חילופי העונות

פרק ז'

מראות

סיריוס חי,

טונקס.

רמוס הציץ בפתק בפעם האחרונה לפני שתחב אותו עמוק לכיסו ונשם נשימה עמוקה ומרשרשת. האוויר בין כתלי האבן השחורים היה קר, עד כדי שנשימותיהם הפיקו אד קלוש, כחלחל.

הוא הטיב את ידו הקפואה סביב שרביטו, כי נדמה היה לו שהוא שומע הד נסתר מתגלגל בין קולות צעדיהם במסדרון, אך זה היה רק הדמיון שלו, מסתבר. לא קינגסלי ולא הסטיה שמעו דבר מה. עין- הזעם הלך במאסף ורחרח את האוויר בלי הפסקה, ככלב ציד המנסה לעלות על עקבות קורבנו, ועינו הרגילה, כמו הקסומה, התגלגלה לכל עבר בחשדנות.

גם עניו של רמוס התרוצצו בחלל המוכר. הוא זכר צעדה דומה להפליא שהתרחשה רק חודשיים קודם לכן- הוא זכר את אותה התחושה של לפני- קרב, ואת רעמת השיער השחור של סיריוס מולו, והוא חשב שמעולם לא הבחין כמה שיערות כסופות צמחו לחברו לפני שראה אותן מבריקות באור הלפידים הכחולים.

סיריוס לא חזר מהצעדה ההיא. רמוס הביט בהסטיה ובקינגסלי לפניו, ותהה מי לא יחזור הפעם. קול קטן ומרדן בראשו הזכיר לו בנבזיות לזכור להכליל גם את עצמו בשאלה.

הם הגיעו לחדר העגול מרובה הדלתות, ורמוס אמר לעצמו להתעשת. עליו להפסיק לחשוב על עצמו ולהתחיל לחשוב על טונקס. ללא ספק אוכלי המוות גרמו לטונקס לחשוב שראתה סימן לכך שסיריוס בחיים, וכך פיתו אותה להיכנס למלכודת. כי הרי סיריוס מת, וזה ידוע ברבים שמתים לא חוזרים לחיים. היה עליהם להציל אותה, ויהי מה.

החדר הסתחרר סביבם, והם נותרו, ספק עומדים ספק מסתובבים גם הם, במעגל רוח של אורות כחולים.

אסור היה לו לתת לה להיפגע.

"לאן עכשיו?" שאלה הסטיה כשהחדר התייצב שוב באיטיות.

עין- הזעם הצביע ביציבות על דלת מסוימת. כשהביט היטב, רמוס יכול היה להבחין שמסומן עליה איקס גדול בשפתון אדום.

"זו ללא ספק היא." רמוס כמעט חייך, אך תחושת הגיחוך והחיבה שקעה כמעט מייד לתהום עמוקה מתמיד במחשבה על הסכנה בה טונקס נתונה.

הם התקרבו אל הדלת בזהירות. קינגסלי והסטיה נצמדו לקיר מצידה האחד ורמוס ועין- הזעם מצידה השני.

קינגסלי הביט ברמוס בדריכות. רמוס הנהן. קינגסלי כיוון את שרביטו אל הדלת-

"אקספלוסו!" הדלת נפתחה לרווחה בחבטה אדירה, אך הקול לא הזיע שום דבר בחדר הבא ממנוחתו המאובקת.

הארבעה נכנסו אליו בשרביטים שלופים, אך איש לא תקף אותם. לאט, הם החלו להקדם לתוכו, אך נותרו דרוכים לא פחות, כי בכל רגע נדמה היה להם שהם רואים תנועה.

החדר היה מלא בשורות על גבי שורות של מראות, בכל הגדלים, הצורות והדוגמאות- כולם מכוסות אבק וקורי עכביש עתיקים.

עין- הזעם נהם. "מקום מצוין לערוך בו מארב."

אך קולו לא הניע בחדר דבר מלבד אבק עתיק, ורמוס לא הריח בו דבר מלבדו. לא היה בו אף שמץ של ריח אנושי.

אך הוא לא סיפר לעין- הזעם את מחשבותיו, כי לא אהב למשוך תשומת לב אל סגולותיו כאדם- זאב.

