כל דבר שאני יכול כדי לעזור

פרק 7:

אומנם זו לא הייתה שעת לילה מאוחרת, אבל הזוגות החליטו לחזור למלון ורון נאלץ גם הוא לחזור איתם ביחד. הוא ידע שהוא לא עייף מספיק על מנת להירדם, וזה סתם היה מסוכן בשבילו. לכן הוא החליט להתיש קצת את עצמו- הוא נעל נעלי ריצה, שם את שרביטו בכיס של מכנסי הטרנינג ויצא לריצה ארוכה. הוא העדיף תמיד לעוף עם המטאטא שלו, להוציא אנרגיה בדרך זו, אך מאז שהוא לא גר במחילה אלא בבית ללא גינה, גילה את הריצה והתחיל לאהוב אותה אט אט יותר ויותר. למרות שבשנתיים האחרונות גילה עוד פעילות גופנית מהנה שעוזרת לו להתעייף, אך זו דרשה בן אדם נוסף.

הוא רץ, מסתכל על הרחובות הריקים החשוכים, עובר בסמטאות חשוכות ומחזיק את שביטו היטב, יודע שמקום לא מוכר יכול להיות מסוכן. אך למזלו, ככל הנראה העיר לא ערה בשעה כזאת, אנשים בודדים היו ברחובות, והוא הצליח לרוץ ולהנות, ללא שום תקלה.

לאחר כמה קילומטרים כשהוא הרגיש את גופו מתחיל להתעייף, הוא נעצר והסתכל סביבו. הוא היה באזור לא מוכר של העיר ולא ידע באיזה כיוון המלון שלהם שוכן, אך מכיוון שהיה קוסם זה לא היווה בעיה, הוא הלך למקום חשוך והסתכל שאין אנשים סביבו, התרכז ברחוב הצדדי הצמוד למלון אליו הגיעו עם מפתח המעבר, והתעתק. הוא יצא מן הרחוב וראה את המלון לפניו. הוא חייך, 'אני אוהב להיות קוסם' חשב.

לאחר מקלחת קצרה הוא נשכב על המיטה הרכה, נרדם במהירות.

הוא התעורר ספוג זיעה, צעקה אילמת על שפתיו ושריריו מכווצים. חושך מוחלט עדיין שרר בחוץ ובתוך החדר. הוא ניסה לחסום את המראות שראה בחלומו, אך אפילו כעת שהוא היה ער הם תקפו אותו. אירועי השנה החמישית, במחלקת המסתורין, רואה את המוחות מתלפפים סביבו והוא לא מצליח להוריד אותם ממנו. הוא העביר את אצבעותיו על זרועותיו המצולקות בלי לשים לב. לפני המלחמה הוא לא סבל מסיוטים כלל, למרות כל מה שקרה להם כשהם למדו בהוגוורטס. אך אחרי המלחמה, אחרי שהוא שמע את הרמיוני צורחת כשעינו אותה, אחרי הקרב האחרון שבו פרד נהרג ועוד רבים וטובים, כל ההתרחשויות משנים קודמות צפו ועלו. שהוא רואה את אחיו ביל ננשך ע"י איש הזאב בשנה השישית, מה שקרה במחלקת המסתורין, הגופה של סדריק, אפילו הביקור בחדר הסודות וג'יני.

לרוב הצליח להימנע מהם ע"י כך שהגיע תשוש למיטה, אך עדיין הם ביקרו אותו, בערך פעם בשבוע. הוא לא ידע למה להתכונן, כי כל פעם זה היה מקרה אחר, אם מהשנים הצעירות שלו או אם מהזמן שהוא היה בבריחה או מהזמן של המלחמה.

הוא גם ידע שמקומות חדשים לרוב מהווים טריגר בשבילו, ושבמקום מוכר, כמו 'המחילה' או כיכר גרימולד, הוא לרוב מרגיש יותר בנוח ולכן סיוטים פחות תוקפים אותו. הוא נשאר שכוב על גבו במיטה, מנסה לייצב את נשימתו ולהאט את הדופק שלו. הוא אומנם הביא איתו בקבוקון של שינה מכושפת ללא חלומות, אך הוא העדיף לשמור אותו למקרים רחוקים, יודע שהוא משתמש בו יותר מידי. הוא שאף ונשף אוויר באיטיות, מנסה להתרכז רק בנשימות שלו ולחסום כל מחשבה, בין אם זה זיכרון רע או זיכרון טוב, מתרכז רק באוויר שבריאות שלו. הוא קרא על כך באחד מספרי המוגלגים של הרמיוני ללא ידיעתה. הוא אומנם חיפש בספרי קסמים, אבל שם היה כתוב רק על שינה מכושפת, אך גם כתוב שאין לצרוך את השיקוי יתר על המידה ובתקופות קצרות משום שניתן להתמכר אליו בסופו של דבר, וזה משהו שרון ניסה בכל יכולתו להימנע ממנו, להיות תלוי במשהו אחר.

