לילה שקט

תודה לכל מי שהגיב!

תמיד הפריע לי שהדביקו לכל אחת מהדמויות האלה אופי מאד ברור ולא ניתן לשינוי, לכן אני משתדלת להראות צדדים יותר מיוחדים שלהם.

קריאה נעימה(:

פרק שביעי

לילי לא חשבה שזה יכול היה לקרות אי פעם, אבל היא הייתה מוכרחה להודות, גם אם רק בפני עצמה, שבלק לא היה אדם כל כך נורא אחרי הכל.

אחרי ארוחת הבוקר ביום שלמחרת, אותה לילי סעדה לבד עם גברת צ'מברס ומדלין, היא עלתה לנקות את חדרי האורחים. היא ציפתה למצוא אותם ריקים, מכיוון שכל הבנים ישנו בחדרו של פוטר, לכן היא הופתעה למצוא את בלק שרוע על אחת המיטות, לבוש אך יחף, קורא ספר שלפי כריכתו נראה מוגלגי.

הוא הרים את מבטו לאחר שעמדה והסתכלה בו בחוסר וודאות במשך כמה רגעים. "בוקר טוב גם לך," הוא אמר מעל הספר. "חתול בלע לך את הלשון?"

"לא," לילי השיבה, מתנערת ומתחילה להרים חפצים שהיו פזורים על הרצפה על מנת לטאטא אותה. "פשוט לא ידעתי שאתה יודע לקרוא."

"זה טוב," הוא אמר בחצי גיחוך, מזדקף. "את לא צריכה להרים את התחתונים המלוכלכים שלי, אני אעשה את זה."

לילי התרחקה מערימת הבגדים שלרגלי המיטה בהקלה ופנתה לגלגל את השטיח.

"פוטר עדיין לא נרגע?" היא שאלה בזמן שבלק זרק את בגדיו לתוך מזווודה והציב אותה בפינת החדר. אחד מהם כנראה כעס מאד אם הם החליטו לא לישון באותו החדר.

"לא יודע. לא אכפת לי," בלק אמר בטינה מודחקת, לוקח את המטאטא שלילי הניחה ליד הדלת ומתחיל לטאטא את הרצפה בכוח גדול מהדרוש. "הוא אידיוט לפעמים, את יודעת?"

"אני יודעת," לילי אמרה, מתחילה להרגיש שלא בנוח. "אתה יכול להחזיר לי את המטאטא?"

בלק ביטל את בקשתה בהינף יד, ממשיך לטאטא במרץ. "הוא גם חצוף. דמבלדור בעצמו הציע לו להצטרף למסדר שלו – כמה תלמידים יכולים להגיד שהוא ביקש מהם בקשה כזאת? הוא כנראה ממש מחבב אותו, משום מה. אבל קרניים חייב לעשות הכל לבד, גם אם הוא ימות בדרך. אידיוט."

לילי הקשיבה לבלק מתלונן על פוטר במשך כמה דקות, מעסיקה את עצמה בסידור המיטה ואיבוק השטיח. לבסוף היא עזרה אומץ ושאלה, "מה בעצם קרה להורים שלו?"

בלק קפא מעיסוקו לשבריר שנייה ואז המשיך בהבעת פנים קודרת יותר. "אוכלי מוות נכנסו לבית בספטמבר שעבר. הם הרגו אותם במיטה שלהם."

לילי התחרטה מייד ששאלה. כל שריר בגופו של בלק הקרין כאב עצום, אפילו שהוא עמד בגבו אליה. והמחשבה על הזוג הנרצח במיטתו, בבית הזה ממש, הייתה מצמררת.

"אני מצטערת," היא אמרה, פונה לנקות את הווילונות. "לא התכוונתי להעלות את זה. הוא פשוט כל כך שקוע בנקמה..."

"אני לא מאשים אותו," בלק אמר, בניגוד לתלונות הקודמות שלו על התנהגותו של פוטר. "כלומר, אני לא סובל את ההורים שלי, אבל מר וגברת פוטר תמיד התייחסו אלי כאילו הייתי אחד משלהם. מה שהכי מפריע לי זה שלא הייתה להם הזדמנות להתגונן. אדון פוטר היה קורע להם את הצורה בדו קרב אמיתי."