הם חצו את החדר בזהירות, בבועותיהם מלוות אותם לכל אורך הדרך- גבוהות, נמוכות, שמנות. הייתה שם מראה עגולה בגודל צוהר שעמדה על כיסא גבוה, דק רגליים, ששיקפה לכל אחד בתורו את פניו כילד, חוששות ומתוחות.

עין הזעם לא הפסיק למלמל לעצמו. רמוס חש שמישהו צופה בו, אך לא ידע להגיד האם היה זה אדם אמיתי או שמא היו אלה השתקפויותיו הלועגות לו בין הצללים.

הם עברו בין שתי מראות גבוהות מאד שהוחזקו במסגרות כסף משחירות תואמות, וניצבו פונות אחת לשנייה.

קינגסלי עבר ראשון בשרביט שלוף לפנים, ואחריו הסטיה. רמוס עבר אחריהם, ולפתע פלט צעקת בהלה.

קינגסלי והסטיה סבו בהפתעה, מוכנים לתקוף. עין הזעם הפיל מראה קרובה בניסיון לכוון את שרביטו לכל עבר באותו הזמן.

קול ההתנפצות מילא את החלל לרגע מצמרר אחד, ואז הדממה העתיקה שבה, כבדה מתמיד.

עין הזעם סינן קללה ותיקן את המראה בעזרת כישוף, אך היא נותרה עמומה וחסרת השתקפות.

הסטיה, שהייתה חיוורת למדי, פנתה אל רמוס בדאגה. "מה- הו." היא הבחינה בהשתקפותו של רמוס במראה השמאלית. "זה... מעניין."

"אני מצטער," אמר רמוס, וזאב- האדם אפור הפרווה שבמראה חיקה אותו בדקדקנות. עניו הזהובות נראו אמיתיות כל כך שרמוס התקשה להתיק מהן את מבטו. אלה היו עניו שלו. הוא בלע. "פשוט נבהלתי לרגע..."

הוא הביט במראה השנייה. בה הוא ראה את עצמו כמו שהוא, או כפי שהיה אמור להיות; פניו היו חלקות מצלקות וקמטים מוקדמים, ושיערו היה חום ומבריק כפי שהיה בצעירותו. הוא עמד גאה, צווארו מתוח, אולי כדי להראות לעצמו שצווארו חלק- הצלקת שנותרה מנשיכתו של פינרר גרייבק נעלמה. ניצוץ שובב דלק עוד בעניו, והוא חייך אל בבועתו המופתעת וקרץ.

עין- הזעם דקר אותו בגבו. "זה לא הזמן להסתכל במראה, לופין."

רמוס הנהן, נבוך, והמשיך ללכת.

הם עברו בפיתולים שבין המראות זמן רב ולא מצאו את הדרך החוצה. לבסוף הסטיה העלתה את הרעיון שהם הולכים במעגלים, ורמוס הסכים איתה. כל המראות נראו אותו הדבר, ולא היו להם כמעט סימוני דרך. בשלב מסוים הם שוב עברו ליד מראת הילדות, אך הפעם מאחוריה עמדה מראה נוספת, שלא הייתה שם קודם. היא הייתה גדולה מאד, ורמוס ראה בה ירח מלא, כסוף,  צף בשמיים שחורים משחור.

לבסוף הסטיה הציעה, "אולי כדאי שננסה דלת אחרת?"

"לא. טונקס עברה דרך הדלת הזו, וזה בטוח," אמר עין- הזעם.

"אולי הם תפסו אותה פה והוציאו אותה? אולי הם לקחו אותה למקום אחר?" אמרה הסטיה, ורמוס היה חייב להודות בפני עצמו שיש היגיון בדבריה, למרות שהרעיון לא שימח אותו כלל וכלל. "מה אתה חושב, קינגסלי?... קינגסלי?"

קינגסלי התרחק מהם בצעד מדוד, דרוך, ונראה מרוכז מאד בדבר מה, כמעט מהופנט. שלושת האחרים התקדמו אחריו בבלבול. הם עברו עיקול בדרך שבין המראות, ורמוס הבין מה ריתק את עינו של קינגסלי כל כך.

שלל מראות מאובקות הקיפו במעגל חשוף שבמרכזו עמדה מראה בודדה, צרה וגבוהה, שעמדה על זוג רגלי אריות מזהב טהור. למרות שגם היא הייתה מאובקת, כמו שאר החפצים בחדר, היה לה מן זוהר ערפילי שהקיף אותה, כמו השמש ביום חורפי.

