זיכרונות אבודים

רון ג'ורג' והארי פסעו לכיוון ברחוב הומה אדם. “אז בעצם אתה אומר,” אמר ג'ורג' בדאגה, “שנמחק לך כניראה כל הזיכרון?? ואני חשבתי שוולדמורט היה סיפור...”.

הארי פתח להם את דלת המכונית. הם ניכנסו והיתיישבו במקומותיהם. הוא אחז בהגה, התניע, אך לא נסע. “הארי, למה אתה לא נוסע?” שאל רון. “רון, בעיה. היה לי אתמול חלום, ו.. ראיתי בו את ג'יני”. אמר הארי. “ואני לא כל כך בטוח שהיא הייתה חיה”. ג'ורג', שעד עכשיו נילחם בחוגרה, השתתק. שקט שרר במכונית.

רון שיפשף את עיניו האדומות עד כדי כך שניראה שיפלו מחורייהן בסוף, ג'ורג' מילמל מילים לא קשורות, והארי ניסה להבין איך הוא צריך להרגיש.

לפתע נפתחה אחת נדלתות, והרמיוני היתיישבה במכונית.

“אווהו. אתם ניראים כאילו מישהו מת.” היא אמרה. ג'ורג' הינהן, רון עשה תנועה לא ברורה עם כתפיו והארי לחש “משהו כזה”.

“אולי ימינה?” אמר הארי בקול חזק, בזמן שהרמיוני המשיכה לנסוע במהירות. היא עשתה פניה חדה, ונעצרה.

“פוטר”. זה מה שהיה חרוט על הדלת, באותיות קטנות. 

 רון מיהר לעקוף, את הארי, פתח את הדלת וצעק “ג'יני!!!!! את פה?!”.

קולו הידהד בחלל הבית עוד ועוד.

בןם!!! אבן שנישלחה מכיוון הספה פגעה בפניו של ג'ורג', ומאפה השפריץ דם. מצקת ושני סכינים נשלחו מאותו האזור לכיוונם של הארי רון. הרמיוני נעמדה מולם וצרחה “פרוטגו!!”. המצקת והסכינים נפלו בקירקוש על הריצפה. 

רון היתקדם קדימה (או לפחות כמה שלחש המגן איפשר לו), ואמר “אני רון וויזלי, וזה הארי פוטר. לא באנו ל...” אבל הוא לא סיים את המישפט, כי למישמע המילה “פוטר” יצאו שלושה ילדונים קטני ממחבואם, ורצו אליהם. 

הם היו מחוסים אדמה ובוץ, רזים ובגדיהם קרועים.

“אבא” אמר ג'יימס. הדמעות זלגו לו במורד לחיו, והוא טמן את ראשו בחולצתו של הארי. הוא ליטף את ראשו, עד שנירגע, והרמיוני אספה בזרועותיה את לילי הקטנה.

רון ניגש אל אלבוס, שניראה במצב הטוב ביותר, ושאל “אלבוס, איפה אמא שלך?”.

הם צעדו כמה דקות, ולבסוף הגיעו למקום. הוא היה הרוס, שיברי זכוכית ואבן בכל מקום, וכמה עצים שרופים.  עברה בהארי צמרמורת נוראית כשראה את המקום.

ג'יימס הצביע על אבן גדולה, ואמר שמאחוריה הם היתחבאו המון זמן, וחיכו שהוריהם יקומו, אבל הארי נעלם פשוט, וג'יני לא כמה עוד. עד היום.

רון התחיל ללכת לשם, אך הרמיוני עצרה אותו.

“אתם אחיה והארי בעלה. לכם יהיה קשה יותר.”

רון הינהן בהסכמה, ופינה להרמיוני את הדרך.

היא עקפה את האבן, ונעלמה מעיניהם.

דקה שלמה הם לא שמעו כלום, ואז..

“חכי, אני אעזור לך.”

נשמעו המון צעדים, ןאז מאחורי האבן יצאו הרמיוני וג'יני. ברגע שראה הארי את ג'יני, היה הבזק אור לבן, אור ירוק, צרחה, והוא נפל אחורנית.

המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא