"אקדחו של צ'כוב" / ליאן

שלום לכם, שוב!

יותר מ-800 צפיות! אני בהלם. לא חשבתי שזה יגיע, ולא תיארתי לעצמי את מבול התגובות שקיבלתי כאן ובהודעות הפרטיות. באמת שכיף לי לשמוע שאתם אוהבים את הפיק, וההערות הבונות שלכם מתקבלות באהבה ועוזרות לי להשתפר.

הפרק הזה יצא יותר ארוך משחשבתי, ואחרי סיום הקריאה חלקכם בודאי תשנאו אותי. גם את זה אני אקבל באהבה.

אני באמת רוצה לשמוע מכם, בין אם זה תגובות, ניחושים, תיאוריות וכדומה. זה פשוט כיף לי! אם הפרק הזה יפתיע אתכם, זאת אומרת שעשיתי את שלי, והפרק הבא יכול להיות שיעניק לכם מושג אמיתי לגבי מה שהסתרתי מכם כל הזמן הזה. אם לא הפרק הבא, הפרק שאחריו צפוי להיות סוגר המסתורין ה-כמעט- סופי.

טוב. חפרתי. הנה הפרק הבא!

סופי התעוררה בבוקר לקול בכי, וקמה בכבדות מהמיטה, מדדה אל החדר השני. שם, בלול מאולתר, שכב תינוק פעור עיניים, שפתיו משתרבבות והבעתו נרגזת מעט.

כשראה אותה הפסיק לבכות, פניו שהיו אדמדמות נרגעו, והוא הביט בה בסקרנות.

זו לא אמא שלו. ל'מאמו' היה מראה אחר, לפחות בכך הבחין מתוך עיניים קטנטנות שלא רואות בחדות; הריח שלה היה שונה והוא בקושי זיהה את הצלילים שבקעו מגרונה. לא, זו לא 'מאמו', אבל זו אישה ששמרה עליו חם ושבע, דאגה שיהיה לו יבש ושיחקה אתו מדי פעם.

כך שבהתחשב במצב, לואי היה מרוצה דווקא.

הוא לא ידע היכן אמו ואביו, והנוכחות הזרה שהציקה לו גם היא נעלמה. במקומה הופיעה הדמות הזו, שטיפלה בו יפה ודאגה לצרכיו.

סופי חייכה אל התינוק. הו, הופעתו על סף הדלת לפני מספר ימים הייתה מפתיעה מאד; ההלם על פניו של בעלה היה יכול להיות חומר גלם טוב לתוכניות פספוסים או קומדיה, אבל בסופו של דבר דאדלי הסכים שהתינוק ישאר אצלם לתקופה הקרובה. סופי תמיד רצתה ילד, והתפלאה מדוע דוקא דאדלי, שהיה קול ההיגיון מביניהם, לא דרש להעביר את התינוק מיד לרשויות. אך כך היה המצב... דאדלי הדגיש שחשוב שהתינוק יהיה אצלם, וזאת עקב מכתב מוזר שצורף לשמיכתו של הילד, מכתב שהגיע על ידי עוף לילי כלשהו שסופי לא ראתה לפני כן.

האישה הצעירה הרימה את הילד בזהירות. 'לואי', היא הזכירה לעצמה, 'המכתב אמר ששמו לואי'.

התינוק היה חם והתכרבל בזרועותיה. היא הרימה אותו לגובה בעדינות, מצמידה את ישבנו לאפה. "בלי קקי," היא חייכה אליו, מדגדגת אותו, "ילד טוב!"

הילד שרבב שפתיו, פותח ומצמיד אותן קלות שוב ושוב, סימן שסופי ידעה לזהות כרעב. "בסדר, בסדר," היא אמרה בהקנטה, מצמידה אותו לחזה ויוצאת עמו מהחדר, "תיכף אחמם את הבקבוק שלך."

ויחד הם ירדו במורד המדרגות.

הרוח נשבה בחוזקה באותו הבוקר, והאוויר היה קריר.