לילי חייכה חיוך קלוש. בלק דיבר על אביו של פוטר בהערצה, כאילו היה אביו שלו.

"זה לא הוגן," היא מצאה את עצמה אומרת. "אבל פוטר עדיין בבית הספר. הוא לא יכול להביס לבד קוסם כמו וולדמורט."

"סביר להניח שלא," בלק אמר באנחה. הוא נשמע כאילו הוא מאס בנושא. זה גרם ללילי לתהות למה כל כך אכפת לה מה יעלה בגורלו של פוטר.

"אתה מנקה טוב," היא שינתה את הנושא. "חשבתי שלמשפחות טהורות דם יש גמדוני בית שיעשו את זה בשבילם."

"זה נכון," בלק אמר. "לא נגעתי במטאטא עד שהייתי בן חמש- עשרה. אז ביליתי חצי מהקיץ אצל בת הדודה שלי, אנדרומדה. היא התחתנה עם יליד מוגלגים, אז נישלו אותה. אין להם גמדוני בית, כמו שאת יכולה לתאר לעצמך."

"היא וטד טונקס התחתנו?" לילי שאלה. היא זכרה את אנדרומדה בלק, שהייתה מדריכה ראשית בבית רייבנקלו וסיימה את לימודיה כמה שנים קודם לכן. היא הייתה בעלת המרות היחידה בהוגוורטס שבלק שמע בקולה. טד טונקס היה תלמיד בהפלפאף שנתן שיעורים פרטיים לתלמידים צעירים ממנו שהתקשו בלימודים, ותמיד התייחס אל לילי בטוב לב.

"כן," בלק אמר, הצל עוזב את פניו ומוחלף על ידי חיוכו הלבן וחסר הדאגות. "היא בהריון עכשיו. עוד לא הצלחתי לשכנע אותם לקרוא לילד סיריוס, אבל אני בדרך לשם."

לילי צחקה. באותו הרגע פוטר דחף את ראשו פרוע השיער דרך הדלת. הוא נתן מבט קצר בכל אחד מהם ואמר לבלק בכעס, "אז אתם חברים עכשיו?"

"ואם כן?!" בלק צעק אחריו, אבל הוא כבר הלך. הוא הפנה אל לילי חיוך חביב, "את רואה? הוא כבר חוזר לעצמו."

לילי שוב צחקה, בעל כורחה. במהרה השיחה כבר לא הייתה מביכה יותר.

הם סיימו את ניקיון החדר והלכו ביחד אל חדרו של פיטגרו, שעוד ישן, ובלק טען שהוא מכיר את הדרך הטובה ביותר להעיר אותו. בזמן שהוא תכנן כיצד להתעלל בחברו, שנחר בקול במיטתו, לילי החליטה שהיא לא רוצה לקחת חלק בתעלול הנבזי וחזרה אל חדרו של בלק על מנת לקחת את דלי המים ששכחה שם. בעודה מרימה אותו שמה לב שהם שכחו לסדר את שולחן הכתיבה, עליו היו מפוזרים כמה גליונות קלף.

יודעת באחורי ראשה שהיא עושה מעשה אסור, לילי ניגשה אל השולחן והחלה עורמת את הניירות. היא הבחינה, מבלי להסתכל במכוון, שאלה היו מכתבים. רובם היו מאנדרומדה טונקס, אבל היה שם גם פתק קצר מרמוס. מפסיקה להעמיד פנים שהיא רק מסדרת, לילי בדקה שבלק לא חוזר, וקראה את הפתק.

הוא היה מתומצת מאד. רמוס כתב לחבריו שהוא בסדר, וביקש מהם לעדכן אותו "בהתפתחויות". זה בלבד הספיק לעורר את חשדנותה.

מלבד זאת, לא היה במכתב יותר מידע. היא המשיכה לנבור בניירות ומצאה מכתב שבלק התחיל לכתוב אך עוד לא שלח, בו הוא כתב לחברו על שיחתו של פוטר עם דמבלדור. וכפי שקיוותה, הוא רשם את כתובת ביתו של רמוס על גב הקלף.

