ללמוד לבטוח בך מחדש

פרק 7.

הרמיוני הסתכלה על שני אוכלי המוות השוכבים משותקים על הרצפה ותהתה לעצמה איך הכל הידרדר בכזאת מהירות. זה הרגיש כאילו לפני נצח היא רקדה בחתונה של ביל ופלר, צוחקת ללא דאגות, מרוצה לראות את רון מקנא בזמן שרקדה עם ויקטור קרום. אבל המציאות החליטה לחבוט להם בפנים.

זה הרגיש מוזר לשנות לשני אוכלי המוות את הזיכרון, אך לא מתיש נפשית כמו ששינתה את של הוריה. בשני המקרים זה שמר על האנשים שהיא אוהבת מוגנים.

כשהם נכנסו לכיכר גרימולד מספר 12 היא חשבה לרגע כי אוכלי מוות תוקפים אותם שוב, אך זה רק היה אחת מן ההגנות של עין הזעם מודי, מגן עליהם גם במותו.

היא הכינה תה חזק שיעזור להם להירגע מאירועי היום, והם ישבו שלושתם סביב השולחן הישן במטבח. הם החליטו פה אחד לדחות את התכנון לעתיד למחר בבוקר, כשהם יהיו צלולים אחרי שינה טובה. הרמיוני סידרה לשלושתם מזרנים ומצעים בסלון, לא מוכנה לישון לבד.

הארי נרדם במהירות, בשבילו זה היה עוד יום בשגרה להתמודד מול אוכל מוות אחד או שניים. אבל היא לא הצליחה להוציא את פרצופם של אוכלי המוות והבעתם כאשר היא שינתה להם את הזיכרון. הכל קרה מהר מידי, והמח שלה לא הצליח להירגע למצב של שינה. היא זזה על הספה, מנסה למצוא תנוחה נוחה יותר שאולי תביא את השינה אליה.

רון שכב על מזרן דק שהיה פרוס על הרצפה לרגלי הספה שעליה הייתה. "הכל בסדר?" הוא נתמך על מרפקיו בשביל שיוכל להרים את חלק העליון של גופו ולהשיר אליה מבט.

היא הצליחה לראות מעט מדמותו, מואר באור הפנסים החלש שנכנס מן החלונות. "אני לא מצליחה להירדם".

"גם אני. מזל שאבא שלח פטרונוס כדי ליידע אותנו ששאר המשפחה בסדר, אחרת הייתי מטפס פה על הקירות", הוא טפס בידה שהשתלשלה מן הספה, מלטף עם אגודלו את כף ידה, "אבל אנחנו חייבים להירדם, לאגור כוחות למחר."

היא הנהנה בחושך, והוא נשכב על גבו, ידו מחליקה משלה. היא תפסה את ידו, משנה תנוחה כדי שתוכל להמשיך להחזיק בה גם כששניהם בתנוחת שכיבה. הוא לא משך את ידו, ונשימותיו נעשו עמוקות. היא התענגה על המגע שלו, על רעש האוויר הנכנס ויוצא מפיו במחזוריות, ולפני ששמה לב השינה תפסה גם אותה.

---------------

זה הרגיש כל כך טוב לתכנן, לדעת שהם עושים משהו כדי לקרב את סופו של וולדמורט, אעפ"י שלה ולרון היו ריבים כל פעם מחדש כשהגיע תורה לצאת לאסוף מידע ממשרד הקסמים. היא הייתה מיומנת מספיק כדי להגן על עצמה, והייתה מספיק חכמה כדי לדעת לא לקחת סיכונים לא הכרחיים. אך זה לא שכנע את רון, וכל פעם מחדש הוא דרש שהוא זה שיצא במקומה, והיא מצדה התלוננה שהוא לא מעריך אותה מספיק, ושאם היא תרצה ללכת למשרד הקסמים היא תעשה זאת ולרון אין שום מילה להגיד על זה, וכך הם התווכחו הלוך וחזור. להארי כבר נמאס לשמוע את אותו הריב כל פעם מחדש, כל אחד מהצדדים נצור בעמדתו.