קינגסלי התייצב מול המראה ובהה לתוכה. שלושת האחרים הצטופפו סביבו ודממו.

בהשתקפות שבמראה רמוס לא ראה את שלושת האחרים, אך הוא לא היה לבדו. הוא עמד במרכז המראה כשזרועו האחת סביב מותניה של טונקס. טונקס חייכה חיוך עליז והפריחה לו נשיקה.

אבל היא לא הייתה היחידה שם. לצד רמוס עמד הארי, חייכן ורגוע, חופשי מפחד וממתח, לפני הוריו הגאים. הם לא נראו זקנים ביום מהפעם האחרונה בה ראה אותם, והם חייכו בלי שמץ של פחד או טרדה, למרות שניצוץ מוזר של עצב נצץ בעיניהם. ג'יימס הניח את ידו על כתפו של בנו ולילי ליטפה את שיערו, מרעיפה עליו אהבה.

לצד טונקס עמד סיריוס, חייכן ונאה כפי שהיה לפני אזקבן, חסר אותו ניצוץ רדוף שעמעם את עניו לפני מותו. הוא חיבק את טונקס כמו אחות בזרועה אחת, ונופף לרמוס בעודו צוחק בחדווה.

והיה שם עוד מישהו. זה היה ילד קטן, חום שיער וכחול עניים. הוא הציץ לכיוון רמוס בין שני הוריו בסקרנות, ורמוס שבהשתקפות הרים אותו ואחז בו על מותנו בזרועה אחת. הילד הניח את ראשו על כתפו של אביו וסקר את רמוס האמיתי בביישנות.

רמוס חש צמרמורת קרה. הוא שמע על המראה הזו, המראה לכל אדם את הדבר בו הוא חושק יותר מכל. ענייה של הסטיה היו עגולות כמו שתי אוניות, ועינו האמיתית של עין- הזעם קדחה חורים במראה בעוד עינו השנייה מתגלגלת לכל עבר, לא נופלת בפח. עניו הכהות, החכמות, של קינגסלי, שבדרך כלל היו כה שלוות, היו מלאות דמעות.

רמוס הרגיש שגם עניו שלו צורבות בדמעות נסתרות למחשבה שהמחזה הנפלא שהוא רואה לפניו לעולם לא יתקיים במציאות.

ובכל זאת, הוא המשיך להביט בו בערגה. טונקס נשקה לו- שבמראה על הלחי, ואז הרימה את זרועה והצביעה ימינה, מעבר לסיריוס ומעבר לשולי המראה.

רמוס פנה להביט והבחין בנתיב בין המראות. הוא התקרב אליו והציץ פנימה- הוא המשיך בקו ישר עד דלת זהב מקומרת בסופו.

"קינגסלי," קרא רמוס בקול מהוסה, חושש להקים רעש גדול, למרות שלא היה בטוח למה. קינגסלי לא שמע אותו. רמוס חזר על שמו בקול רם יותר. קינגסלי הפנה את מבטו. רמוס הצביע על המעבר, "זו הדרך החוצה."

האחרים התנתקו מהמראה, לא בקלות, והצטרפו אליו.

"אתה רואה משהו, עין- הזעם?" שאל קינגסלי, שמיהר להתעשת מהרושם שהשאיר בו המחזה שבמראה, אותו רק הוא ידע.

"שום דבר. העין המקוללת הזו לא מתפקדת במקום הזה- יותר מידי כשפי הגנה." עינו הכחולה של עין- הזעם התגלגלה בארובתה, כאילו במחאה.

"היא שם," אמר רמוס, "טונקס נמצאת מאחורי הדלת הזו. אני בטוח בזה. אנחנו חייבים למהר."

"איך...?" פתחה הסטיה, אך לא השלימה את השאלה. איש לא שאל את רמוס על כך יותר, והם עשו את דרכם אל הדלת.

ידית הדלת הייתה עגולה וזהובה, ונקבעה במרכז הדלת בדיוק. קינגסלי כיוון אליה את שרביטו והיא נפתחה לכדי חריץ, והוא הציץ דרכו לרגע. אז הוא שרברב את שרביטו החוצה והפיק ממנו ערפל כחלחל שהתפשט משני צידי הדלת ומסביב לחדר הבא.

