דרארי, אוסף סיפורים קצרים

hello goodbye ('twas nice to know you) – תרגום לעברית

מקור: https://archiveofourown.org/works/4371455

דירוג: PG-13

שיפ: דרארי

הלחות של קיר האבן על גבו, הקרירות חודרת מבעד לגלימתו, אבל דראקו בקושי שם לב לזה, כי פוטר תופס את החלק הקדמי של גלימתו בתוך אגרופו המכווץ, ברכו בין רגליו, נשימותיו הלוהטות מרפרפות על שקע צווארו. המוח של דראקו מסתובב לאלף כיוונים שונים בבת אחת.

"יש לך בכלל מושג," פוטר נוהם לתוך עצם הבריח שלו, "כמה שאתה חתיך, לעזאזל? כמה שאני לא יכול להפסיק להסתכל עליך?"

ידו של דראקו זזה לתפוס את כתפו של פוטר, אצבעותיו מגששות בגלימותיו כדי לאחוז, כדי למצוא דרך לייצב את עצמו, כי אם לא יעשה זאת, הוא יתמוטט. פוטר מעביר את פיו על גרונו, שפתיים יבשות על עורו, ודראקו נוהם ברכות, נחנק מאוויר. וזה כל מה שהוא אי פעם קיווה לו, זה מושלם, הלב שלו עולה עד צווארו ובטנו מתכווצת, ודראקו רוצה עוד ועוד.

הוא רוצה להישאר כאן, בחשכה החלקית של הירידה למרתפים, מוצמד אל הקיר לנצח, בגלל שפוטר קרוב כל כך, צמוד אל חזהו, אצבעותיו על בגדיו, בשערו ו-

משהו כבד חובט בבטנו ולרגע, דראקו לא יכול לנשום. הקיר שצמוד לגבו רך וחם, במקום להיות קריר וקשה, ויש צחוק מוכר ומשועשע איפשהו מימין אליו.

"לך לעזאזל, בלייז," דראקו נאנק, מרים את ידו ומבריש קצוות שיער מיוזעות מעיניו.

"גם אני אוהב אותך. ועכשיו בוא כבר ותן לי לעזור לך לצאת מהפיג'מה הדביקה הזאת…"

דראקו מניף לעברו אצבע שלישית ומוריד את השמיכה מעצמו, מדחיק את שאריות החלום בכוח מראשו. למרבה המזל, שנים של תרגול הפכו את דראקו למוצלח במיוחד בלהעמיד פנים שהוא לא נמשך בטירוף להארי פוטר. הוא חולף על פני בלייז, כמעט מבלי להביט לכיוונו, וממהר לשירותים.

השתקפותו במראה חיוורת ונרגזת, בזמן שהוא רוחץ את ידיו. הוא מפשיל את שרווליו עד המרפקים. דיו שחור לוכד את עיניו והוא לא יכול להתאפק, אז הוא מגניב מבט קטן כלפי מטה, לכיוון אמות ידיו.

זרוע אחת מוכתמת בדבר, שלעולם לא יעלם.

הדיו על האמת השנייה, לעומת זאת, לא הפסיק לזוז ולהשתנות, מאז שקיבל את ההחלטה לחזור לבית הספר לשנתו האחרונה.

דראקו מנענע את היד הראשונה, עד ששרוולה מכסה שוב את הסימן האפל, הדומם והשקט, נותן לכאב המוכר של אשמה ומבוכה לסובב את בטנו ולהחניק את נשימתו, ובמקום זאת מתמקד הכיתוב, שעל ידו השנייה.

הוא מתעקם במעלה היד, בדיוק באותו מיקום שבו וולדמורט חרט את הנחש שלו על הזרוע המכוסה. הכתב של הנפש התאומה שלו מבולגן וצפוף והוא צריך להרים את ידו בצורה אופקית כדי להצליח לקרוא אותו כמו שצריך.

'תוהה אם הוא בסדר'

דראקו מזעיף את מצחו. דבריו היו עלבונות במשך שנים. עקיצות קטנות וסרקסטיות, שדראקו באמת היה יכול להעריך, לולא היו מכוונות אליו, יום אחר יום, מתגרות בו על גבי עורו שלו. ועכשיו זה – דאגה מעורפלת, מילים אדיבות כמעט, מהססות להטביע את עצמן על עורו.

הוא היה משוכנע שהנפש התאומה שלו נמצאת בסלית'רין במשך שנים, אבל דראקו הצליח לפסול באופן שיטתי כל תלמיד מהבית שלו, לאורך תקופתו בהוגוורטס.

הוא התחיל להפנות את תשומת לבו לשאר הבתים, לפני השנה השישית – אולי זה מישהו רגזן במיוחד מרייבנקלו?

הכיתוב שלו לא השתנה במשך כמעט כל השנה, בזמן שבילה בשירותיו של וולדמורט. הוא ישב לבד בחדרו באחוזת מאלפוי, חש את ראשו מסתובב ואת בטנו מתהפכת ואת זרועו השמאלית מעקצצת ובהה בכיתוב על ידו.