הרמיוני עמדה מול מבנה רחב ידיים, שעבר מספר שיפוצים לאורך השנים. על פתח שערו נכתב באותיות קידוש לבנה- "המוסד הרפואי 'הקדוש מנגו' למחלות ופציעות קוסמים".

היא בהתה בו שניות ארוכות לפני שהחליטה להיכנס פנימה. הרמיוני עברה בזריזות את שערי בית החולים ואת המחלקה התחתונה, חושבת בדרכה למחלקה הפסיכיאטרית על כל אירועי היומיים האחרונים.

מה שקרה הפך את קרביה. זה לא היה מתאים לה. היא לא הייתה מפוקסת לאחרונה. אובדן מסמכים, אי קליטת הרמזים שפוזרו לכל עבר לגבי התנהגותה של ג'יני. היא חבטה בעצמה מנטלית שוב ושוב על הטעויות האלה, שאפילו הילאי חובב לא היה עושה.

שלא לדבר על מבטו של מקברייד הבוקר, שהביט בה באכזבה מסוימת. אז נכון, לכל המסמכים היה העתק שמור ונעול. זה לא היה קשור לעובדה שאירועי אמש לא היו אמורים לקרות. בשום צורה ובשום אופן.

המחלקה הפסיכיאטרית הייתה בקומה השניה, ולשם פנתה הרמיוני. המחלקה די דמתה למה שהיית מצפה ממחלקה פסיכיאטרית. קירות לבנים סטריליים, ריח תרופות ופה ושם רעשים בלתי מובנים של מאושפז מקומי.

הרמיוני תפסה מיד את אחד העובדים. "שלום, בוקר טוב," היא פנתה בנימוס.

"שלום."

"אני מחפשת את גב' ברייבסטון, ממלאת מקום ראש המחלקה?" מצמצה הרמיוני, מחפשת בעיניה אישה שיכלה לענות לתיאור הזה.

"היא יצאה בדחיפות אל מחוץ להוגסמיד," ענה המרפא בשיעמום, "ממלא מקום המחלקה חזר, אבל הוא בפגישה כרגע. את יכולה לפנות אל הסגן, זה מר ג'ונסון. הוא יוכל לעזור לך."המרפא הצביע על אדם נמוך קומה יחסית, שעמד בין שני מרפאים אחרים בצמוד למיטה בה שכב אחד ממטופלי המחלקה.

ההילאית הנהנה בתודה, והמרפא המשועמם פנה חזרה לעיסוקיו.

כעבור דקה או שתיים נראה שההתקהלות סביב מיטת המטופל מתפנה, והרמיוני מצאה את הפרצה שלה. "מר ג'ונסון?" היא התקדמה לכוון המרפא, שזקף גבותיו בסקרנות. קרובי משפחה צריכים לתאם הגעה לכאן, ובטח שבטח אינם מורשים להיכנס כך למחלקה הסגורה.

"זהו אזור מוגבל, גבירתי," הוא אמר בנימוס, "אני אאלץ לבקש ממך לעזוב."

"אני לא קרובת משפחה של אחד מהמטופלים," שלפה הרמיוני כרטיס קטן מדש המעיל. על הכרטיס נראה סמל היחידה. "הרמיוני גריינג'ר וויזלי, יחידת ההילאים, 20518," אמרה בקול מכני, כבר רגילה להציג עצמה כך. "אני כאן בקשר לג'יני פוטר?"

עם אזכור השם קדרו פניו של ג'ונסון, והוא הפך כמעט פרנואיד, מביט ימינה ושמאלה כאילו חושש שצופים בו. "אני מבין..." הוא אמר באיטיות, מסמן בראשו שכדאי שיעברו לפינת החדר, מה שהרמיוני הבינה.

"מה את רוצה לדעת?" הוא שאל כשלקחו מספר צעדים לכוון המסדרון.

"אני מבינה שהיא ברחה מהמחלקה לפני כחודש?" שאלה ההילאית.