"השטח פנוי," הוא אמר לבסוף והחזיר את הערפל לתוך קצה השרביט בקול יניקה, אך בקולו עדיין היה דבר מה מתוח. הוא פתח את הדלת לרווחה והארבעה עברו בה.

הם נכנסו לאולם הפרגוד. רמוס חש צמרמורת קרה, לא בפעם הראשונה באותו היום. האולם היה קר ואפלולי, בדיוק כמו בפעם הקודמת בה שהה בו. יציעי האבן הקשים התגלגלו מטה, ובמרכז החדר, במרכז במה גסה, עמד הפרגוד, דומם וקר, כמו המוות.

קולות לחשוש התגנבו לאוזניו של רמוס.

לרגלי הפרגוד שכבה דמות. הווילון האפור, הרקוב, ליטף אותה בעדינות, נדחף על ידי רוח קלילה, בלתי נראית.

רמוס ירד במדרגות האבן בריצה, מזהה אותה מייד. הוא החליק לעצירה לצד טונקס וכרע, מניח שתי אצבעות על צווארה. עורה היה קר וחיוור וגופה דומם מידי, אך ליבה פעם, פעימות איטיות ומרפרפות, אך עדיין קצביות.

                                       רמוס...

הוא הפנה את מבטו בחדות ומבטו נתקל בפרגוד הנע קלות. קולות הלחשוש הלכו והתגברו, עולים מתוכו, והפרגוד נע כאילו היו שם אנשים מאחוריו, מחכים לפרוץ החוצה, אליו.

רמוס חש שמץ של טינה כלפי אותו פרגוד מסתורי, אך לאחר מחשבה הבין שלהאשים אותו במותו של סיריוס יהיה כמו להאשים את המוות על שהוא לוקח את החיים.

טונקס השמיעה נשימה מרשרשת, קרובה לאנחה, וזעה מעט. רמוס אחז בה בדאגה והרחיק אותה משם. קינגסלי והסטיה כרעו סביבה כשהניח אותה על הרצפה במרחק מה מהפרגוד, ועין הזעם עמד מעליהם, עינו פקוחה תמיד.

"אני חושב שהיא בסדר, רק חלשה," אמר רמוס בשקט, כי פחד להעיר דבר מה עתיק ממרבצו.

הסטיה הרימה את אחד מעפעפיה של טונקס באגודל שמנמן אך עדין ובחנה את האישון שתחתיו. "גם לי היא נראית בסדר גמור. מוזר. אתה חושב שזו איזו קללה, קינגסלי?"

"אני לא יודע," אמר קינגסלי בהרהור. "היא נראית משותקת, חוץ מזה שהיא נראית... ישנה."

רמוס הסיט שיערות אפורות מפנייה של טונקס בדאגה ונשף, מביט סביבו. לא היה שם איש, ואם אוכלי המוות רצו לתקוף אותם, הם בוודאי היו עושים זאת מזמן...

"תראו, היא מתעוררת," אמרה הסטיה לפתע.

טונקס זעה מעט ואז מצמצה בענייה. לרגע היא הביטה סביב במבט מצועף, מבולבל, ואז ענייה התרחבו והיא הזדקפה. אך היא הייתה חלשה, וכמעט מייד צנחה בחזרה לשכיבה, ענייה לא ממוקדות.

"איפה... מה..." טונקס מצמצה אל השלושה. "מה אתם עושים כאן?..."

"ראינו את הפתק שהשארת," אמר קינגסלי.

טונקס עשתה עוד ניסיון להתיישב, כאילו פתאום נזכרה בכל מה שקרה. רמוס ניסה להחזיר אותה למצב שכיבה בעדינות, אך היא אחזה בזרועו וסירבה לנוע בתקיפות. היא הייתה חיוורת מאד עדיין, אך נחושה לקום.

היא ניערה את זרועו של רמוס קלות. "אני ראיתי אותו, רמוס, הוא בחיים-"

"לא, טונקס," אמר רמוס ברגוע,  שיידע בדיוק על מי היא מדברת. אבל עמוק בתוכו משהו געש. "סיריוס מת, את יודעת את זה."

"אבל ראיתי אותו, ממש פה-"

"זו הייתה מלכודת של אוכלי מוות," אמר רמוס, מעט יותר מידי בתקפות, וטונקס מצמצה כאילו סטר לה. "הם פיתו אותך לרדת לפה ואז... עשו לך את זה."

טונקס נראתה כמשווה את דבריו אל זיכרונותיה, ומתפתה להאמין לו.