למרות זאת, שלושתם הרגישו כי הם עושים משהו ולא יושבים בחיבוק ידיים, מתקרבים בעוד צעד להשלמת המשימה.

בבוקר המיוחל, הם ישבו מסביב לשולחן, מנסים לאכול ארוחת בוקר. הארי ורון היו בשקט בזמן שהיא שיננה וחזרה בקול על שלבי התוכנית, מקווה שאולי זה יגרום להצלחת הפעולה, כמו שהייתה משננת את החומר בהוגוורסט וכך הצליחה במבחנים שלה.

אבל זה לא קרה, לא לחלוטין. אומנם הם הצליחו להשיג את התליון מאמברידג', אך לא ללא מחיר. הם תכננו לעשות זאת בשקט, שלא יגלו אותם אבל הם גרמו לנזק עצום למשרד הקסמים. בנוסף, הם לא יכולים לחזור לכיכר גרימולד כי היא לא הצליחה להוריד ממנה את אוכל המוות, ולכן בעצם גילו לו את המיקום שלהם. והכי גרוע, רון גוזרר. כשרק הגיעו ליער והיא ראתה את כל צידו השמאלי שותת דם היא קפאה לכמה שניות, לא מבינה מה קרה. אך מהר מאוד היא התעשתה וטפטפה אזוביון כדי להפסיק את הדימום.

בזמן שרון נרגע וייצב את הנשימה שלו כשהוא שוכב על האדמה, היא ניערה את ראשה ועבדה לפי סדר עדיפויות, היא לא יכולה לשבת לידו ולבכות, לא משנה כמה רצתה לעשות זאת. רון כבר לא מדמם אך יש צורך להגן עליהם. היא קמה במהירות ומלמלה לחשי הגנה והניפה את שרביטה סביב האזור בו הם היו.

רק אחרי שהיא והארי הקימו את האוהל והשכיבו את רון במיטה, היא יכלה לשטוף את ידיה מן הדם של רון, דמעות שקטות זולגות על פניה.

"הוא יהיה בסדר, כל הכבוד על החשיבה המהירה" הארי לחץ את כתפה בעידוד.

היא הנהנה, משפשפת את האזור סביב ציפורניה, היכן שהדם של רון סירב להתנקות.

מה שהיא הייתה צריכה עכשיו זה כוס תה חזק וללכת לישון. "אכפת לך לשמור ראשון?" היא שאלה בתקווה.

"בטח", הוא אמר, ולמרות שהיא ידעה שגם הוא עייף ורוצה לישון, היא החליטה להיות טיפה אנוכית וללכת לישון בעצמה. מבטיחה בינה לבין עצמה שלאחר זמן קצר תקום ותחליף אותו. היא נרדמה במהירות, כשברקע נחירותיו של רון.

הימים הבאים היו מתסכלים, התליון שיחק במחשבותיהם, יודע את הפחדים שלהם ומשתמש בהם. היא והארי סבלו, אך נראה שהתליון אהב להתאכזר במיוחד לרון. כל פעם שהוא ענד אותו הוא היה עצבני, זיעה קרה על מצחו, מבקר אותם על כל מעשה שעשו, מתלונן על כל שטות וצועק כאילו זה יכול לשנות משהו. היא לא ידעה מה התליון גרם לו לחשוב ולא הייתה בטוחה גם שהיא רוצה לדעת. ברגע שרון הסיר את התליון נראה כאילו הסירו מעליו משקולות ששקלו טון  וחצי. עד שהוא הצליח להירגע, היה תורו לענוד פעם נוספת את התליון. הרמיוני ראתה את הפחד בעיניו בכל פעם שהיא או הארי הושיטו לו התליון.

כשהיא ענדה את התליון, היא כל הזמן פקפקה בעצמה, באינטליגנציה ובחוכמה שלה.

היא יצאה לאסוף עצים להבעיר אש, רק כדי להתחמק ממצב הרוח הרע של רון, מצב שלא היה נדיר כרגע.

