כשהחשכה ירדה בדרך פריווט.

פרק ז'

אמונה

הארי ושירלי עמדו והביטו בדאדלי המעולף בזהירות במשך זמן קצר.

"מכה טובה," הודה הארי, "תודה."

"אין בעיה," אמרה שירלי בשביעות רצון עצמית, למרות שהתפתתה להגיד 'אמרתי לך'.

"אבל זה היה החלק הקל, לצערי," אמר הארי, מוציא מתיקו יתד נוספת ומושיט אותה לשירלי, בסיסה קודם. "עכשיו מגיע החלק הקשה."

הם התקרבו אל דלת היכל הקבורה הדומם באופן יוצא דופן, כאילו פקעת מתח מסוכן יושבת בתוכו, עומדת להתפקע בכל רגע...

ליבה של שירלי דפק בחוזקה, ולא משנה כמה חזק אחזה ביתד, היא חשה שהוא מחליק מתוך ידה הרועדת.

הארי דחף את הדלת קלות בקצה רגלו. הדלת נפתחה בחריקה חריפה, וקול פרפור נשמע מבפנים וחבטה. שירלי צווחה ונסוגה לאחור. להבה נדלקה בידו של הארי והיכל הקבורה הואר באור פתאומי.

כשאור הלהבה נמתח על הקירות המעופשים והקברים המסוגננים, שירלי הבחינה בצלליתו של עטלף נעלם דרך אחד החלונות הגבוהים והצרים של המבנה, לכיוון הירח, שזהר עכשיו במלוא הדרו.

הארי קילל בחריפות.

דאדלי לא התעורר, והם ניסו לגרור אותו מחוץ לבית הקברות, אך הוא היה כבד מידי. הם לא יכלו להרים אותו, לא באמצעות כוח פיזי ולא באמצעות קסם, והתייאשו לאחר שהתקדמו מטרים ספורים בלבד. הם הצליחו לגרור אותו מאחורי עץ הערבה המעונה, אל שפת בריכה מעופשת, על מנת להתחמק משומרים מפטרלים. הארי התיישב בשיכול רגליים על שפת הבריכה ושקע מייד במחשבות.

שירלי התיישבה לצידו, מקשיבה לקרקור הקרפדות הצרצרים שבבריכה. עשבי המים נעו כשצורות חיים שקטות חלפו ביניהם בחשכה. שירלי השתוקקה שהארי ישתף אותה במחשבותיו. "מה נעשה עכשיו?" היא שאלה.

"אני לא יודע," הוא ענה בחוסר סבלנות משהו. הוא הציץ בדאדלי בעייפות, "אני מוכרח לתפוס אותה הלילה, אחרת זה יהיה הסוף של הבחור הגדול."

שירלי הציצה גם היא בדאדלי. הוא נראה שלו ולא- מזיק להפליא כשהיה מחוסר הכרה, והיא הייתה מעוניינת לפגוש אותו יותר בצורה הזו. "חשבתי שאתם שונאים אחד את השני."

"זה נכון."

"אז למה אתה נחוש כל כך להציל אותו?"

"אני לא יודע. אני מניח שאני פשוט לא אאחל את הגורל הזה לגרוע שבאויביי..." הארי הציץ בשמים השחורים, והוא נראה לה זקן מעט פתאום. "טוב, אולי לגרוע שבאויביי הייתי מאחל את זה... אבל לא לדאדלי. ואני היחיד שיכול לעצור אותה מלתת לו את הנשיכה האחרונה, נכון?"

שירלי ידעה שזה נכון- מה תגיד המשטרה אם שני נערים יזעיקו אותה לבית קברות באמצע הלילה בטענה שערפדית מסוכנת מתבצרת שם?

"ומה עם הקוסמים האחרים? אתה לא יכול להזעיק אף קוסם שיעזור לנו?" משום מה השאלה עצבנה את הארי, והוא לא ענה עליה ישירות. לאחר מכן, כשניסתה לשוחח איתו שוב, הוא החניק את השיחה בתשובות קצרות וחסרות- עניין.

"אני הולכת לשירותים," היא קבעה לבסוף, לוקחת את תיקה, וקיוותה שלפחות יזכיר את חוסר הזהירות שלה. אך הוא היה שקוע בתוך עצמו ולא נתן עליה את דעתו.

היא גלגלה את ענייה בזמן שחיפשה אחר מקום מוסתר היטב בין השיחים שעל שפת הבריכה. להארי הזה בהחלט היו מצבי רוח...