אבל אם היו אלה אוכלי מוות שטמנו לה מלכודת, חשב רמוס, איפה הם עכשיו?

טונקס גירדה את ראשה בבלבול. "אני... לא זוכרת. אני רק זוכרת ניצוץ מוזר, ואת הפרגוד הזה... וזהו."

"בואו נצא מפה במהירות האפשרית," אמר קינגסלי בקצרה, "את יכולה ללכת, טונקס?"

"אני חושבת שכן..."

"אני אעזור לה," התנדב רמוס, ועזר לטונקס לקום על רגליה. היא נשענה עליו בזמן שעלו במעלה מדרגות האבן אל הדלת של חדר המראות. רגליה של טונקס היו חלשות, ורוב משקלה נשען על רמוס בזמן שעלתה בזהירות, מדרגה- מדרגה. רמוס לא התלונן.

בראש המדרגות טונקס נעצרה לנוח לרגע. רמוס שלח מבט אחד אחרון מאחורי גבו, אל הפרגוד.

      ירחוני

רמוס הביט סביבו בבהלה.

"הכל בסדר, לופין?" שאל עין- הזעם, שחיכה להם בדלת, בחשדנות.

"כן," ענה רמוס, והטיב את אחיזתו במותנה של טונקס כשעברו בדלת. "כן, רק חשבתי ששמעתי מישהו אומר את שמי..."

הם היו שוב ליד ראי ינפתא, כשלפתע עלה קול אזעקה, כמו קריאות שפרים רבים, ומילא את החלל. המראות המשיכו לעמוד באדישות, ודבר עדיין לא נע.

"מישהו פרץ למשרד הקסמים," אמר קינגסלי.

עין- הזעם צמצם את עינו הרגילה בחשדנות. "לא אוכלי מוות, זה מה שבטוח. הם לא טיפשים עד כדי כך שיפעילו את האזעקה."

"אי אפשר לדעת," אמר קינגסלי, "רמוס, תישאר כאן עם טונקס. אנחנו נלך לבדוק אם משהו קורה. אם לא נחזור תוך רבע שעה..."

רמוס הנהן בהבנה אילמת. קינגסלי, הסטיה ועין- הזעם עזבו. רמוס עזר לטונקס להתיישב על הרצפה המאובקת, בדיוק מול המראה, וכרע לצידה. הוא העז להגניב מבט אל המראה. היא שיקפה אותם כמו שהם, אוחזים זה בזו, רק אפורים פחות, ולילי וג'יימס, סיריוס והארי עמדו מאחוריהם. ילדם הקטן של רמוס וטונקס התרפק על אימו בדאגה.

גם טונקס הביטה במראה זמן ממושך. רמוס תהה מה היא רואה, והאם הוא כלול בחיזיון הזה.

הם ישבו זמן ממושך בשתיקה. טונקס נראתה לרמוס מוטרדת מאד. הוא רצה לשאול אותה על כך, על המלכודת, אך לא עשה זאת. הוא בעצמו היה מוטרד למדי; לא עונה לטונקס כל רע, כך נראה היה, והוא תהה מה בדיוק קרה שם, ומדוע לא נתקפו. וחוץ מזה, אותו הקול שלחש באוזנו לא יצא מראשו.

קינגסלי חזר לבדו לאחר כמה דקות. "הדלת נעולה," הוא דיווח. "בוודאי מנגנון הגנה מסוג כל שהוא."

"אז מה נעשה עכשיו?" שאל רמוס.

"נחכה עד שהאיום יוסר והדלתות ייפתחו שוב. בואו."

הם מצאו את הסטיה ועין- הזעם עומדים בקרבת דלת היציאה. טונקס כבר הייתה חזקה יותר, ולא הייתה זקוקה לעזרתו של רמוס.

הם המתינו לצד הדלת בדממה המוזרה של חדר המראות. טונקס התיישבה כשגבה אל אחת המראות, ורמוס התיישב לצידה.

"איפה הארי?" היא שאלה בשקט לאחר זמן מה, כרוצה להפיג את הדממה המתוחה.

"בבית," ענה רמוס, שידע שלא יוכל להירגע עד שיהיה שוב בדירתו ויראה שם את הארי, מקופח וחסר מנוחה, אבל בריא ושלם.