'אוכל מוות'

שתי מילים. שתי מילים שחורות ומאשימות שהכאיבו בחזו של דראקו וגרמו לעיניו לעקצץ בחרטה פנימית אדירה, למרות הדיו הלך והחוויר עם כל יום שעובר. הוא נתן להכול לצאת כל כך משליטה כל כך מהר, שאפילו אם הוא יבין מי בעל היד הבלתי-נראית, שמשרבטת את מחשבותיה על זרועו, לא היה שום סיכוי שהוא ירצה איזשהו קשר איתו.

ואז אוכלי המוות גררו את הארי פוטר לסלון שלו.

ודראקו כרע ברך לפני הנער, שהוא היה מזהה, גם אחרי אלף קללות וכישופים. הוא בהה הישר בפניו ושיקר לאביו, לאימו ולדודתו.

ואז דראקו הפיל את שרביטו, ללא קרב, וצפה בנער, שהיה שארית התקווה האחרונה של עולם הקוסמים, נעלם מסלון ביתו.

ואז הכיתוב על עורו השתנה.

מילה אחת בלבד הייתה שם:

'למה'

ועולמו של דראקו קפא על צירו.

אגרוף חובט על דלת חדר האמבטיה מוציא את דראקו ממחשבותיו והוא מנענע בראשו, מושך מטה את השרוול ומכסה את הכיתוב.

"מה?" הוא קורא מעבר לכתפו ובודק שוב את השתקפותו במראה.

"אנחנו הולכים לארוחת בוקר, או שאתה מתכוון למזמז את ההשתקפות שלך במראה כל היום?" בלייז נשמע זועף. דראקו מבין שהוא עומד שם הרבה יותר מהרגיל.

"בסדר, בסדר," הוא מחליק יד בשיערו ומחליט שהן מתנהגות מספיק טוב, כדי להישאר חופשיות מג'ל לשיער להיום.

הם יורדים למטה ונכנסים לאולם הגדול. השעה כבר די מאוחרת. רוב השולחנות האחרים כבר די ריקים, למעט קבוצות קטנות של תלמידים פה ושם, שחלקם מפטפטים, ואחרים גוררים רגליים בדרך לשיעורים הראשונים של היום.

עיניו של דראקו מופנות כמעט מידי אל שולחן גריפינדור והוא שונא את עצמו על זה, כי פוטר נמצא שם, יושב מול פיניגן ותומאס ומורח ריבה על חתיכה של טוסט.

הוא מגרד את אמתו בהיסח הדעת, לפני שהוא מבין מה הוא עושה. דראקו מפיל את זרועו כל כך מהר, שבלייז מרים גבה.

"מה לעזאזל הבעיה 'שך?!" בלייז שואל, בזמן שהם מתמקמים ליד תיאו וגרג.

דראקו מתעלם ממנו ושולח יד לכיוון המיץ, כמעט מפיל את החמאה בתהליך הזה. "כלום," הוא ממלמל, בודק שהשרוול שלו לא נגרר דרך קערת החמאה.

"אז, מה הלו"ז איתך?" תיאו שואל, פיו מלא טוסט, ובלייז מטלטל את ראשו לעבר דראקו.

"דראקו כאן התעורר בצד הלא נכון של המיטה. חבל, כי היה נשמע שהוא חי את החלום בלילה… "

דראקו בועט בו מתחת לשולחן, בזמן שמבטו פונה שוב, בניגוד לרצונו, לעבר שולחן גריפינדור. פיניגן מרחיק את ידיו של תומאס מהטוסט שלו – מתנהגים כמו זוג נשוי, השניים האלה. זה כמעט מחליא.

פוטר רוכן קדימה, שואל אותם משהו עם ההבעה הרצינית המטופשת הזו שלו. השיער שלו הוא אסון, מזדקר לכל הכיוונים, כאילו אצבעות בלתי נראות בילו את הערב בתוכן, אולי בזמן שזוג שפתיים בלתי נראות רפרפו לאורך העיקול של עצם הבריח שלו...

דראקו מרגיש את החום מעקצץ במעלה צווארו והוא מטה לאחור ומרוקן חצי מגביע המיץ שלו אל תוך פיו, במטרה להרחיק את מחשבותיו הרחק מלילות מאוחרים ומהצוואר של פוטר.

פתטי, מאלפוי. פתטי.

פוטר מגלגל את עיניו עכשיו, מושיט את ידו אל צווארון חולצתו ו – אלוהים אדירים! – מושך את חולצתו מטה כדי –

דראקו נחנק מהמיץ שלו. הכיתוב של פוטר, רחוק מכדי לראות אותו כראוי, משורטט ממש מעל לבו.

מכל המקומות הקלישאתיים שאפשר היה לחשוב עליהם!

פוטר מושך את חולצתו בחזרה למעלה, צבע עז מציף את פניו, בעוד פיניגן ותומאס פורצים בצחוק, טופחים לו על הגב, ומתנהגים בצורה מציקה באופן כללי.