*

אחרי ארוחת הערב לילי חיכתה שפוטר (ששתק במכוון לכל אורך הארוחה), בלק ופיטגרו יעזבו את חדר האוכל לפני שביקשה מגברת צ'מברס להשתמש בפולו כדי לבקר חברה לכמה שעות. גברת צ'מברס הסכימה בלי הסתייגות, מלבד שלא תחזור מאוחר מידי.

היא מיהרה לחדרה והחליפה את השמלה שלבשה כל היום בשמלה בצבע אדום כהה עם פרחים צהובים זעירים. היא הסתכלה בעצמה במראה בחוסר וודאות בעודה מסרקת את שיערה. מה אמורים ללבוש למאורע כזה?

לבסוף היא עטתה ז'קט והלכה למטבח דרך המסדרונות הצדדים, במטרה לא לפגוש אף אחד. גם המטבח היה ריק, ורק האח נשארה בוערת לטובת הנסיעה שלה. עד כה לא היו תקלות. היא ניגשה אל האח ולקחה קמצוץ אבקה ירקרקה מהכלי שעל הכרכוב, לוקחת נשימה עמוקה. היא מעולם לא נסעה בפולו, רק קראה על כך בספרים.

היא שיננה בראשה את הכתובת מספר פעמים, בפחד להתבלבל ברגע האחרון ולהגיע למקום אחר לחלוטין, ולבסוף זרקה את האבקה לאש וקראה, "בית משפחת לופין, יער גלוואי, סקוטלד!"

הלהבות הירוקות זינקו מעלה. לילי צעדה לתוכן בהחלטיות. היא עצמה את עיניה בחוזקה בעודה מסתחררת בין פתחי האחים של קוסמי בריטניה, עד שנפלטה אל חדר חשוך.

היא הסיטה את השיערות שנפלו על פניה בזמן הסחרור והסתכלה סביב. לפני שהיא הספיקה להבין היכן היא נמצאת אדם הופיע בפתח והאור נדלק. אישה רזה ובהירת שיער נכנסה תוך כדי זמזום שיר, אוחזת סלסלה מלאה ציוד סריגה. ברגע שראתה את לילי היא שמטה אותה ונסוגה בבהלה.

לפני שלילי הספיקה לומר משהו היא צעקה, "לאייל!" לא מתיקה ממנה את עיניה מלאות האימה.

לילי ניסתה להסביר שאין לה כוונה רעה. גבר גבוה בעל פנים מוכות שמש התפרץ לחדר בשרביט שלוף, מוכן לקלל אותה בלי לשאול שאלות. היא פשטה את ידיה והתחננה בפניו שיחכה. אדם נוסף הופיע מאחוריו, מחבק את האישה המפוחדת ומציץ פנימה.

"לילי?" רמוס שאל בתדהמה, "אבא, זה בסדר. אני מכיר אותה."

אביו של רמוס הנמיך את שרביטו, להקלתה הגדולה של לילי, שהרגישה שהיא חוזרת לנשום. אך הוא עדיין בחן אותה בחשדנות גדולה.

"מה את עושה פה?" רמוס שאל, חשדן לא פחות מאביו. לילי הייתה רוצה שלא יתייחס אליה ככה.

"אני רק רוצה לדבר," היא אמרה בקול מדוד, מרגישה כאילו אם לא תיזהר הוא ינוס.

"בסדר," רמוס אמר, למרות שברור היה שהוא לא לחלוטין בסדר עם זה. "בואי נלך לחדר שלי."

לילי ניסתה לחייך אל הוריו של רמוס בזמן שחלפה על פניהם, אבל הם רק השיבו לה מבטים חשדניים ומגוננים. במחשבה מעמיקה, לילי לא הייתה יכולה להאשים אותם על התנהגותם.

בית משפחת לופין היה חמים וספון עץ. רמוס הוביל אותה במורד מסדרון צר אל החדר האחרון, לידו הייתה יציאה למרפסת אחורית. חדרו היה קטן ומלא ספרים, אך מסודר מאד. הוא היה דומה לחדרה של לילי בבית משפחת פוטר, צנוע אך חמים.

"אני אכין תה," רמוס אמר.