טונקס פתחה את פיה להגיד דבר מה, אבל התחרטה ורק הנהנה והמשיכה לבהות ברצפה. הדממה ביניהם הייתה מתוחה באופן יוצא דופן, כאילו דברים נוראיים נאמרו ביניהם. רמוס חשש לפתוח את פיו, מפחד שיפלוט בפניה את כל מה שהוא מרגיש כלפיה. אך לפי המבטים שהגניבה אליו מדי פעם, הוא יכול היה לחשוב שהיא קוראת את מחשבותיו, והמחשבה עוררה בו חוסר נחת.

הוא קם והחל להתהלך.

קינגסלי הביט בשעונו דחופות. נראה שהם מחכים שם זמן רב, אך הדלת נותרה נעולה ודוממת.

"מה אם..." פתחה הסטיה לאחר זמן ממושך של שתיקה, "מה אם אנחנו הפורצים? אולי הם נעלו אותנו כאן כי-"

"אם אנחנו היינו מסיגי הגבול, ההילאים היו כאן מזמן," נהם עין- הזעם.

הדלת שקשקה, והחמישה הביטו בה בחדות. השקשוק המשיך, כאילו מישהו נאבק עם מפתח במנעול.

רמוס מיהר לעזור לטונקס המופתעת לקום על רגליה בזמן שהאחרים תפסו מחסה מאחורי המראות המפוזרות. רמוס וטונקס התחבאו בגומחה בין שתי מראות, וטונקס שלפה את שרביטה.

היא הייתה חיוורת מאד, ושיערה החום אפרפר הלך והאפיר.

"את בסדר?" שאל רמוס בשקט, מתפתה להסית כמה שיערות תועות מפניה.

טונקס הנהנה, ורמוס חש שהיא ממשיכה להביט בו גם כשהוא מיקד את תשומת ליבו בדלת.

הדלת נפתחה, וחשפה... שום דבר.

חברי המסדר נותרו במחבואם, דרוכים.

הדלת נסגרה בשקט, וצעדים קלילים, שקטים, כמעט בלתי- ניתנים- לשמיעה, חצו את החדר.

רמוס חש דבר מה חולף על פניו. הוא לא מסוגל היה להסביר אותו, אבל הוא חש אותו, כמו זאב העוקב אחרי טרפו ביער חשוך. הוא יכול היה להבחין בקווי מתער מטושטשים של משהו חסר צורה.

הוא זינק ממקומו והתנפל עליו, אוחז באותו דבר- שהתגלה כמוצק להפליא- בכוח ומכיוון אליו את שרביטו.

הדבר נאבק, ומרקמו החלקלק, המימי, החליק מעליו, חושף ראש כהה וידיים רזות שניסו להסיר את זרועו של רמוס מעל צווארו.

"הארי!" קרא רמוס, קולו מתחבט בין כעס לבין הקלה. הוא סובב את הנער, שהיה מופתע לא פחות, לכיוונו, וגלימת ההעלמות שלו החליקה לרצפה. "מה אתה עושה כאן, בשם מרלין?! חשבתי שאמרת לך להישאר בבית!"

הארי התנער מרמוס בכעס בזמן שהאחרים יצאו ממחבואם. עינו הקסומה של עין- הזעם ננעצה בהארי בתוכחה. "ניסיתי," נהם הארי, "עד שאוכלי המוות התפרצו פנימה."

לרמוס לקח רגע לעכל את החדשות. "אוכלי מוות? בדירה שלנו?"

"חשבתי שהיא מוגנת ברונות," אמר קינגסלי.

"היא כן," אמר רמוס, עדיין המום. הוא אחז בהארי שוב, אבל הפעם בעדינות. "הכל בסדר? נפגעת?"

הארי הנד בראשו. הוא סיפר להם כיצד מתחזה של טונקס פרצה פנימה, וכיצד הוא ברח דרך יציאת החירום על המטאטא שלו ועף למשרד הקסמים.

"לכן הם חטפו את טונקס?" אמרה הסטיה, "כדי ליצור מתחזה שלה?"

"שיקוי פולימיצי, בלי ספק," אמר עין- הזעם. "והם תפסו שתי ציפורים במכה אחת- גם השיגו שיערה של טונקס, וגם הוציאו אותה ואת לופין מהבית."

רמוס העביר את ידיו על פניו, המום מטיפשותו שלו. איך יכול היה להשאיר את הארי לבדו במצב כזה?

