוע חשבתי לבטל איזה עשרים אלף פעם, זה פשוט לא הרגיש נכון לצאת עם מישהו שמחבב אותי בעוד שאני לא  מרגישה כלום לגביו.
"לא" היא אמרה בהחלטיות והמשיכה לפשפש בתוך הארון  "מצאתי!" היא אמרה לבסוף בהתרגשות.
"החלטת?" שאלתי עם תוספת של פיאוק.
"כן, את לובשת את זה" היא הוציאה שמלה חורפית בצבע וורוד עדין שאפילו הממה אותי ובגדים מעולם לא היו הצד החזק שלי, "היא תראה נפלא עם הצבע שיער הבעייתי שלנו, לכי תלבשי אותה לפני שתאחרי"
לקחתי את השמלה מידה ולבשתי אותה במהירות בחדר השירותים, כשיצאתי רוז הסתכלה עלי בסיפוק של אמא גאה בעוד שהרגשה מוזרה ולא מוכרת של כאב החלה לגדול בתוכי.
"את מדהימה" רוז העיפה דמעה דמיונית מעיניה וחייכה לעברי, "רוז, זה לא מרגיש נכון" לחשתי וחיוכה נמוג "אני לא מרגישה לגביו כלום , את יודעת  שאני מאוהבת ב-"
"סקורפיו?!" רוז השלימה את המשפט שלי, אבל לא בכוונה, סקורפיו נעמד בפתח הדלת עיניו סורקות את גופי ולבסוף נעצרות בעיני ולאחר שתיקה שנראתה כמו נצח הוא אמר "רוז, את יכולה להשאיל לי את הסיכומים ב..., לשיעור תורת צמחים?"
"כן שנייה" רוז אמרה והסתובבה לחפש במגירות מאחוריה.

"אני חושבת שארד לחכות לו" אמרתי במהירות,  יותר לרוז מאשר לסקורפיו "תודה על העזרה, רוז" לא הספקתי לשמוע
את התנגדות של רוז לכך שאני בעצם לא מוכנה כלל, יצאתי מן החדר ונשמתי עמוק, לעזאזל, רק הנוכחות שלו גורמת ללב שלי לדפוק מהר כל כך.
ירדתי במדרגות לשער של הטירה- שם כל מי שיוצא להוגסמיד מחכה עד שפותחים את השער, לא הספקתי להסתכל
במראה אבל כניראה שרוז עשתה עבודה טובה להפליא או נוראה להחריד כי כל מי שאני עוברת על פניו נועץ בי עיניים גדולות כאילו אני איזה שנרקוק פחוס קרן.
"לילי!" תומאס התקרב לעברי כאשר הבחין בי, הוא היה לבוש בבגדים מוגליגים ועל גבו היה תיק שחור ופשוט.
 חייכתי לעברו בנימוס בעיקר משמחה משום הצלחתי ,הגעתי בדוק בזמן פילץ הזקן פתח את השער ותלמידים החלו לחלוף על פנינו לעבר הוגסמיד, "אני נראת נורא?"
שאלתי מעצם העובדה שגם הוא נעץ בי עיניים גדולות.
"לא, בכלל לא את נראת פשוט ואו" צחקתי ונתתי לאנחת הקלה לצאת מפי, שנינו התחלנו להתקדם בזרם התלמידים.
-------------------------------------------------------------
"אז חשבתי שאפשר לשבת באיזה מקום סודי שמצאתי, האמת שתכננתי לנו מן פקניק, אני מקווה שזה בסדר?" הוא אמר עם נימת תקווה ,קצת לפני שהגענו להוגסמיד.

"זה בסדר לגמרי" אמרתי ונתתי לו להוביל, במקום לפנות בשביל המוכר והאהוב להוגסמיד הוא בחר בשביל שונה שהוביל ליער שכניראה מוגלגים
נוהגים לבקר בו.
למרות שביער הפרחים פרחו בשלל גוונים וצורות, העצים היו מתים למראה, חסרי עלים וכמעט אפורים כמו שעצים נוהגים להיראות לפני בוא החורף המקפיא.
"הינה זה פה"  הוא הצביע על שלחן עשוי עץ שהיה נקי לחלוטין ונטול פגמים, שנינו התיישבנו והוא הוציא מן תיק הגב שלו בקבוק בירצפת ושלל מאכלים מתוקים מן מטבחי הוגוורסט.
"זה נראה טעים" אמרתי והבטן שלי הדגישה זאת באמצעות קירקור קולני, הוא צחק ונתן לי כוס בירצפת וצלחת מלאה בחצי מן הדברים שהוא הביא.
"תודה" אמרתי והתחלתי לאכול, הייתי עסוקה עם רוז מהבוקר מבלי להשים לב שלא אכלתי בכלל כל היום.
"אז לילי לונה פוטר" תומאס אמר את שמי ומדגיש כל הבהרה "אני ממש רוצה להכיר אותך את יודעת" קולו השתנה מידידותי  לרך ומזמין.
הסתכלתי עליו ,המשכתי לאכול והוא המשיך  "למרות שהייתי מעדיף לנשק אותך במקום" והאמרה הזאת בהחלט גרמה לי להיחנק קצת, בשביל זה הוא הביא אותי לפה?.
"מה כבר אפשר עוד לדעת עלי, החיים שלי הם ספר פתוח" צחקתי אבל הרגשתי לחוצה מעט, "איך זה להיות הבת של הארי פוטר?" הוא שאל וזיהיתי מן
ניצנוץ  חולף בעיניו שהכעיס אותי, לא עניתי והוא המשיך "איך זה להיות הבת של הקוסם שגרם למותו של הקוסם האפל ביותר?"