צבט חזקה באופן מפלצתי אחזה בעורפה. היא פלטה צווחת בהלה שנחנקה על ידי יד קרה שהוצמדה לפיה.

"אל דאגה, קטנה שלי," לחשש קול באוזנה, וגם הבל הפה היה קר ומצחין- תערובת של צחנת דם וחומצה מעופשת. "זה לא יכאב... מאד."

שירלי ניסתה לצעוק, להתפתל, אך רק ידיה של ואלרייה על פיה ועורפה היו חזקות מספיק בשביל לקבע אותה במקומה, וידיה לא הצליחו להסיר אותן. המגע היה מת ונורא. היא חשה את הרפרוף המצמרר של קצה לשונה החייתית של הערפדית על צווארה, ודמעות חמות מילאו את ענייה.

היכן הארי? מה היה עושה אם היה במקומה? מה היה עושה פרופסור ואן הלסינג? לא היה לה לחם קדוש, ונראה שהצלב שתחת חולצתה לא משפיע על ואלרייה... אבל הייתה לה יתד כסף!

מבלי לחשוב פעמים כיצד לפעול, היא הוציאה את היתד מכיסה וכיוונה אותה בתנועה חדה לכיוון ביטנה של הערפדית. אך היתד נעצרה בחוזקה באמצע הדרך.

"ילדה טיפשה," צחקקה העפרדית באוזנה, אוחזת את היתד בידה, שעזבה את עורפה של שירלי מהר כל כך שהיא אפילו לא הבחינה בכך. "מי את חושבת שאת- איזו ציידת ערפדים? את אפילו לא מכשפה."

שירלי ניסתה להתחמק מידה הנותרת בסיבוב, אך לא הייתה מהירה מספיק, ו-ואלרייה חפנה את שיערה ביד פלדה. תיקה פגע באדמה בחבטה ונפתח. שירלי צרחה במלוא גרונה- אך הקול בקושי הספיק להיפלט לפני שהיד שאחזה בשיערה משכה בו בכוח והיא מצאה את עצמה מביטה היישר בפנייה היפיפיות והנוראיות של ואלרייה, אל תוך ענייה האדומות.

שתקי.

פיה של שירלי כאילו נסגר מעצמו. מה תעשה עכשיו? חייבת להיות דרך...

היא צפתה בייאוש כיצד ואלרייה משליכה את היתד בקשת רחבה אל תוך הבריכה.

___

בלופ.

זה היה הקול המחשיד השני שהארי שמע בדקה האחרונה. וכשחוסר- קול פתאומי השתלט על בית הקברות והקרפדות הפסיקו לקרקר, הוא היה משוכנע שדבר מה לא מתנהל כשורה.

"שירלי?" הוא קרא אל תוך האפלה. איך נתן לה ללכת לבדה?

 שתיקה כבדה השיבה לו.

"שירלי?" הוא קרא שוב בתקווה, "אם את לא עונה עכשיו אני נכנס לשם- גם אם את עם המכנסיים למטה..."

קול שקט הקפיץ אותו, אך הקול לא הגיע מבין השיחים הלחים, אלא מאחוריו, והוא זז בדיוק בזמן על מנת להתחמק מענף כבד שהונף לכיוונו על ידי דאדלי, שעמד על רגליו ותקף אותו למרות שעניו עוד היו סגורות.

הוא הניף את הענף שוב, והארי צעד לאחור בעוד מועד, חושב בקדחתנות כיצד לפעול. האם יהיה מסוכן לפגוע בדאדלי? האם עליו לתת עליו את דעתו בכלל, כשיכול להיות ששירלי נמצאת בסכנה איומה?

צווארו נשרט על ידי ענף של עץ הערבה. הוא התרחק ממנו כשהתחמק מדאדלי בשנית, ורק אז הבחין שהשרשרת שלו נתפסה בו ונקרעה. צלב הכסף פגע באדמה. הארי רכן להרים אותו בתנועה חדה, אך דאדלי בעט בתכשיט בעיוורון בעודו מתקיף ומעד מעל הארי, פוגע גם הוא באדמה בחבטה, גופו מתעוות באופן לא- טבעי. הצלב התעופף ונחת במים השחורים.

הארי משך את עצמו מתחת לדאדלי ורץ אל המים. הוא החל לנבור בבוץ שבקצה הבריכה, לא מודע לדבר מלבד שעליו למצוא את הצלב של סיריוס.