הוא חש יד עדינה על כתפו. "לא היית יכול לדעת, רמוס," אמרה טונקס בשקט.

"לא הייתי צריך לדעת," רמוס מצא את עצמו אומר, "אסור היה לי להשאיר אותו לבד..."

"אני יכול לדאוג לעצמי, בסדר?" אמר הארי, נראה כרוצה לכעוס אך עייף מכדי לעשות זאת, "לא הוכחתי את עצמי מספיק?"

רמוס לא רצה לפתוח במריבה, ולכן לא ענה. לשמחתו טונקס דיברה, ידה עדיין על כתפו של רמוס, "אנחנו יודעים שאתה מסוגל לדאוג לעצמך, הארי. אבל אסור לנו לסמוך על זה. גם ההילאים המיומנים ביותר נהרגים לפעמים- ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שיקרה לך משהו. אתה יודע את זה."

הארי נראה נכלם מעט, ולא השיב.

טונקס נאנחה והביטה בקינגסלי. "מה עכשיו?"

אך קינגסלי לא הספיק לענות. הדלת נפתחה שוב, הפעם בחבטה. קללה נורתה וחרכה את חצאיתה של הסטיה, מנפצת את המראה שמאחוריה למיליון רסיסים זוהרים.

חברי המסדר השתטחו על הרצפה. רמוס יישר את ידו בזריזות ושלח קללה מכשילה שפגעה באוכל המוות הראשון שעבר בדלת. טונקס, ששכבה על בטנה על הרצפה, ירתה רצף קללות נוספות לכיוון הדלת, ואל רמוס היא קראה, "קח את הארי!"

לרגע מזערי רמוס רצה להתווכח, לתפוס את מקומה במערכה ולהרחיק אותה ואת הארי כמה שיותר משם. אבל הוא ידע שאין זמן לוויכוחים. הוא אחז בזרועו של הארי בחוזקה ורץ איתו אל בין טורי המראות הסדורים.

הם רצו זמן מה, מתמרנים בין המראות, עד שרחשי הקרב היו רק הד מרוחק באולם המוארך.

הם האטו לעצירה, ורמוס הביט בהארי. רסיס מראה שהתעופף חתך את לחיו, ודם שניגר מהפצע טפטף על עורו. גלימת ההעלמות הייתה תלויה ברפיון על כתפיו, ורמוס הטיב אותה וכיסה בעזרתה את ראשו, כך שרק פניו החיוורים הציצו לכיוונו מתוך האוויר הדק.

"אני מוכרח לעזור להם," אמר רמוס, "אתה תישאר מתחת לגלימה, בסדר?"

הארי הנהן בחוסר רצון. "אבל אני יכול לעזור." הוא לא נשמע נחוש במיוחד- ניתן היה לראות זאת רק בעניו.

"אני יודע," אמר רמוס, "אבל אתה חייב להבין- אסור שתיפגע. כל מה שאנחנו נלחמים בעבורו יאבד אם תיפגע." הוא מחה את הדם מלחיו, "תהיה לך הזדמנות להילחם. אבל לא היום."

הארי הנהן, לא מרוצה, אך משלים עם הנסיבות. "אני אצא מהדרך שלהם."

רמוס חייך אליו בעידוד, למרות הקושי שבכך. "ידעתי שתבין." הוא נגע בראשו הבלתי- נראה של הארי, וחשב כמה לילי וג'יימס בוודאי גאים בו-

                                 רמוס

"שמעת משהו?"

הארי נראה מבולבל, ולפתע רעד. "קר פה."

"כן," פלט רמוס, שגם חש צמרמורת במעלה זרועותיו פתאום.        רמוס...

"קר..."

אדים נפלטו מפיו ואפו.

"אתם תהיו בסדר?"

קולו של הארי קטע את חוט המחשבה של רמוס, והוא הפנה אליו את מבטו המחפש.

"כן," הוא השיב לנער הדואג, כי ידע שזה מה שרצה לשמוע. "הכל יהיה בסדר. יש לנו יתרון פה."

"איזה יתרון?" שאל הארי, מפקפק, כאילו סבר שרמוס מנסה לרמות אותו.

רמוס חייך, חיוך קונדסי אמיתי לחלוטין. "ובכן, דמבלדור לא בחר בנו סתם להיות חברי מסדר, נכון?"

הפרק הקודם		הפרק הבא