ולפתע מבלי שהתכוונתי, למרות שהחלט חשבתי על זה באותו הרגע- על לשפוך עליו את הכוס שלי בהתחשב בעובדה שהוא ככול הנראה הזמין אותי
לא בגלל מי שאני אלא בגלל אבא שלי ,הכוס שהייתה לצידי נפלה ונשפכה על הצד השמאלי של חולצתו.
קמתי ממקומי בדיוק באותו זמן שהוא קם להתרחק מהמשקה שנשפך (ללא הצלחה) והתקרבתי אליו "אני כל כך מצטערת" אמרתי בכנות והתחלתי להפשיל את שרוולו הספוג והוא נרתע ממני בבהלה.
עיניו הירוקות והיפות של תומאס גרין היו קרועות לרווחה ונעוצות בי, הלכתי שלושה צעדים הרחק ממנו והסתכלתי על ידו השמאלית, היד שכרגע הפשלתי את השרוול ממנה, קצה של קעקוע שחור היה על עורו שהתחיל להחוויר.
"אתה-" התחלתי לומר את מה שחשדתי בו אך הוא היה מהיר יותר ואימת את חשדותי, הוא תפס את שרביטו וכיוון אותו לעברי בעוד שאני רק הספקתי לאחוז בשלי.
"את לא היית אמורה לראות את זה" תומאס אמר, רגוע יותר ממקודם, קולו הפך להיות רציני ומשועשע בו זמנית "אתה אוכל מוות" לחשתי קלושות ואחזתי בשרביתי חזק יותר 
"זה חבל" הוא גיחך במין אכזבה, מתעלם מדברי ומתקרב אלי צעד אחד "רציתי קצת להשתעשע איתך לפני שארצח אותך"
"אתה פסיכופת!"
"חשבתי שאני אגרום לילדה יפה ותמימה להתאהב בי, הייתי מנשק אותך ולבסוף אחרי כמה זמן אולי היינו שוכבים ובסופו של דבר וכשהייתי בא לרצוח אותך הבגידה והכאב על פנייך היו הרבה יותר מספקים"
בלעתי את הגוש שהיה לי בגרון, חלק קטן בתוכי, למרות המצב הנוראי שאני נמצאת בו רצה לומר לרוז 'אמרתי לך!' על כך שלא הייתי צריכה לצאת לדייט הזה אבל שאר החלקים פשוט רצו להתעורר מן הסיוט הזה.
"אבל את כבר בעצם מאוהבת במישהו אחר לא, לילי פוטר?, בסקורפיו מאלפוי שבאופן טראגי לחלוטין לא אוהב אותך ,אז אולי בעצם לא היה לי סיכוי מתחלתכילה והתגלגלות העיניינים הזאת יצאה בעצם לטובה"
סקורפיו!, עצם איזכור שמו גרם לי לזכור את הדבר הראשון שהוא לימד אותי- הקללה החותכת!.
נשמתי עמוק, יש סיכוי שאני הולכת למות עכשיו, יש סיכוי שלא אראה את אמא ואבא, את אלבוס ג'יימס רוזי והוגו, את טדי, יש סיכוי שלא אראה יותר את סקורפיו, אבל זה הסיכוי הטוב ביותר שלי.
כיוונתי את שרביטי  לעברו "סקטוּמסמפּ‏רה" צרחתי ובעוד שהתכופפתי בזמן שהקללה ההורגת יצאה משפתיו.

נשמתי בכבדות, אבא פעם סיפר לי על אבן, אבן מיוחדת שגרמה לו לראות את סבא וסבתא, את הסנדק שלו ואת אבא של טדי, והם היו איתו כשהוא הלך למות.
הסנדק שלו אמר שהמוות, הוא מהיר וכלל לא כואב בדיוק כמו לישון, כך הבנתי שאני לא מתה, רגלי כאבו מן המכה שהן חטפו כשהתכופפתי, פתחתי את עיני באיטיות ובהיתי בתומאס גרין המדמם והנאנק מכאב.
"כ-, כלבה" הוא אמר חלושות ,עיניו ננעצו בי ודם נפלט מפיו, החתך שיצרתי בבטנו היה כל כך עמוק עד שרציתי להקיא את נשמתי.
הרמתי את שרביטי ביד רועדת ושלחתי את הפטרונוס שלי להוגוורסט כדי שיוכל לקרוא לפרופסור לוגנבוטום, למנהלת או לקול איש צוות אחר.
אחזתי חזק בשרביטי ולקחתי את כל מה שיכולתי מן התיק השחור שהוא הביא איתו מוקדם יותר בכדי לחסום את החתך ובכדי לעצור את זרם הדם שצבע את הדשא והפרחים באדום חולני.
לא רציתי להתקרב אל המפלצת הזאת ,אבל אני בהחלט לא רוצה להיות זאת שתהרוג אותו.
-----------------------------------------------------------------------
אשמח לתגובות :) 

הפרק הקודם		הפרק הבא