דראקו מחזיר בכוח את תשומת ליבו לשולחן הסלית'רין ומוצא את בלייז מתבונן בו, שפתיו מעוקלות בחצי חיוך.

"משהו מעניין שם?"

"לך להזדיין, בלייז."

זרועו של דראקו מעקצצת והוא משתמש בכל כוח הרצון שלו כדי להתנגד לדחף להפשיל את שרוולו. הוא מרים בשלווה רבה את הגביע שלו ומרוקן את כל מה שנשאר בה.

בלייז ותיאו פותחים באחת השיחות ההזויות שלהם, שדראקו מתחיל לסנן תוך זמן קצר. הוא מסב את תשומת ליבו להשגת היחס המושלם בין כמות הריבה לגודל הטוסט, כך ששאר ארוחת הבוקר עוברת בצורה די חלקה.

כשכבר כמעט הגיע הזמן לשיעור לחשים, דראקו מושיט יד הצידה, לעבר התיק שלו. אצבעותיו מוצאות אוויר.

"התיק שלי!"

מטומטם – לא היה לו ספק איפה התיק נמצא! יושב על הרצפה מול הפוסטר, בחדר השינה שלו.

במרתפים.

"תלכו בלעדיי, אני אגיע אחר כך," דראקו כבר בחצי הדרך אל הדלת, גלימתו מתנפנפת מאחוריו, בזמן שהוא חצי הולך, חצי רץ לכיוון המרתפים.

להגיע לשם לוקח נצח, כך נראה, תוך כדי שהוא מגשש במורד המדרגות ורץ דרך חדר המועדון. דם פועם בעורקיו כמו תוף, מקעקע 'מאחר. מאחר. מאחר.' על חזהו.

איחור זה נורא. איחור פירושו תשומת לב, ותשומת לב משמעה לחישות, דקירות אשמה לאורך זרועותיו. טלטלת הפחד הזו, שהוא ירגיש שוב את התחושות האלה, שורפת והופכת את ביטנו. תשומת לב פירושה תזוזות מביכות של תלמידים, בזמן שהם מנסים לרווח קצת יותר את הספרים שלהם, בניסיון לגרום לזה להיראות, כאילו אין מקום לידם. מאוחר פירושו להזדחל לכיסא ריק ולהרגיש את כולם מתרחקים קצת יותר.

דראקו תופס את התיק שלו, מסתובב על עקביו ושועט בחזרה דרך חדר המועדון.

עד שהוא מגיע ללחשים, הוא חסר נשימה, וכאב חד מורגש בצד גופו. הוא בטוח שיש סומק מאוד לא מושך, שמכתים את הלחיים שלו. אבל הוא הצליח להגיע בזמן, וזה מה שחשוב.

הוא חומק מבעד לדלת, עדיין נושם מעט מדי בכבדות, וסורק את החדר. רוב המושבים מלאים – תלמידים מפטפטים להם, זזים במקומותיהם ומארגנים את עטי הנוצה, דפי הקלף וספרי הלחשים שלהם.

יש בדיוק מקום ריק אחד.

דראקו מרגיש את הדם עוזב את פיו. כמובן.

ובכל זאת, הוא מאלפוי. הוא מרים את סנטרו בגאווה ומכריח את עצמו ללכת, כלאחר יד, אל השולחן ולהניח את התיק שלו. רגע אחר כך, הוא מחליק אל הכיסא שליד הארי פוטר.

פוטר מפיל את עט הנוצה שלו בהפתעה, בזמן שדראקו, בצורה רגועה ביותר, מתחיל להוציא דברים מהתיק שלו.

"מאלפוי," קולו של פוטר שקט, מופתע קלות. אבל, דראקו לא שומע בו את הגועל שהיה רגיל אליו.

"פוטר," דראקו ממלמל בחזרה, לא מזיז את מבטו מהתיק שלו.

כל דבר אחר שהם יכלו לומר, נקטע על ידי פרופסור פליטיק, שמתחיל את השיעור עם היסטוריה מהירה של הלחש שהם אמורים לתרגל, שמתגלה להיות לא מהירה כל כך, אחרי הכול.

הלחש הוא כישוף כיסוי עיניים מטופש, שמסתבר שמצריך הרבה יותר שליטה, ממה שאפשר היה לצפות – תנועת שרביט שגויה אחת, ואתה יכול לעוור את בן הזוג שלך. מסתבר, שזה היה גורם לקצת יותר מקצת בלאגן.

דראקו מעיף מבט לעבר הקלף של הארי – ההערות של פוטר הפכו לקשקושים, ציורים של סניצ'ים קטנים לאורך השוליים של הדף.

דראקו זיהה בבירור את כתב היד הזה. לא שהיו לו איזשהן ספקות

דראקו מגרד את זרועו, בעוד בטנו מתהדקת. האשמה מכבידה בגרונו, כאילו הוא בלע גוש פחם.

מחשבותיו של הארי פוטר רושמות את עצמן על זרועו.

באופן הגיוני, זה אומר שהכתם שדראקו ראה מעל לבו של הארי באולם הגדול, הוא הכתב המסודר שלו עצמו.