הוא הרגיש את גופו מתרפה מעט והדופק שלו יורד לקצב נורמלי והוא לאט לאט נרדם שוב.

רון התעורר פעם נוספת, מתנשם בכבדות, השמיכה לפופה סביבו, כולאת אותו בתוכה. הפעם כבר האור חדר דרך החלון.

הוא עצם את עיניו בתסכול, מתיישב על המיטה ופורם את השמיכה סביבו. הסיוט האחרון היה כשהתפסנים תפסו אותו כשהוא היה בבריחה. לגמרי לבדו. הוא החטיף אגרוף למיטה תסכול, שונא להרגיש חסר אונים, שהמוח שלו לא מצליח להשתלט על החלק האפל יותר.

הוא נכנס להתקלח, נותן למים החמים לשטוף את גופו ואת הזיעה, מונע מהמוח שלו ללכת למקומות לא רצויים. המים ממשיכים לזרום על עורו, והוא נשאר שם לזמן ארוך מהרגיל, מנסה להעיר את גופו העייף, או לפחות להרגיע את שריריו התפוסים. הוא נשאר במקלחת עד שהבוקר עלה כמעט במלואו.

הוא ייבש את גופו במגבת נעימה ורכה, מפשפש במזוודתו אחר בגדים ללבוש לארוחת הבוקר. הוא הופתע להרגיש רטיבות בתוך מזוודתו. בעגמומיות הוא הרים את הבקבוקון שהכיל את השיקוי לשינה מכושפת, הפקק פתוח מעט ורובו המוחלט של הבקבוקון ריק, בתוכו שיקוי שיספיק אולי לשעתיים של שינה מנחמת.

הוא סגר היטב את הפקק, והעביר את שרביטו על המזוודה, מייבש את מעט הבגדים שנרטבו מהשיקוי.

הוא התלבש בבגדי המוגלגים שלו וירד מטה, מקווה לפחות שהאוכל יהיה טעים.

הרמיוני וטדי היו שם כבר, והוא התיישב לידם, מוזג לעצמו מיץ תפוזים. "בוקר טוב" אמר בעייפות.

"בוקר טוב, רונלד" טדי אמר בערנות.

"אתה נראה עייף, הכל בסדר רון?" הרמיוני שאלה בדאגה.

"אני בסדר גמור" החניק פיהוק וזז הצידה, מפנה מקום להארי וג'יני שבדיוק הגיעו.

הם אכלו ארוחת בוקר בנעימים, משוחחים ואוכלים בנחת למשך שעה ארוכה, לא ממהרים לשום מקום. עד שסיימו כבר הייתה שעת בוקר מאוחרת. אך רון עדיין הרגיש את גופו עייף.

"קצת לא נעים לי" הרמיוני אמרה, מגרדת את עורפה, "אבל טדי ואני חשבנו אולי ללכת לטייל היום רק שנינו, לעשות קצת דברים רומנטיים כזוג. מחר נוכל לבלות כולנו שוב כקבוצה. זה יפריע לכם אם נעשה את זה?"

"לי לא יפריע" ג'יני אמרה ופנתה להארי, "מה דעתך שגם אני ואתה נבלה היום שנינו? זה יכול להיות נחמד, לא?"

הארי שלח מבט לרון ואמר "אני לא יודע..."

"הארי", רון אמר, "מבחינתי זה בסדר גמור. צאו שניכם, אני יכול לעשות גם דברים לבד, אתה יודע? אני ילד גדול, תודה רבה" וניפח את חזהו בגאווה.

"אתה בטוח?"

"במאה אחוז, ותמחק את המבט הדואג והאשם מהפרצוף שלך. זה באמת בסדר, אני לא סתם אומר".

"אם ככה, אז בסדר" הארי התרצה.

טדי לגם מכוס המיץ שלו והעיר "אולי עד הפעם הבאה שנצא לחופשה, אתה כבר תתמסד ותהיה עם בחורה אחת שגם היא תצטרף אלינו".

רון לא הצליח להחליט מה יותר מעצבן אותו, הטון השיפוטי על דרך החיים שלו או שזה שהוא מניח שגם בחופשה הבאה הוא עדיין יהיה עם הרמיוני. הוא חייך אליו במתיקות ואמר "תודה תיאודור על העצה".

"על לא דבר" טדי אמר ברצינות.

"נראה לי שאני פשוט אחזור לישון. לא יזיקו לי עוד כמה שעות שינה".

"אתה כנראה צריך לישון למשך יותר זמן בלילה" טדי לגלג, לא מודע לסיבה שהשאירה את רון ער בלילה.

"לא לכולנו יש את הפריבילגיה. אני יודע שאתה יכול לישון למשך שעות ארוכות", הוא העביר את מבטו בין טדי להרמיוני וחזרה לטדי, "זה לא שיש לך משהו יותר טוב לעשות בשעות המאוחרות הללו" ואז הוסיף ממש בשקט "או מישהי לעשות אותה", גיחך ויצא מהחדר, רואה בזווית עינו את טדי שולח מבט כועס להרמיוני.

הפרק הקודם		הפרק הבא