"זה בסדר, לא – " לילי ניסתה לומר, אבל הוא כבר יצא. היא התיישבה על המיטה הצרה בתחושה שאגרוף לופת את ליבה, מסתכלת מסביב לחדר בעצבנות. אולי זה לא היה רעיון טוב כל כך לבוא לשם. היא הרגישה שרמוס מפחד ממנה.

זוהר כסוף משך את תשומת ליבה; הוא הגיע מחרך צר בין הווילונות שהיו מוסתים על החלון. לילי הסתכלה החוצה בזהירות. החלון השקיף על המרפסת האחורית, שם רמוס עמד בשרביט שלוף, מול צל כסוף זוהר בדמות זאב. פטרונוס. שפתיו של רמוס זזו, אך לילי לא שמעה מה אמר. הפטרונוס הפך לכדור זוהר והתעופף משם, משאיר חשכה כבדה.

לילי יצאה מהחדר ופנתה אל המרפסת. בחוץ היה קר. רמוס סב אליה בחדות, כאדם שנתפס בשעת מעשה. הוא נראה רזה ושברירי באור הירח המתמעט, והמחזה דקר את ליבה של לילי.

"זה היה פטרונוס מוגשם?" היא אמרה בניסיון לשבור את השתיקה הכבדה. "זה מרשים."

"תודה," רמוס מלמל בתשובה.

לילי ניגשה והתיישבה על מדרגות העץ שהובילו אל חלקה מכוסה עלים מתים שגבלה ביער. היה חשוך שם מאד, לולא הירח, והיער רחש שירת צרצרים וציפורי לילה. הוא היה מפחיד אך יפייפה. רמוס התיישב לצידה בחוסר רצון בולט.

לילי לא ידעה מה לומר. היא קיוותה שכשישבו זה לצד זו היא כבר תרגיש מה עליה לומר, אבל המילים לא באו. רמוס נראה כאילו הוא מוכן לשבת בשתיקה לנצח.

"אנחנו חברים, נכון?" היא שאלה לבסוף, משתוקקת לשבור את הקרח.

"בוודאי," הוא השיב, מעט מהר מידי, אבל בכנות.

"אז אתה יודע שאני לעולם לא אנסה לפגוע בך," היא המשיכה.

כעת הוא נראה פחות בטוח.

"זה נכון," היא אמרה, נעלבת קלות. "אני יודעת את הסוד שלך, רמוס."

"אני לא יודע על מה את מדברת," הוא אמר כמעט מייד. הוא היה שקרן גרוע.

"אני יודעת שאתה אדם זאב," היא אמרה, מרגישה הקלה שסוף- סוף אמרה זאת, אפילו שהוא לא העז להסתכל בפניה. "אני יודעת שהחברים שלך שומרים על הסוד שלך. אני יודעת שברחת יום אחרי שהשתנית כי פחדת שגיליתי..."

הוא שתק שתיקה עיקשת. אולי חשב שאם לא יתייחס לדבריה הם ימחקו מהמציאות.

"רמוס, תגיד משהו," היא התחננה. היא הניחה יד על כתפו המתוחה והוא נרתע כאילו התחשמל, קופץ על רגליו. היא קמה וניסתה לגשת אליו, אבל הוא נסוג ממנה, כמעט בגועל.

"פשוט תלכי," הוא אמר.

"לא," לילי אמרה בעלבון, משלבת את זרועותיה. "עוד לא סיימתי לומר את מה שהיה לי להגיד."

"מה כבר יש לך לומר?" הוא התפרץ בעצבנות לא אופיינית. "את רוצה לדעת איך מרשים לי ללמוד בהוגוורטס? איך זה מרגיש להיות מפלצת? – "

לילי דחפה אותו בכוח. הוא מעד לאחור בהפתעה, משתתק.

"שלא תעז לומר שאתה מפלצת!" היא צעקה עליו, כעסה מתגבר. "ושלא תעז לצעוק עלי! אתה באמת חושב שבגלל זה באתי? אתה לא מעריך אותי בכלל?"

כעת רמוס נראה מבוייש מאד. "אני... מצטער..."