אצבעותיו של דראקו מתהדקות סביב עט הנוצה שהוא מחזיק, תוך כדי שפליטיק ממלמל בקדמת הכיתה על זה שצריך לחוש את הקסם בפאתי נשמה שלך, או משהו. זה טיפשי, הוא יודע שכן. רק בגלל שמילותיו של פוטר נכתבות, מבלי ידיעתו, על זרועו של דראקו, לא אומר שזה עובד בשני הכיוונים.

הכיתובים הם כסף, וכמו רוב הקסמים, הם הפכפכים. בלתי צפויים. ולא תמיד מושלמים.

חוץ מזה, תארו לעצמכם את ההמולה התקשורתית, אם הילד שנשאר בחיים פעמיים, יתחיל פתאום למזמז אוכל מוות לשעבר.

שברי רגשות, אבן קרה צמודה לגבו, וגוף חם לחוץ אל חלקו הקדמי – דראקו חושב על פרטי החלום שלו, וזה כאב מר-מתוק פתאומי, שפוער בור קטן בבטנו, וגורם לחלחלה לעלות במהירות, עד שהיא כמעט חונקת אותו.

"בסדר!" פליטיק קורא בקולו הצווחני ודראקו מרגיש איך הארי מתיישר בהפתעה לצידו. נראה שגם פוטר לא בדיוק הקשיב. "הגיע הזמן שכולכם תנסו! קדימה!"

הו. אממ, בעיה.

דראקו מעיף מבט אל הארי, שמושך את שרביטו מהתיק שלו. פוטר מרים אליו את מבטו ומביט אל תוך עיניו – הוא בין הבודדים שעדיין עשו את זה.

"אז, אתה רוצה להתחיל? " הוא שואל וקם ממקומו. עיניו של דראקו פוגשות את חזהו של פוטר.

"אתה הולך לתת לי לכוון עליך שרביט?" דראקו שואל בתגובה, דוחף את כיסאו לאחור ופוטר נוחר. נוחר, החמור!

"טוב, אתה לא הולך לעשות משהו אסור, לא?" הטון של פוטר קליל. אם דראקו לא היה מכיר את הבחור, הוא היה יכול להישבע שמקניטים אותו.

"כל עוד לא תסובב אלי את הגב," התגובה של דראקו היא אוטומטית, בדיחה, ורק שבריר שניה מאוחר יותר הוא מבין איך היא נשמעה. הוא מתכווץ, אבל פוטר צוחק. הצחוק שלו הוא מופתע וקליל, והוא גורם לקצוות הפה של דראקו להתעקל מעלה.

"תעמוד במקום," הוא מצווה ופוטר עומד שם בצייתנות, חיוך רחב עדיין מתנוסס על פניו.

דראקו מצביע על שרביטו ומתמקד, חושב על התנועות, המילים, הכוונה.

"אובסקורו!"

פוטר נאנח, ידיו מורמות אל עיניו, רגע אחרי שבד ירוק כיסה אותו בקפידה. "זה עבד?"

"ברור שזה עבד." דראקו לועג, מדגיש את המילה האחרונה ופוטר צוחק.

"אתה נשמע נעלב כל כך."

"טוב, אתה מטיל ספק ביכולות הכישוף שלי. זו סיבה טובה להיעלב."

"אה," פוטר מחייך עכשיו מאוזן לאוזן, כיסוי העיניים ממשיך לכסות את עיניו, "מעולם לא פקפקתי בקסם שלך, מאלפוי."

דראקו המום כל כך לרגע מהטון שבו הוא אמר את המשפט האחרון, שהוא לא מצליח לדבר. האם… האם פוטר ניסה הרגע… לפלרטט… איתו?

החיוך של הארי דועך למשהו קטן יותר ומובך יותר. רגע אחר כך, הוא מושיט את ידיו שוב לעבר כיסוי העיניים שלו. היה נראה שהקשר הדוק והארי מתקשה לשחרר אותו.

דראקו מתבונן בו מתאמץ לרגע, פעימות ליבו הולמות באוזניו, לפני שהוא מתנער מהלם התחושות וצועד קדימה.

"אידיוט, אתה רק מחזק את זה. חכה שניה –"

דראקו מניח את ידיו על אלו של פוטר מבלי לחשוב והארי קופא. לרגע ארוך עד כאב, הם עומדים דוממים כמו תצלום מוגלגי, אצבעותיהם מתחכות, כמעט ללא מגע.

"אתה… קראת לי מטומטם הרגע?" הארי שואל בקול נמוך, ודראקו מושך את ידיו לאחור מהר כל כך, שהוא דופק את המרפק שלו בשולחן מאחוריו.

הארי מתחיל לצחוק, בקול חלש ומלא במבוכה דראקו מביט בו בעיניים פעורות, מבולבל.

"דראקו, אף אחד לא קרא לי מטומטם כבר שנים," הארי מחייך וזה כל מה שדראקו צריך לצעוד קדימה להכניס אצבע מתחת לכיסוי העיניים ולמשוך אותה מעלה, מעל פניו של פוטר.