היא אהבה אותו, את זה היא ידעה, אבל זה לא סותר את זה שהיא רצתה לתת לו בעיטה. במקום רגיש. רק כדי שיסתום את הפה.

הארי הצטרף אליה באיסוף עצים, מנסה גם הוא להתחמק מרון. הם הגיעו לקצה של לחש המגן של הרמיוני כשהם שמעו רעשים. כנראה שהם עומדים לבדוק עד כמה לחש המגן של הרמיוני חזק. הם צפו מבעד למגן בקבוצת אנשים, ככל הנראה קוסמים לפי אופן הלבוש שלהם, אך הסגנון היה דומה במעט לשל אוכלי המוות. "מה זה הריח הזה?" אחד מהם, ככל הנראה המנהיג, שאל.

השאר משכו בכתפם, והמנהיג הלך בצעדים קטנים, מתקרב להרמיוני והארי הנסתרים מעיניו. אך מזלם הטוב שיחק להם ואחד מהאנשים הפיל חפץ כלשהו והמנהיג הלך כדי לצעוק עליו.

אחרי שהקבוצה התרחקה ולא היה ניתן לראות אותם, שניהם שיחררו נשימה שלא ידעו שהם עוצרים. "נראה לי שכדאי שתפסיקי לשים בושם" הארי אמר והיא הנהנה, למרות שהיא אהבה את הבושם הזה. רון הביא לה אותו באחד מימי ההולדת שלה.

הם הלכו בחזרה לכיוון האוהל בלית בריריה, חוזרים לרון. "זו רק אני או שלא תזיק לו סטירה או בוקס לפנים?" הרמיוני פלטה.

"כמו שנתת לדראקו בשנה השלישית?" הארי צחק, "מאז אני יודע שלא כדאי להתעסק איתך". היא חייכה בתודה והוא הוסיף, "עד כמה שהוא מעצבן, והוא בהחלט מעצבן, הוא כמו אח שלי, שניכם אחים שלי, ואני רוצה שתסתדרו ותהיו מאושרים".

הרמיוני לא הצליחה להחליט אם הוא מדבר על ההווה ושיסתדרו ביניהם עכשיו, כשהם סגורים בתוך אוהל, או שזו מין ברכת אישור לזה שהם יהיו ביחד, כי הוא הבין איך היא מרגישה, אך היא החליטה לא לשאול.

'איך לא חשבתי על זה בעצמי?' שאלה את עצמה כשהארי העלה את רעיון החרב של גריפינדור. היא ניגשה במהירות לפתוח ספרים שהביאה איתה, אולי אחד מהם יעזור להם למצוא את החרב. אך לפני שההתלהבות שלה ושל הארי שככה, שמחים שגילו כיצד להשמיד את התליון, רון התעורר.

כשהתפתחה בינו לבין הארי מריבה, וכל אחד מהצדדים אמר דברים שהיא ידעה שיתחרט אליהם מאוחר יותר, היא ראתה את השרשרת המוכרת סביב צווארו של רון. היא רצתה לקרוע אותה, לזרוק אותה, לדרוך עליה, להשמיד אותה כמו שהיא משמידה לאט לאט את החברות שלהם.

היא רדפה אחריו מחוץ לאוהל קוראת בשמו, רק שלא ישאיר אותה לבד. "רון! בבקשה! תישאר! רון!" היא רדפה אחריו אל מחוץ לגבולות הלחש המגן, אך הוא לא עצר. ידיו מכווצות לאגרופים, הוא התנשף בכבדות כתוצאה מהכעס וממה שזה לא יהיה שהתליון גרם לו לחשוב.

היא נפלה על ברכיה, דמעות על פניה "רון, אני מתחננת, אני צריכה אותך", אמרה בקול רועד.

ליבה התמלא תקווה כשראתה אותו עוצר לרגע, אך לאחר שהעיף בה מבט, הוא הפנה לה את גבו והתעתק משם. הרחק ממנה. 

תגיבו ותעירו! :)

הפרק הקודם		הפרק הבא