"בצדק!" לילי החזירה, הכאב בליבה כמעט מוחשי. "ולידיעתך, אני חושבת שאתה אחד הקוסמים הכי טובים בהוגוורטס, מקולל או לא."

"תודה..." רמוס מלמל בבושה גוברת.

לילי העבירה את ידה על פניה, שהפכו לחמות מאד, כמו בכל פעם שהתרגזה. בקול רגוע יותר היא אמרה, "יש לך בכלל ספק שאני לא אשמור על הסוד שלך בכל מחיר?"

כתפיו של רמוס התרפו. זוויות פיו התעקלו בחיוך עצוב. "לא," הוא אמר בכנות, מביט בעיניה בפעם הראשונה באותו היום. "אין לי ספק."

"טוב," לילי אמרה בהדגשה, מתחילה להרגיש נבוכה על שצעקה. מרגישה שיש עוד הרבה מילים שלא נאמרו ביניהם, היא חיבקה אותו כדי להשלים אותן. רמוס חיבק אותה בחזרה בחוזקה.

"תודה, לילי," היא שמעה אותו ממלמל באוזנה בקול סדוק. לילי הידקה את זרועותיה סביבו, לא יודעת איך עוד לומר שהיא מצטערת על כל מה שעבר, שהיא לא שופטת אותו על סמך קללה בה לא יכול היה לשלוט, ושהיא לא מפחדת.

זוג צלילי פקיקה עוקבים נשמעו ואז גריסת עלים יבשים לרגלי המדרגות. פוטר, בלק ופיטגרו הופיעו בחשכה, והסתכלו על לילי ורמוס המחובקים בבלבול.

"ירחוני?" פוטר שאל בזהירות. "מה קורה?..."

רמוס התנתק מלילי, משאיר זרוע אחת סביב כתפיה בחיבה. "זה בסדר," הוא אמר לחבריו, עדיין מחייך אל לילי בהכרת תודה. "היא יודעת את הסוד שלי."

שלושת האחרים החליפו מבטים של חוסר וודאות.

"תירגעו, אני לא עומדת לספר," לילי אמרה. "אני מבינה למה אתם צריכים לשמור על זה בסוד."

"אני לא רוצה להעכיר את אווירת הפיוס," בלק אמר. "אבל את מבינה שהוא כמעט טרף אותך לפני כמה לילות?"

"לא ציפיתי למצוא אנשי זאב באיזור הזה בארץ," לילי השיבה בדחף לגונן על רמוס. "זה מה שגרם לי לחשוד, למען האמת. אני אהיה זהירה יותר בחודש הבא." היא הידקה את זרועה סביבו. "זאת לא הייתה אשמתו."

"תודה," רמוס מלמל בביישנות.

"מעולה," בלק אמר, חיוכו מבהיר בחשכה. "את יודעת מה זה אומר? את אחת מאיתנו עכשיו. תמיד אמרתי שצריך קצת מגע נשי בחבורה הזו..."

"אל תגזים," פוטר אמר מייד.

"אתה סתם מפחד שהחברים שלך יאהבו אותי יותר מאשר אותך," לילי אמרה בחצי הלצה.

"ככה?" חיוך כנה עלה על פניו של פוטר. "אני מקבל את האתגר, אוונס."

החמישה התמקמו בכורסאות הקש והשרפרפים שהיו פזורים במרפסת, ורמוס הביא עששית ובקבוקי ברצפת צוננים. הם ישבו באור החמים והקונדסאים סיפרו לה איך הם גילו שרמוס הוא אדם זאב, בשנתם השנייה בהוגוורטס, ואיך שמרו על סודו מאז.

"אז בכל ירח מלא אתה פשוט הולך ליער האסור ומשתנה שם?" לילי שאלה. היא ישבה על כיסא קש, מכוסה בשמיכת צמר שרמוס נתן לה נגד הקור הצפוני, שהיה נושך אפילו בקיץ.

"דמבלדור רצה לסכל כל אפשרות שמישהו יפגע," רמוס הסביר. "אז הוא שתל את הערבה המפליקה. היא שומרת על מעבר סודי שמובילה אל הצריף המצווח. בירח המלא אני נועל את עצמי שם ומשתנה."