הארי ממצמץ מספר פעמים, מסתגל לאור, ודראקו עומד קרוב מדי, ידו על ראשו של פוטר, במגע מלטף, כמעט. כיסוי העיניים משתלשל מקצות אצבעותיו.

החיוך של פוטר מתפוגג מעט ורק אז דראקו מבין שהארי השתמש בשמו הפרטי.

"מר פיניגן! מר תומאס!"

וככה בדיוק הרגע הזה חולף לו. דראקו צועד במהירות לאחור. הארי מכחכח בגרונו ושניהם מסתובבים להסתכל על שיימוס פיניגן ודין תומאס, שבדיוק זוחלים החוצה מתחת לשולחן שלהם, נראים מבולבלים ומרוצים בעליל מעצמם.

"סליחה, פרופסור," אומר פיניגן, חיוכו רחב ועיניו בוהקות, "אנחנו רק היינו, קראנו קצת."

הם מחזיקים ידיים וקורנים מאושר ודראקו מבין פתאום מה כנראה קרה. הכיתה מתמלאת ברעד. פוטר, לצידו, נוחר.

"סוף-סוף."

תומאס מתבונן בצד פניו של פיניגן, כאילו הוא הדבר היחיד ששווה להסתכל עליו. בזמן שדראקו ממשיך להסתכל על השניים, תומאס אומר משהו. פיניגן מסתכל עליו ואז הם מתנשקים, נשיקה רכה ומתוקה.

הוא לא יכול להתאפק – הוא מעיף מבט על הארי.

הארי צופה בהתרחשות, חיוך מרוצה מרוח על שפתיו. ידו מגרדת בהיסח הדעת על חזהו, את האזור שמעל לבו.

דראקט מסיט את מבטו במהירות, בדיוק ברגע שפליטיק מתחיל לצווח ולבקש שקט. מהר מאוד, תלמידים מתחילים לחזור למקומותיהם ולחזור לתרגל את הלחש.

פיניגן ותומאס מחייכים כמו טיפשים, ראשים צמודים זה לזה. היה נראה שהשרביטים והלחש נשכחו מהם כליל. לא שדראקו באמת יכול להאשים אותם.

"תורי."

פוטר עומד באותו מקום, מחזיק בשחרור את שרביטו בין אצבעותיו, מתבונן בו בזהירות. דראקו נסוג לאחור ומניח את שרביטו על השולחן.

"אל תעוור אותי, פוטר," הוא מזהיר, אם כי יש מעט חום בקולו. שפתיו של פוטר נמשכות כלפי מעלה, בזמן שהוא מרים את שרביטו.

"אובסקורו."

העולם משחיר בן-רגע. בשנייה הראשונה, דראקו מרגיש בדידות תהומית.

זו לא הרגשה טובה – זה מזכיר לו יותר מדי את העבר הלא-רחוק בכלל, והוא מרגיש את גרונו מתכווץ. האוויר מרגיש סמיך, סמיך מדי לנשימה, סמיך בצורה בלתי אפשרית כשהוא זוחל במורד גרונו לעבר ריאותיו. האם קנה הנשימה שלו תמיד היה כל כך דביק, כל כך מחניק, הנשימה תמיד הייתה כל כך קשה –

ואז ידיים אוחזות בכתפיו, לוחצות פעם אחת, ודראקו חושב שהוא שומע מישהו מדבר, אבל המילים נשמעות עמומות על רקע שאגת הדם באוזניו. הידיים נעלמות והוא צריך את כל השליטה העצמית שלו, כדי לא להשמיע קול, לא לבקש מהידיים לחזור. פתאום הן שם שוב, הפעם בחלק האחורי של ראשו.

הוא יכול להריח ניחוח עדין, זיעה ומשהו מתוק, כמו ריבה. הוא יכול להרגיש את חום הגוף הקרוב אליו. רגע מאוחר יותר, כיסוי העיניים נופל ולפתע העולם שוב מתמלא באור.

כאילו מישהו הגביר את הווליום בכיתה, ודראקו יכול לשמוע את המולת הקולות סביבו – תלמידים מתרגלים את הלחש וצוחקים ומדברים. פניו של הארי פוטר, מלאי בדאגה, נכנסים לפוקוס ודראקו עושה צעד חד לאחור. רגלו מתנגשת בכיסא, שנופל על הרצפה ברעש.

"אתה בסדר?" שואל פוטר ודראקו מחמיר פנים בלגלוג, מנסה נואשות להחזיק בחוטים של הכבוד העצמי שלו, ולכרוך אותם סביבו כמו גלימה.

"כמובן, פוטר," הוא מגחך, ליבו פועם בכאב.

הארי מכווץ את שפתיו, כיסוי העיניים עוד מוחזק באצבעותיו.

"אני יכול לומר בוודאות שלא נראית בסדר," פוטר מתחיל ודראקו קוטע אותו בקול, פונה אל ספר הלימוד שלו.

"חשבתי שכיסוי העיניים שלך אמור להיות משי, פוטר. או שאתה לא יודע איך מרגיש משי?"