ג'ונסון נאנח. "תקרית מביכה ביותר," הוא אמר, מצקצק בלשונו. "בכל שנותיי, לא הייתה לי חולה כמו ג'יני. אני הייתי האחראי הישיר עליה, את יודעת..."

הרמיוני הרימה גבה. לא, היא לא ידעה. "יש סיבה לכך שמשפחתה לא עודכנה לגבי הבריחה?"

ג'ונסון גיחך ללא הומור, "הוראות ישירות מלמעלה, גבירתי. גם אנחנו כפופים לשרשרת הפיקוד בסופו של דבר," הוא לקח נשימה עמוקה, מביט שוב לצדדים, ואז המשיך- "כל ארבע השנים שג'יני הייתה כאן, נערה בת-כלום בסך הכל, הם," הוא כוון ידו בצורת הצבעה כלפי מעלה, כאילו מצביע על אנשים רמי-דרג שאותם איש לא ראה, "היו מאד ספציפיים לגבי סוג ההשגחה שהיא צריכה להיות נתונה תחתיה. בלי ביקורים, בלי קשר לאמצעי תקשורת. תחת בידוד מוחלט. בקושי אפשרו לה להיות במגע עם חולים אחרים. אני לא הבנתי את זה אף פעם. ג'יני לא הייתה מסוכנת באמת לאף אחד כאן. הם אמרו שזה בגלל התגובה שלה למות בעלה. שטויות במיץ אם תשאלי אותי. הכל היה פוליטי בעניין שלה...-"

"פוליטי?" חזרה הרמיוני על דבריו כלא מאמינה, "זו הסיבה שלא קיבלנו חדשות עליה במשך כל כך הרבה זמן?" למרבה הפתעתו של ג'ונסון השיבה הרמיוני- "כן, היא גיסתי," הבעתו קדרה עוד יותר, "אבל זה לא רלוונטי, אני כאן כהילאית שמנסה להבין. פוליטי? זה הטיעון שלכם?"

אנחה נוספת. "זו אלמנתו של הארי פוטר שאנחנו מדברים עליה," המרפא נשף.

"איך זה קשור?"

"כשזה מגיע להארי פוטר," המשיך המרפא בקול נמוך, "הכל פוליטי. אז כן, היא ברחה, ולא אפשרו לנו להוציא את זה החוצה, למרות שהיה ברור שיש למצוא אותה בהקדם. כבלו לנו את הידיים מכל כיוון."

"אהא," השיבה הרמיוני, לא משוכנעת, "גם לגבי שרלוט והומברט הייד כבלו אתכם? שמעתי שמצאו את שמה של שרלוט הייד כתוב מספר פעמים ביומן האישי של ג'יני. הייתה לה תמונה של בני הזוג. עכשיו הם מתים, ואני צריכה שתסבירו לי מה לכל הרוחות קורה כאן, או שאני באמת לא אהסס לשלוח את כולכם ל...-"

"ג'ונסון!" נשמע קול נוקשה לפתע, "מה קורה כאן?!"

היה נדמה להרמיוני שג'ונסון פלט קללה עסיסית מתחת לשפמו, והוא עצם עיניים בחוזקה לרגע, לפני שפקח אותן שוב. "הילאית ממשרד הקסמים, מר הופקינס," הוא ענה כשהממונה עליו, אדם עב בשר וגבוה- התקרב אליהם, חלוקו בצבע תכלת זרחני. "היא רצתה לקבל מידע לגבי ג'יני פוטר."

"ככה?" ראש המחלקה שאל בחציפות, "אני מאמין, ג'ונסון," הוא נראה לא מרוצה בעליל, "שבכל הנוגע לחולה הספציפית הזו, אנחנו לא רשאים לתת מידע. חיסיון החולה הוא לא רק ביטוי."