הוא חש את דאדלי מאחוריו כמעט מאוחר מידי. כל שהיה יכול לעשות היה לקפוץ לתוך המים, לשם ידע שדאדלי לא יעקוב אחריו לעולם.

אך בעודו פוגע בבוץ שבתחתית הבריכה הקרה, הוא חש גוף כבד פוגע בו, וידע שדאדלי לא היה זריז מספיק בכדי לעצור את עצמו. ערפדים לא מסוגלים לחצות מים.

צרחה מצמררת מילאה את בית הקברות.

_____

"שירלי?" הקול הפתיע גם את ואלרייה, והיא חשפה את שנייה בשנאה בחשכה. קולו של הארי נשמע שוב. שירלי רצתה לצעוק לו, אך הכישוף של ואלרייה עדיין פעל עליה.

"אם את לא עונה עכשיו אני נכנס לשם- גם אם את עם המכנסיים למטה..."

ואלרייה הייתה מרוכזת מאד בדבר מה, ושירלי ניצלה את ההזדמנות לחטוף את תיקה מהאדמה. הדבר הראשון שידה אחזה בתוכו היה משאף האסטמה שלה. לפני שולארייה הספיקה להבין מה היא עושה, היא ריססה את התרופה לתוך ענייה.

הערפדית ריססה גם היא, בקול מסוכן מאד. שירלי ניצלה את חולשתה הרגעית על מנת לתפוס מרחק ממנה, ממשיכה לחטט בתיקה אחר חפצים חיוניים.

ואלרייה עמדה מולה. שירלי הבינה שהיא נחנקת רק לאחר שרגליה כבר היו באוויר. העניים האדומות הבזיקו בשנאה חייתית. שירלי שמטה את תיקה בחולשה, אך הספיקה להוציא מתוכו פקעת שום שחמקה ממנה קודם לכן. היא דחפה אותו לתוך פניה של הערפדית, זו צווחה כמו נערה שנתקלה בחרק מכוער והשליכה את שירלי ממנה. שירלי לא הספיקה לחוש שנשימתה מתחדשת לפני שואלרייה אחזה בה שוב, הפעם בזרועה, והביטה הישר אל תוך ענייה.

שירלי חשה שהיא נחנקת שוב, הפעם על ידי יד בלתי נראית, שהייתה חזקה אף יותר משל הערפדית. ענייה התגלגלו בארובותיהן, רפויות כמו כל שאר גופה השוקע במים שחורים... השום החליק מבין אצבעותיה. ואלרייה חייכה חיוך נורא, רעב, ובמעקי מוחה המעורפל, שירלי ידעה שזה הסוף... היא מעולם לא דמיינה את זה כך.

צרחה נוראית פילחה את הכישוף, והיא ניצלה בשנית. הצרחה התמשכה, עולה ויורדת, מצמררת, ואדים מבאישים עלו מתוך הבריכה ומילאו את סביבתה.

שירלי ראתה את העניים האדומות מבזיקות, הדבר המוצק היחיד בערפל, מצומצמות בשנאה בכיוון אחר.

"זהו זה," היא לחששה, דמותה האפלה כמו מתרחבת הערפל, מערבבת איתו, וענייה ננעצו בשירלי בשנית. "אני לא אמתין יותר..."

שירלי חשה מרקם גזע עץ קשה ומחוספס כנגד גבה. הערפדית הטתה את ראשה בתנועה מהירה וחלקה, מלטפת, וצווארה היה חשוף בפנייה. שירלי שלחה את ידה בתנועה של ייאוש ואחזה בצלבה, מציגה אותו בפני הערפדית.

ואלרייה בחנה את הצלב לרגע, כמעט בסקרנות, ואז תלשה את השרשרת מצווארה של שירלי ומעכה את התכשיט בידה, מפזרת אותו כעפר על האדמה.

שירלי פלטה יבבה של איימה. ואלרייה לקחה לה רגע לרחרח את צווארה בהנאה מפלצתית, ואז פערה את פיה...

אור בוהק האיר את העשן, ושירלי חשה חום פתאומי ונורא עוטף אותה. אחיזתה של ואלרייה בה התרופפה והיא מצאה את עצמה על האדמה הקרה. היא מיהרה להזדחל משם, ומצאה את עצמה שרועה לצד התיק שלה. ואלרייה עוד עמדה מתחת לעץ, זקופה, לפיד בוער של אש בתוך הלילה. הארי עמד מעט מאחוריה, שני כדורי אש בידיו.