הוא נחוש לא להביט בו, מחזיק את מבטו על העמוד של הספר, ולרגע הדממה נמתחת, כחוט שעומד להיקרע, עד שפוטר נאנח ומוותר.

שאר השיעור עובד בצורה מאוד לא נוחה – ההתלוצצות הקלילה, הכמעט-פלרטטנית נעלמה, והוחלפה בשתיקה מביכה, בזמן שהם ממשיכים להתאמן על תנועות השרביט של הלחש, זה לצד זה.

שאר צ'ארמס מאוד לא נוח - ההתבוננות הקלה, הכמעט פלרטטנית, נעלמת, במקום זאת בשתיקה מביכה כשהם מתרגלים את תנועות השרביט של הלחש, זה לצד זה.

השיעור מסתיים ודראקו חוטף את הציוד שלו וממהר מהחדר. הוא כמעט הראשון לצאת מהדלת. הוא לא מסוגל לשאת עוד דקה שם, עם פוטר קרוב מספיק, שהוא יכול לגעת בזרועו. זרועו שלו מעקצצת בכל פעם שמחשבה כזו עוברת במוחו.

הוא לא שם לב עד שהוא חוזר למעונות סלית'רין אחרי ארוחת הערב, בזמן שהוא יושב על מיטתו בחדר, המואר באור המשונה של קרני השמש השוקעת, שחודרות דרך מי האגם השחור, שהוא שכח לקחת את קלף ההערות שהוא כתב בשיעור.

הוא חייב להיות בכיתה, הוא מבין, תוך כדי שהוא חופר בתיקו ללא תוצאות, שוכב על השולחן. הוא מיהר כל כך לצאת משם שהוא לא זכר לקחת אותו.

ובכן, לעזאזל. פליטיק רוצה שמונה עשר סנטימטרים של סיכום על הקסם המטומטם הזה וההיסטוריה שלו בהקשרי עיוורון. דראקו הספיק להתחיל טיוטה של המטלה הזו בזמן השיעור, ועכשיו כל השלד שהכין נעלם והוא חייב להתחיל הכול מחדש.

דראקו נוהם על הכרית שלו בתסכול, אבל היא פשוט יושבת שם, מבלי להביע סימפתיה, והוא מבין שהוא יצטרך ללכת לספרייה. אין שום סיכוי שהרשימות שלו שרדו את גמדוני הבית ואת ניקוי הכיתות היסודי שהם עושים בסוף כל יום לימודים.

הרעיון של לעזוב את החדר מרגיש בעצמו כמו מטלה, אבל הוא באמת רוצה להתחיל לפחות את הסיכום המטופש הזה. באנחה הוא דוחף את עצמו מהמיטה שלו, מניס לתיק שלו את הספר 'הישגים בלחשים', קצת ניירות קלף וכמה עטי נוצר מיותרים ומטיל את התיק על כתפו. הוא שוקל לרגע ללבוש גלימה, אבל מחליט שלו. חם בטירה בתקופה הזו של השנה, והרעיון של לטפטף זעה על כל החיבור שלו, דרך שכבות עבות של בד שחור, לא היה נשמע משהו שהוא רצה. העניבה שלו אמורה להספיק. זה לא שהוא מתכנן לפגוש מישהו הלילה, בכל מקרה.

המסדרונות ריקים באורך פלא, כשהוא משתרך בעייפות מעלה, לעבר הספרייה. מאדאם פינס ממיינת ערימה של ספרים, גורמת להם לרחף לתוך ערמות באוויר. הוא מהנהן לכיוונה, תוך כדי שהוא פונה לפינה האחורית, שליד החלון הגדול.

היא מהנהנת בחזרה בהיסח דעת, עיניה מרוכזות בעבודתה. דראקו מתיישב ליד שולחן ריק גדול. הוא יכול לראות את השקיעה מבעד לחלון. האור הזהוב הדועך מרצד מעל מי האגם. הוא מסובב מעט את הכיסא, כך שיפנה אל הנוף.

ועכשיו – למצוא כמה ספרים. הוא זוכר במעורפל שראה ספר היסטוריה על לחשים איפשהו – הוא זכר לפרטים איך הכריכה שלו נראתה – ויוצא לחפש אותו. הוא משאיר את חפציו לשמור על בריכת האור הקטנה שלו.

מסתבר, שיש יותר מספר אחד שהוא ירוק, שמן ובעל עיטורים זהובים במדף של לחשים, וכשדראקו סוף-סוף יוצר מבין המדפים, עם הספר בידו, הוא לא מופתע לגלות שמישהו אחר תפס את הקצה השני של השולחן שלו.

אבל ברור. ברור שזה חייב להיות הארי פאקינג פוטר.

הילד שחי פעמיים עדיין לא שם לב אליו. תשומת ליבו הייתה נתונה למה-שזה-לא-יהיה שהוא משרבט. דראקו מרשה לעצמו רגע אחד – רגע בודד, מלא אשמה וכאב – להסתכל עליו. להפנים את האופן שבו קרני האור מזהיבות את שיערו בכתום, את האופן שבו קצה הלשון שלו יוצא קצת מבין שפתיו, תוך כדי ריכוז, את הדרך שבה המשקפיים שלו מחליקות אל קצה אפו.

