בטוחה ומוגנת

הנערה הובילה אותה במסדרונות בבטחון. הן צעדו במהירות והתעטפו במדי מנקים שהתאימו למידתם, אבל לא רצו ולא התחבאו. הן הלכו בצעדים בטוחים ולא מפחדים; לא יצרו קשר עין אבל גם לא השפילו מבט. רו כבר למדה שלפעמים לא להסתתר ולהתגנב היא דרך טובה להיות בלתי נראת. ביחוד במקומות הומי אדם כאלה. הן היו בלתי נראות. היה נראה שהנערה מכירה את המקום היטב. כאילו שיננה מפה או משהו כזה, חשבה רו ולפתע הייתה בטוחה שזה נכון. שמישהו נתן לה מפה, שתלמד, שתנווט בים המסדרונות הזהים... או שאולי היא גנבה. פילחה אחת; רגע בכיס של השומר וברגע שאחריו ביד שלה, בכיס שלה, בראש שלה... היא לא תתפלא. והיא תשמור על חפציה האישיים בקפדנות, רק ליתר בטחון.

בסוף הם הגיעו, ורו התנערה מהרוריה. הן נכנסו לחדר שהיה נראה בעיניה בדיוק כמו השאר שחלפו על פניהם: דלת שחורה ממורקת מבחוץ, דלת לבנה ממורקת מבפנים, משקוף אפור... רו מיצמצה וניסתה לשחזר את החדר שלה בזכרונה. במקום שבו עומדת מסגרת המיטה שלה העשויה ברזל היה בחדר הזה שתיים: מיטת קומותיים. היו להם סדינים נקיים. המיטות חרקו קצת תחת כובד משקלם המשותף של ת'רש ועוד כמה מהבנים, שלמרות שהשומן בגופם היה שרירים בעיקר הוא עדיין היה כבד. רו לא יכלה לחשוב מתי פעם אחרונה היו כולם באותו חדר ביחד. בטח שהיו מיועדים. אבל אז היא הייתה עסוקה בלפחד וללמוד את החולשות שלהם. בלהעלם - שלא ישימו לב אליה. שלא תיהפך למטרה עבורם. עכשיו היא הרגישה קצת נבוכה כשהנערה שלצידה באה התיישבה על ארגז -מה יש בתוכו?- שגררה מפינת החדר. רו לא שמה לב אליו קודם. הצבעים שלו היו חיוורים ותאמו את הקיר בדיוק מושלם. בכוונה?

רו מתחה את חולצתה מטה, בחוסר נוחות. המבטים של כולם הקפיאו אותה. היא התאמצה להביט באיזה נקודה לא ברורה על הרצפה ולא על הפנים שסוקרות אותה בחודרניות. או כך לפחות הרגישה. שהם בודקים מה היא שווה. מתלבטים אם עשו נכון כשהחליטו לצרף אותה. לצה זה בדיוק? היא לכ הבינה מה המחתרת הזו עושה. מי הקים אותה. כדאי שיתחילו לדבר, כי יש לה כמה שאלות עבורם. "ברוכה הבאה, רו;" אמרה לבסוף הנערה ממחוז שמונה. ואחריה, כולם. הם הנידו את ראשם כמחוות חיבה, טפחו על שכמה ואחזו בידה כשחלפה על ידם כדי להתיישב במקום שפינה לה ת'רש. הוא קם ותפס את המקום שבו עמד. היה נראה שהוא המנהיג, או לפחות עכשיו. לבנתיים.

"דבר ראשון, טוב לראות את כולם פה." הוא סקר את הנוכחים. "חוץ ממחוז שתיים, כמובן, שהתנדבו לחפות עלינו. כל הכבוד לתכנון המוצלח שלהם." כולם חייכו בהיסוס או מחאו כפיים או רטנו בשקט. רו לא החליטה מה עליה לעשות אז עשתה את שלושתם ואז קצת צחקה בשקט, בלי קול, על עצמה. "כן, טוב. בכל מקרה, בואו נתחיל את הפגישה הרשמית השישית. תביאו לי קודם להקריא את הדו"ח מהפגישה הקודמת ואת המטרות שהצבנו עד לפגישה עכשיו. ואז נראה מה קויים ואיך ונפיק לקחים לשבוע הבא." רו נעה במקומה בחוסר נוחות, מקווה שיתבהר יותר בהמשך דבריו המעורפלים של ת'רש. מאופן הדיבור שלו ניכר שהוא לא רגיל לדבר הרבה. המילים שלו קצרות ומנותקות וחסרות הטעמה, כאילו הוא מתאמץ ומכריח את עצמו לומר אותן. ולמרות זה, הוא התאים להיות המנהיג. הוא יישר באצבעותיו בגסות פיסת נייר מקומטת שהיתה בכיסו. בכיס בגדי האימונים שלו, הבחינה רו. רק היא והנערה מחמש בבגדי מנקות. איך השאר הגיעו לכאן? "המטרות שהיו לנו: להצליח לפנות את חדר הבקרה ולהשאיר בו רק שתולים שלנו. אני מזכיר: היה לזה חשיבות מירבית. זה היה תרגול לקראת הבריחה שלנו. כך היא תתנהל, בהשתלטות שקטה על חדר הבקרה. השתלטות כמה שיותר חלקה על השומרים. יציאה מלוכדת מכאן, כקבוצה, וחזרה מהירה לפני שישימו לב שהסתלקנו."