ואלרייה צווחה כמו ציפור טרף, ולהבות כאילו נבלעו בתוך עורה. היא נותרה לעמוד שם לרגע, שלד של עפר ומשי חרוך. אך לפני ששירלי הספיקה לחוש אימה או גועל, עורה צמח מחדש על עצמותיה, צח מתמיד, ושיערה השחור שפע מתוך גלגלתה. היא סבה בחדות, שמלתה השחורה קרעים מעלי להבות, וחשפה את שני הטרף שלה במלוא הדרן המבעית לכיוון הארי.

שירלי ידעה שלא יחזיק מעמד מולה. לא משנה כמה האש שלו תהיה חזקה, היא לא תוכל לשרוף אותה. מה חשב לעצמו, הולך לחסל ערפדית באמצע הלילה? היא תקרע אותו לגזרים אם שירלי לא תעשה משהו.

מבלי לחשוב, היא המשיכה לנבור שוב בתיקה. העפרדית התנפלה על הארי והטיחה אותו לתוך האדמה במכה אחת של זורעה. היא גיחכה וצפתה בו שוכב, המום מחוזק המכה. אך הוא התעשת במהירות והרים את ידו, מסנוור אותה בהבזק אור. היא עצמה את ענייה, אבל צחקה, צחוק מהוסה ומצמרר, שקט כמו אוושת עלים יבשים ברוח החורף.

"התכסיסים הקטנים שלך לא יעבדו עלי, קוסם," היא אמרה, אך כשפקחה שוב את ענייה הוא נעלם- שירלי הספיקה לראות הבזק של דבר מה כסוף זולג מתיקו, וזהו.

ואלרייה הביטה סביב, כועסת יותר ויותר ככל שהרגעים עוברים.

שירלי דפדפה בקדחתנות בעותק "דרקולה" המצהיב שבתיקה. הייתה חייבת להיות דרך להרחיק אותה, חייבת הייתה להיות... היא התקשתה לראות בחשכה, אך בכל זאת המשיכה לדפדף. היא קיללה כשתלשה דף בטעות, אך השליכה אותו הצידה והמשיכה בחיפוש אחר נחמה.

"רוצה לשחק, קוסם?" קראה הערפדית אל האפלה, בה לא נראה סימן להארי, "נראה כמה זמן תמשיך להתחבא."

אפה של ואלרייה כמעט נגע בזה של שירלי והיא צווחה, מחסה בספר את פניה כאילו יוכל להגן עליה, והתכוננה לחוש את השניים קורעות את עור צווארה.

אך דבר לא קרה. לאחר כמה רגעים של דממה מוחלטת על שפת הבריכה, שירלי העזה להציץ מעל הספר. היא התפלאה לראות את הערפדית כורעת מולה, מתנשפת כמו זאב שנחנק על ידי שקית ניילון, ותקעה בה עניים פראיות, מפוחדות ומפחידות.

שירלי קירבה אליה את הספר, והיא נסוגה לאחור. שירלי המשיכה לדחוק אותה, קמה על רגליה הרועדות באלימות, והערפדית הזדחלה לאחור באימה.

הארי הגיח לפתע מתוך האפלה, וליווה את שירלי בכדור להבה שהאיר את דרכם לכיוון היכל הקבורה.

הם דחקו את ואלרייה לתוך האפלה שבתוכו, ובאור קרני הירח שהתלכסנו מבעד לחלונות, היא כבר לא הייתה יפה ונוראית, אלה דומה לחיית פרא מבועתת וזקנה. שירלי הניפה את הספר בתנועה רחבה והערפדית החליקה לתוך סרקופג אבן ריק שעמד בצמוד לקיר. זרועות צללים עטפו אותה, והארי לא בזבז רגע וסגר את מכסה האבן בחבטה מהדהדת.

"שושנה?" הוא אמר לשירלי.

שירלי הנהנה לאיטה, ופועלת לאט מתמיד, היא הצליחה למשוך מחיק תיקה את המגבת העוטפת את השושנה השנייה שהארי העניק לה.

הוא לא האיץ בה, ולקח אותה ממנה בזהירות, מניח אותה על ראש הארון.

אז הם עמדו בדממה הפתאומית זמן מה. שירלי חשה כאילו התעוררה מחלום מבעית אל דממת חדרה. פתאום החלה להתנשם, וחיטטה בקדחתנות בתיקה, הפעם אחר המשאף שלה.

הארי הוביל אותה החוצה בעודה מוצצת את התרופה בשקיקה, והושיב אותה לרגלי הערבה. שירלי חשה הקלה אדירה כשהלחץ ירד מרגליה החלשות, ופתאום הקיאה לרגלי העץ.