הבגדים שלו מקומטים, הוא נראה מרושל ומדהים ומלא עוצמה, ודראקו לא יכול שלא לאהוב אותו.

כאילו הוא שמע את מחשבותיו של דראקו, פוטר מרים את מבטו ועיניהם נפגשות.

"מאלפוי," פוטר נשמע מופתע. "אני… גנבתי את המקום שלך?"

זו בכלל לא השאלה שדראקו מצפה לה. הוא מושכך בכתפיו וצועד קדימה, אל עבר הכיסא שלו. "לא כאילו שאני הבעלים של הפינה הזו בספרייה, פוטר."

הארי נוחר, מביט מטה, אל עבר הקלף שלו. דראקו מתיישב. הם לא לגמרי אחד מול השני, אבל השולחן גם לא כזה גדול, כך שהם תופסים את כולו, עם כל הספרים והציוד שלהם.

זרועו של דראקו מעקצצת.

לא היה לו מושג איך הוא יכול להצליח לעשות איזושהי עבודה עכשיו, אבל הוא גם לא יכול פשוט לקום ולעזוב, לא כשנראה בבירור שהוא בא לכאן עם תוכניות לעבוד, אז דראקו מחליט פשוט להמשיך בתוכנית שלו, ולהתעלם מפוטר, כמה שאפשר.

מסתבר ש-'כמה שאפשר' זה לא הרבה. כל צליל חריקה של עט הנוצה של פוטר נשמע חזק בצורה בלתי אפשרית. המילים בספר היסטורית הלחשים שלו הן מסובכות וחלקלקות, והוא מתקשה להתמקד בהן יותר משניות בודדות בכל פעם.

לבסוף, הוא מושך את הקלף שלו לכיוונו, נחוש לכתוב לפחות משהו עבור המטלה הזו, לעזאזל. הוא דוחף את קצה הנוצה לתוך צנצנת הדיו.

יש לו אולי חצי משפט כתוב – 'הסטריוטיפ של קוסם עיוור יכול להיות משויך לתחילת המאה ה-13, כשיאניק המטורלל ניסה... – כשהנוצה של פוטר נשברת.

דראקו מרים את מבטו ומוצא את הארי בוהה בו במבט מוטה. ליתר דיוק, על הקלף שהוא מחזיק. דראקו מביט למטה על החיבור שלו, ואז חזרה על הארי, שסגר את אצבעותיו חזק כל כך סביב חצי הנוצה שנותר בידו, שפרקי אצבעותיו הלבינו.

"מה הבעיה שלך?" דראקו שאל בחשדנות.

ראשו של פוטר קופץ מעלה, כאילו שהוא שכח בכלל שדראקו היה שם.

"אתה..." נראה שפוטר שכח איך לדבר.

דראקו מגרד את זרועו בהיסח הדעת, כשפוטר מזנק לפתע קדימה, חוטף את הקלף שלו מתחת לאפו.

"היי!" דראקו מנסה לקחת אותו ממנו, אבל הארי רוכן מחוץ להישג ידו. "תכתוב את החיבור המחורבן שלך בעצמך, פוטר!"

אבל פוטר נשען לאחור בכיסאו, נותן לקלף ליפול על השולחן, והוא צוחק, צחוק חלש ועייף, גורם לדראקו לחשוב שהוא פספס משהו חשוב.

"מה לעזאזל..." הוא מתחיל, אבל פוטר קוטע אותו.

"דראקו מאלפוי."

וזה הכול, רק השם שלו. הוא שמע את שמו אלף פעמים, אבל מעולם לא בטון הזה, על שפתיו של פוטר, במלמול חלש כזה.

מה, לכל השדם והרוחות, קורה כאן?!

האצבע המורה של פוטר מקישה על הקלף, על המקום שבו האות האחרונה של השם 'יאניק' הסתלסלה. דראקו פתאום הבין.

פוטר לא ניסה לגנוב את החיבור שלו.

פוטר הסתכל על כתב היד שלו.

דראקו בולע רוק, בחוזקה, ומציץ בפניו של פוטר.

הארי מסתכל עליו בחזרה ולרגע ארוך אחד הם פשוט יושבים שם, בוחנים זה את זה.. שניהם על סף שיחה, שהתהוותה במשך שנים.

"ביום ההוא," אומר הארי, שובר את השתיקה, "באחוזה. שיקרת. ידעת שזה אני."

ליבו של דראקו פועם פעם אחת, והוא תוהה לעצמו אם מאוחר מידי לברוח.

"ברור," הוא מקרקר והארי לוקח נשימה.

"למה?"

דראקו חושב על התמונה של זרועו, עם האותיות השחורות ששאלו בדיוק את זה, לפני חודשים, בזמן שהוא ישב בחדרו, מרגיש כאילו עולמו קורס לתוך עצמו.