"בגלל זה כולם חושבים שהוא רדוף?" לילי שאלה באי נעימות. אז הצעקות שתושבי הוגסמיד שמעו בלילות היו של רמוס, שלא היה מסוגל להכיל את הכאב?

"לא רק," פוטר הודה עם ניצוץ קונדסאי בעניו. "כשהבנו שזה מה שאנשים חושבים היינו הולכים לשם בלילות ועושים רעש ואורות כדי שלא יבינו שזה קורה רק בירח המלא."

"אני לא מאמינה," לילי אמרה בצחוק. "איך התגנבתם לשם בלי להיתפס?"

הקונדסאים החליפו מבטים יודעים. פוטר לקח לגימה ארוכה מהברצפת.

"לא צריך, אל תספרו," לילי אמרה בעקשנות. "אני אגלה בעצמי."

"אם קרניים לא ישמור על הפה הגדול שלו זה באמת יקרה," בלק אמר, ופוטר הכה אותו באגרופו. בלק רק צחק. "מה? נתת לה לחקור אותך וככה היא גילתה על ירחוני."

"היית צריכה לראות אותו אחרי זה," רמוס אמר בגיחוך, ואז עשה חיקוי מוגזם של פוטר, "היא יודעת!"

כולם צחקו. פוטר הסתיר את חיוכו מאחורי הבקבוק.

"אני מופתעת שלא גיליתי את זה קודם," לילי אמרה. "כלומר, 'ירחוני'? זה יכול להיות יותר ברור?"

"עובדה שאף פעם לא חשדת," פוטר אמר בהתרברבות. "כי אנחנו אמני התחכים."

"ממש," לילי החזירה בהתגרות. "זה לא כזה מסובך. לך קוראים קרניים כי... סמל הבית שלך הוא אייל. נכון?"

"תאמיני במה שאת צריכה," פוטר אמר בחיוך קליל. "ומה לגבי רך- כף?" הוא החווה אל בלק.

"אה... יש לו ידיים ממש רכות?" כולם צחקו.

"וזנב- תולע?"

לילי הסתכלה לעבר פיטגרו, זה השפיל את מבטו וגמגם משהו. "זה קשה. אין לי מושג."

"טעית בשלוש מתוך שלוש," פוטר אמר. "לסיריוס באמת יש ידיים רכות, אבל זו לא הסיבה שאנחנו קוראים לו ככה."

השעה נהייתה מאוחרת והגיע הזמן שהם יפסיקו להרעיש ולהפריע להוריו של רמוס. הם נפרדו מרמוס בהבטחה שיצטרף אליהם בביתו של פוטר בקרוב, ולילי חיבקה אותו פעם נוספת, חיבוק הדוק.

"עלמתי," בלק הושיט לה את זרועו כדי להתעתק איתה לביתו של פוטר. אבל אז הוא הסתכל במשהו מעבר לכתפה ואמר פתאום, "את יודעת מה, תלכי עם קרניים. לפיטר יש בחילת התעתקות ופוטר ממש נורא בזה."

לילי הביטה בפוטר בזמן לראות אותו מעביר יד על פניו במן ייאוש. אך כשהוא הזיז אותה הוא חייך חיוך מעודד והושיט לה את זרועו. בידיעה שבלק משקר, היא לקחה את זרועו של פוטר.

ההתעתקות לא הייתה כל כך גרועה. הם הופיעו כמעט מייד מול שער העץ שגבל בשטח האחוזה. לילי עזבה את זרועו של פוטר ברגע שרגליהם נגעו באדמה והתחילה ללכת בשביל החשוך לאור שרביטה, פוטר לצידה, ידיו עמוק בכיסיו.

הם הלכו זמן מה בשתיקה. לילי קיוותה שלא יצטרכו לדבר, והתחילה להתחרט שלא התעקשה ללכת עם בלק.

לבסוף פוטר אמר, "כתבתי לדמבלדור לפני כמה שעות."

"באמת?" לילי הופתעה.

"כן," הוא אמר. "את וסיריוס צדקתם. אני יודע שאני אצטרך עזרה. זה פשוט... אני יודע איך דברים כאלה עובדים. יעברו שנים עד שלמסדר הזה יהיה כוח של ממש. עד אז אולי יהיה מאוחר מידי."