אך הארי לא נגעל מכך, ולאחר שסיימה, דמעות חמות מתגלגלות על פניה, הוא אחז בה זמן ארוך. מגעו היה נבוך משהו, אך בטוח, ושירלי חשה הקלה עצומה.

היא השעינה את ראשה על כתפו הרזה של הארי, מותשת ממתח, ועד מהרה נרדמה.

היא התעוררה לשירת ציפורים עליזה, מחבקת את ספרה בכוח. לרגע שכבה, לא זוכרת היכן היא, למה היא שוכבת על מצא קשה כל כך, ומה שמה בכלל. אך אז נזכרה באירועי הלילה והזדקפה מייד.

סחרחורת תקפה אותה, ולקח לה רגע להבין שהכל כבר נגמר, בין אם היה סיוט ובין אם מציאות.

דאדלי דרסלי שכב לרגלי הערבה במרחק מה ממנה, בגדיו ושיערו לחים, ועורו מגורה משהו. אך פניו היו שלוות להפליא, והוא ישן שינה עמוקה, נוחר קלות.

השמש זרחה, מעוורת מאחורי צלב הכנסייה הגאה, והאירה את בריכת המים באור בוהק. דמות רכנה על שפתה, גבה אל שירלי, רוחצת את ידיה במים.

שירלי התקרבה וכרעה לצד הארי, מסיטה את שיערה הלח מפנייה. המים נראו צלולים משחשבה שהם בלילה, ביצתיים ומעופשים, אך הם זלגו מידיו המטונפות של הארי אדומים כדם.

"זה נגמר," הוא אמר לה, "היא חוסלה, ודאדלי מחוץ לטווח סכנה."

"אני שמחה," היא אמרה, למרות שבאותו הרגע חשה רק מותשת מאד. "זה היה... מפחיד."

"כן," הוא ענה בקול אטום, ושניהם לא ממש רצו לדבר על זה.

הארי המשיך לרחוץ את ידיו גם כשהיו נקיות למראה. שירלי שאלה לבסוף, "היא הייתה יפה?"

"מאד," ענה הארי, קולו כמעט נשבר. היא הבחינה שמתחת למשקפיו, עניו היו שקועות ואדומות. "ידעתי שזה יהיה ככה, הכנתי את עצמי, אבל כשראיתי אותה שוכבת שם... היא נראתה כל כך..." קולו בגד בו והוא השתתק.

"הייתי צריכה להיות שם לצידך," פלטה שירלי.

"לא," אמר הארי, "הייתי צריך לעשות את זה לבד."

"למה אתה תמיד מתעקש לעשות את הכל לבדך?"

הארי משך בכתפיו. "זה פשוט התפקיד שלי."

"מה זאת אומרת?"

"התפקיד שלי- להיות המציל. אני לא יכול לסבול את המחשבה לראות מישהו נפגע מבלי לעשות משהו... זה איזה תסביך שיש לי. אני שונא את זה. אני שונא שהכל תלוי רק בי בסופו של דבר, אבל איך שהוא, אני לעולם לא מצליח להתחמק מזה. אני תמיד צריך להציל את היום. אני חושב שנולדתי בשביל זה."

שירלי חשה מעט שלא בנוח עם פרץ הווידוי של הארי, ולכן שאלה אותו איך זה שהצליחה להרחיק את הערפדית בעזרת הספר שלה באותו הלילה.

הארי, שחזר לעצמו מעט עם שינוי הנושא, ענה, "טוב, הכל מתחיל ונגמר באמונה, לא?"

"אמונה במה?"

"לא משנה במה. החולשה הגדולה ביותר של הערפדים היא שהם איבדו כל תקווה. הם איבדו את האמון בחיים. לכן נהוג לחשוב שהם מפחדים מצלבים- האמונה הדתית היא מהאמונות האנושיות החזקות ביותר. אך אדם לא- מאמין שינסה להרחיק ערפד בעזרת צלב ייכשל. לצלב לא תהיה שום משמעות.

"את האמנת שתוכן הספר הוא אמיתי, ושבו טמון הפיתרון להבסת הערפדית..." שירלי ראתה את המבט המזוגג חוזר לעניו, ומיהרה להגיד, "אם כך, אתה מאמין באלוהים?"

"אני לא בטוח."