הוא תוהה לעצמו אם התשובה שלו עכשיו, היא אותה תשובה שהייתה לו אז.

בצורה איטית מאוד, הוא מושיט את ידו אל שרוולו, ומפשיל אותו מעלה.

הארי לוקח נשימה, חלושה, כאילו לא מצליח להתאפק. הסימן האפל ניצב ביניהם, דומם לנצח נצחים על זרועו החיוורת של דראקו.

"זה קפא לפני חודשים," דראקו לוחש.

לאט-לאט, הארי מושיט את ידו ונוגע בסימן עם קצוות אצבעותיו. צמרמורת יורה במעלה עמוד השדרה של דראקו. הוא מבין שהוא רועד. הוא מושך במהירות את ידו ממתחת לאצבעותיו של הארי, לפני שהוא מספיק לשכנע את עצמו לעצור מהדבר הבא שהוא עומד לעשות.

הוא מסובב את ידו השנייה, כך שגב היד מופנה מטה ובתנועה איטית מתחיל להפשיל את שרוולו לכיוון המרפק.

עוברת שנייה, עד שהוא אוזר אומץ להסתכל למטה.

'זה הוא ידעתי שזה הוא זה הוא זה הוא'

הארי שואף שאיפת אוויר עמוקה ודראקו צוחק, או, ליתר דיוק, משמיע צפצוף משונה. "זה התחיל לזוז," הוא אמר בקול שקט, כמעט בלחש, "בשנייה ששיקרתי לאבא שלי לגביך."

אצבעות מחוספסות מחבלות נסגרות סביב פרק כף היד שלו. המילים על האמה שלו נמסות, נוצצות ומתגבשות מחדש:

'קיוויתי שזה אתה'

ואז שוב:

'מאז מה שהיה באחוזה'

השינויים קרו מהר יותר עכשיו:

'לא רוצח'

'יכולתי לראות שאתה מפחד'

'רוצה לעזור'

'לא יודע איך'

'כל כך שמח'

'נראה לי שאני אוהב אותך'

דראקו נחנק מהאוויר ששאף ואצבעותיו של הארי התהדקו סביב פרק כף ידו, לופתות בעוצמה כמעט כואבת. כשדראקו מרים את מבטו, הארי פוטר מסתכל עליו כאילו הוא הדבר היחיד ששווה להסתכל עליו, ובכן, יש רק דבר אחד לעשות כאשר מושיע עולם הקוסמים מביט בך כאילו אתה משהו יקר מנשוא.

אז דראקו אוזר קצת אומץ סלית'ריני (כמה גריפינדורי מצידו) ורוכן מעבר לשולחן. הארי פוגש אותו באמצע הדרך, ידו עולה ללטף את לחיו של הבלונדיני וכששפתיהם נפגשות וליבו של דראקו נמס לשלולית מגעילה של קיטשיות האפלפאפית באמצע כלוב הצלעות שלו, הוא חושב בחטף על הנער המבולבל, המפוחד ומלא האשמה, יושב לבדו, בבית מלא בבני משפחתו, מאחל שהוא היה יודע אז, את מה שהוא יודע עכשיו.

הוא תוהה לעצמו אם הוא ידע, עוד בשנייה שהוא כרע ברך מול הארי פוטר ואמר לאביו שהוא לא בטוח אם זה הוא, אפילו לפני שראה את שהשרבוט על זרועו השתנה.

יכול להיות שכן.

הם נפרדים כמה דקות מאוחר יותר, חיוכים מתוקים כמו ריבה מרוחים על פניהם. דראקו מרגיש סוג של גאווה מתפשטת בתוכו, למראה המבט מוכה התדהמה של הארי. עיניו פעורות מאחורי משקפיו העקומים.

לאט, באצבעות מגושמות, הארי מושיט יד אל צווארון חולצתו, מושך אותה מטה, מספיק כדי לחשוף עור חיוור מכוסה בכתב יד מוקפד, מוכר למדי.

'נראה לי שתמיד אהבתי אותך'

דראקו מרגיש את פניו נצבעות ארגמן. זה לא כאילו זה לא נכון, אבל האופן שבו זה פשוט כתוב שם. אבל אז הארי מרים את מבטו, לאחר שסוף-סוף הצליח לפענח את המילים ההפוכות. על פניו חיוך קטן, מובך ומרוצה, שגורם לכל המבוכה של דראקו להיות שווה את זה.

"אתה יודע, 'הנביא היומי' הולכים להשתגע על זה," דראקו אומר בקול צרוד.

הארי צוחק.

"לא אכפת לי," הוא עונה בקלילות ורוכן קדימה לנשק אותו שוב.

***

הערת מתרגמת: הפאנפיק המקורי כתוב בזמן הווה. ואני שונאת הווה!

השארתי את זה ככה, כדי להיות נאמנה למקור, אבל אני שוקלת לשנות.

מה אתם אומרים?

אני ממש אוהבת את הפאנפיק הזה! ורציתי לשתף את האהבה הזו אתכם.

הפרק הקודם