רו הייתה המומה. וגם קצת נמאס לה לחכות לתשובות שלא מגיעות. "מצטערת.  אני חדשה פה וכל זה. אבל, אה, מה לעזאזל? לברוח כדי לחזור? המטרה שלנו היא לא... אתם יודעים... להיות חופשיים ןהכל? אם אנחנו יכולים לעזוב למה אנחנו פשוט לט עןשים את זה?"

"רו," מישהו חתך אותה בחדות. אולי מרוויל, אם זה הוא אז החיים כאן בהחלט השפיעו עליו. הפנים שלו בקושי נראו תחת הזקן שצמח לו אבל הוא בהחלט נראה שדוף יותר מתמיד. "את המחתרת לא אנחנו מנעלים. אנחנו רק חבורה קטנה. חלקיק קטן בתוכה. אנחנו כאן לבצע פקודות, לא לברוח למקום בטוח. אנחנו חיילים, מורדים, נלחמים נגד הקפיטול. כל מי שפה, בסיום הפגעשה הראשונה שלו, נשבע לשמור על נאמנות וסודיות ולשרת עד המוות כדי לשחרר את פאנם מסנואו."

"אנחנו בורחים כדי ליצור קשר עם קוין. כאן אנחנו לא יכולים לתקשר איתה. בחוץ היא דןאגת לתת לנו פקודות. אנחנו נעזור לה להפיל את הקפיטול מבפנים. אנחנו התוכנית הסודית. גם שלהם וגם שלה. לכן כולנו מצליחים לשרוד כאן בנתיים, כי ההכשרה פה היא יוצאת דופן ולמורדים אין כמוה. והכל יחזור לקפיטול כמו בומרנג. הם לא יבינו מאיפה צבא הזומבים שלהם פונה נגדם. אנחנו גם לא באמת מתים," הוסיף כלאחר יד. זה היה גורם לרו להיות מופתעת אם לא ניחשה את החלק הזה כבר.

"רגע, רגע. הקפיטול גרם לנו לחשוב שמתנו ןאנחנו חיים מוסתרים באיזה מקום טיפשי והם מאמנים אותנו להיות הצבא שלהם? זה ככה גם עם המתמודדים ממשחקים אחרים? כולם בחיים?"

"לא כולם," הסתייג ת'רש. האלה מהמשחקים היותר אחרונים. חלק כבר מתו מזקנה טבעית, את יודעת, הקפיטול לא יכול לחסן נגד זה;" צחוק מר וחסר הומור. רו העיפה מבט קצר בשאר הנוכחים שלא נראים מרותקים אבל יושבים דוממים ומחכים שתסיים להבין הכל. נראה שגם הם היו מבולבלים בתורם ומבינים אותה. "קוין הצליחה ליצור קשר עם כמה מהמתמודדים מהמשחקים הישנים, כבר לפני שנים. זה סודי ברמת סיווג גבוה. האנשים הפשוטים שם לא יודעים כלום - שאנחנו חיים, שאנחנו משתפים איתם פעולה. היא מעבירה לנו פקודות. כל מיני אנשים חשובים שצריך להיפטר מהפ. מידע בטחוני שצריך לגנוב. דברים כאלה. להעביר להם נשקים מיוחדים. לחבל במטוסים ורחפות. בסוף נברח מפה לגמרי ולא נחזור, נצטרף לצבא של המורדים. אבל בנתיים חשוב שלא יחשדו בכלום. שהקפיטול יחשוב שיש להם צבא חזק."

"אז שברחנו, אתה ואני... אני הורדמתי מהצרעות ציד... ואתה המשכת לרוץ כדי ליצור איתם קשר? הצלחת? מה המצב שם בחוץ?.."

"כן, הצלחתי. בסוף תפסו אותי, אבל אחרי, רו. את מבינה מה זה אומר?"

שיש דרך החותה מכאן, היא רצתה לומר. שאני יוכל לנקום. שיוכלו להיות לי חיים טובים אחרי הסיוא הזה. שאני יוכל לפגוש את המשפחה שלי. אבל היא רק הינהנה, לא אמרה כלום מזה: "איך אני יכולה לעזור?" היא שאלה. "אני רוצה להצורף אליכם. אני מוכנה לעשות הכל."

הפרק הקודם