"לא יהיה מאוחר מידי," לילי אמרה בביטחון. "הוא רודן, הוא לא ינצח. אבל אסור לתת לזעם ונקמה לשלוט בנו – אז לא נהיה יותר טובים ממנו. לאף אחד אין זכות להחליט מי ימות ומי יחיה, רק לאלוהים."

פוטר שתק לרגע. בסוף הוא אמר, "לא חשבתי על זה ככה."

לילי משכה בכתפיה. מבחינתה האמונה הייתה אורך חיים, דבר שהיא חונכה בעקרונותיו מאז שנולדה. היא לא הייתה יכולה לדמיין את חייה בלעדיה.

במחשבה זו היא שאלה, "אתה מאמין במשהו?"

פוטר הרהר בשאלה ברצינות. לבסוף משך בכתפיו. "אני לא יודע. אני מניח שאני מאמין בחברות, ובאהבה. אף פעם לא באמת חשבתי על זה."

"זאת לא באמת תשובה. גם אני מכירה שירים של הביטלס."

פוטר צחק בקול, צחוקו מהדהד באדמות הביצה השוממות, מעיר אותן לחיים. "בחיי, אוונס, אם הייתי יודע שיש לך חוש הומור לא הייתי מציק לך כל כך הרבה כשהפכו אותך למדריכה."

"היית עושה את זה בכל מקרה. היית פוץ."

"זה נכון. אבל את חייבת להודות שאת רצית לתפוס אותנו על חם."

"אני לא אשקר, רציתי להרשים את מקגונגל וזו הייתה הדרך הכי קלה. אתם תמיד עוללתם משהו."

הם המשיכו לדבר על עברם בבית הספר עד שנכנסו דרך הדלת האחורית אל המטבח, שם האח עוד דלקה. לילי כיבתה אותה, כפי שהבטיחה לגברת צ'מברס שתעשה, ופוטר עמד והסתכל עליה. היא הפכה להיות מודעת לעובדה שהם היו לבדם בחדר, בלילה, ושכל שאר האנשים בבית ישנו. היא התחילה לתהות איפה בלק ופיטגרו.

הדרך מהמטבח אל חדרי העובדים ואל חדרו של פוטר הייתה זהה, וללילי לא הייתה ברירה אלא לעלות עם פוטר במדרגות החשוכות. כשהגיעו אל המדרגות שהובילו אל חדרי העובדים היא הבינה שהוא מתכוון ללוות אותה. הם הלכו בדממה מוחלטת.

כשהגיעו אל דלת חדרה פוטר דיבר בלחישה, "תודה שאת שומרת על הסוד של רמוס."

"כמובן," לילי אמרה באי נוחות, מתפללת שגברת צ'מברס תצא מחדרה ותדרוש לדעת מי מדבר שם באמצע הלילה. "אני יודעת שאנשים שלא מכירים אותו לא יבינו."

פוטר הנהן. לילי רצתה מאד שהוא ילך, אבל הוא נשען על משקוף דלתה, מעביר את ידו בשיערו.

"אז, גברת צ'מברס סיפרה לי שאחותך מתחתנת בשבוע הבא," הוא אמר. אם לא הייתה מכירה אותו הייתה חושבת שהוא נבוך.

לילי הנהנה באי נוחות.

"את יודעת... אם את צריכה בן זוג, אני יכול לבוא איתך," הוא אמר בניסיון כושל להיראות לא מתעניין.

לילי בהתה בו. האם בזה הרגע הוא הזמין אותה לצאת איתו?

פוטר כנראה קלט שהיא מרגישה שלא בנוח כי הוא הזדקף ואמר מייד, "את יודעת מה, תשכחי ששאלתי. לילה טוב."

הוא נעלם במעלה המדרגות לפני שהיא הספיקה להגיב. בתחושת הקלה, היא נכנסה לחדרה והחליפה לפיג'מה. אך בעודה שוכבת במיטתה ומנסה לנקות את ראשה מאירועי הערב, היא שאלה את עצמה מה הייתה תשובתה אם לא היה בורח.

הפרק הקודם		הפרק הבא