"אבל הצלב שלך-"

"הוא היה של הסנדק שלי," אמר הארי, למרות ששירלי ידעה זאת, והעביר את קצה אצבעו על המים בעדינות, כמלטף אותם. שובל אדוות רך דילג בעקבותיו בנחת. "הוא תמיד הזכיר לי שהוא נשבע להגן עלי, ומנחם אותי... אבל איבדתי אותו. הוא נפל למים."

"אני מצטערת," אמרה שירלי, וקרפדה קרקרה קרקור ראשון בין השיחים, "אבל זה לא משנה. הוא עדיין שומר עליך."

"אני מקווה," מלמל הארי, "אני אזדקק לכך..."

בניצוח הקרפדה הראשונה, כל אוכלוסיית הבריכה פתחה בזמור בוקר. דאדלי החל להתעורר מאחוריהם. הוא פקח את עניו ומצמץ בכבדות. הוא קילל בחריפות. "איפה אני?..."

"אתה לא זוכר כלום, נכון?" אמר לו הארי, חצי בלעג חצי בתקווה.

"אה..." דאדלי גמגם בטמטום, "היה לי חלום מוזר כל כך. חלמתי שאני מרביץ לך כמו כשהיינו קטנים. זה היה כיף. אבל אז הרגשתי שאני נופל למים קפואים אבל נמס והופך לאדים..."

הוא המשיך למלמל פרטים על חלומו עד שהזדקף והביט סביב. ברגע שראה היכן הוא נמצא ועם מי, נבהל.

"מה אני עושה פה? איך הגעתי לפה?" הוא קם על רגליו המגושמות במהירות, עניו פעורות, "זה... זה בית קברות!"

"כן, דאדלי," אמר הארי באנחה עייפה, קם ולוקח את תיקו.

"א-אני אגיד לאימא ואבא!" צפצף דאדלי לכיוון בן דודו, שפנה ביחד עם שירלי מחוץ לבית הקברות. הוא החל לעקוב אחריהם, "אני אספר להם שאתה מסתובב בבתי קברות בלילה!"

___

אך למרות איומיו של דאדלי, איש בשכונה לא ריכל על הרפתקתם בבית הקברות. הוא חזר להתנהג כרגיל עד מהרה, משוטט ברחובות כבריון ומשתולל עם חבריו, אך נראה שהבין שהדבר המוזר שאירע לו לא היה רק חלום, אלא שהייתה בו מציאות.

כל המקרה המוזר של דניס פישר נשכח עד מהרה, וכך גם השכנה מבית מספר שש. שירלי והארי המשיכו לבלות בקיץ יחדיו ועם גברת פיג (שנטרה להארי טינה על מעשיו רק לרגע, ודאגה לו מאד), אך ללא איום ערפדי. נראה שגם זיכרונות החיסול שקעו בהארי, והוא עקף אותם והמשיך בחייו.

ערב חמים אחד, כשבועיים לאחר שרוחה של ואלרייה הגיעה למנוחות, הגיעו שוטרים לבית מספר שש. מכוניותיהם חנו מולו, מהבהבות בשתיקה, וכל השכנים יצאו לעקוב אחרי תחקיריהם של השוטרים. גם שירלי והארי צפו במתרחש מעל לגדר חצרה של גברת פיג.

לבסוף השוטרים החלו להתפזר, אך אחד מהם ניגש אליהם. הוא היה גבר גדול, מוצק וגבוה ביותר. הוא הרכיב משקפי שמש ששיקפו את אור השמש השוקעת טוב כמעט כמו קרחתו השחומה, המבריקה, ועגיל הכסף הבודד שלו.

"הכל בסדר, ילדים?" הוא שאל אותם בקול עמוק, מרגיע, "השכונה שלכם הייתה מסוכנת לאחרונה, לא?"

"לא יותר מבדרך כלל," ענה הארי. כמו ביום בו נפגשו, היא לא הבינה את תשובתו, אך לא שאלה.

השוטר חייך חיוך גדול, לבן, עצוב ומשועשע באותו הזמן. "יופי. שימרו על עצמכם."

הוא החל להתרחק משם לכיוון דרך וויסטרה.

"איש נחמד," אמרה שירלי, כי לא הבינה את המקרה.

"כן, נחמד," ענה הארי, וחייך מן חיוך מוטרד אל השמיים.

שירלי עקבה אחרי השוטר בענייה, מהרהרת. הוא הגיע לפינת הרחוב, ולפתע התפוגג אל תוך האוויר.   

____

סוף טוב הכל טוב. תודה לכל מי שעקב אחרי הפיק לכל אורך דרכו ^^

הפרק הקודם