"עם כל הכבוד, אדוני," ענתה הרמיוני, מציגה את התג שלה, "יש לנו חקירת רצח פעילה הקשורה בחולה שלכם. אתם עברתם עבירה אתית בכל הנוגע לחובת הדיווח," התגובה לכך הייתה הרמת גבה נוספת של ראש המחלקה, "אני נציגת חוק רשמית, ובמקרה גם קרובת משפחה שלא קיבלה כל מידע בהתאם לחופש המידע כפי שהוא מאוגד בסעיף 8ג' לחוק המיוחד של משרד הקסמים," הרמיוני לא התכוונה לסגת, "לכן אני מבקשת מאד. למעשה, אני דורשת מאד, ממך, או מסגנך, או מכל מי שלא יהיה שבא במגע עם גיסתי בארבע שנים האחרונות- להעביר כל מידע שיש לכם לגבי ג'ינברה פוטר לידיי תוך שעתיים, לא יותר."

אחראי המחלקה שילב זרועותיו על חזהו, "אני מוסר דווח לממונים עלי, ולא לפקידים זוטרים," הרמיוני נשפה עליו בכעס. חצוף! "החוק שאת מדברת עליו יהיה תקף רק במקרים בו מסוכנות החולה היא מינימלית, מה שלא תקף במקרה של ג'יני פוטר. קיבלתי הוראות לפני ארבע שנים משר הקסמים בעצמו, ששמר על כל מידע לגבי החולה הספציפית הזו תחת רמת סיווג גבוהה ביותר. כדי לערער על סמכותו יהיה צורך בצו מיוחד מהקסמהדרין, ואת לא תשיגי כל כך מהר צו כזה," הוא נחר בבוז. האיש הזה ממש לעג לה. "לכן, מה שנותר לי לעשות הוא לבקש מהאבטחה ללוות אותך החוצה, כי אין בידייך צו ואת מסיגת גבול. התג שלך לא תקף כאן," הוא פנה לג'ונסון, "לווה את גברת וויזלי החוצה, ואז כנס למשרד שלי," הוא פלט.

ג'ונסון נראה לא מרוצה, והרמיוני ממש רתחה. כפי שהיא ראתה את זה, שתי אופציות היו בפניה. להקים מהומה כאן ועכשיו, מה שהיא לא חשבה שיועיל לה כל-כך, או לצאת ולדרוש תשובות ישירות משאקלבולט לכשתראה אותו.

היא ספרה עד 10 בליבה, וכשג'ונסון הניח יד בזהירות על גבה ללוות אותה החוצה, היא לא החלה להשתולל. כל דחף בגופה צעק למחות, להתרעם, לאיים אפילו בכדי לקבל תשובות. אין לה זמן להתמרחות עם העניין הזה. אך יחד עם זאת היא לא יכולה להרשות לעצמה להרוס חקירה כה עדינה, שגם כך ניזוקה- עם התנהגות אימפולסיבית.

בדרך ליציאה קרא פתאום ג'ונסון- "חכי!"

קריאתו של המרפא הפתיעה אותה. "כן?" היא שאלה בחוסר סבלנות. היא צריכה לחשוב מה לעשות עכשיו.

מביט לצדדים, מוודא שהופקינס לא בסביבה, נכנס ג'ונסון לחדרו וכעבור כמה שניות יצא, כשבידו חפץ קטן. הוא הגניב אותו לידה של הרמיוני בזריזות. "תבטיחי לי שתנהגי בהיגיון לאחר שתראי את זה," הוא הפציר בה.

היא פנתה לראות בסתר מה בדיוק הניח בידה, וראתה מבחנה קטנה, כשבתוכה קו חוט זוהר משתכשך בזכוכית.

זיכרון. ג'ונסון הגניב לה את זיכרונותיו.

היא פנתה להביט בו ישירות, ומבטו הראה כמה חשוב העיניין.

הרמיוני הנהנה. "תודה לך. מוטב שאלך עכשיו," ועם זאת עזבה ההילאית את המחלקה.

מיה אנדרסון עמדה לתלות את חלוקה וללכת הביתה, כשהטלפון המרכזי ביחידה הפורנזית במוסד "ברת'ולומאו הקדוש" צלצל לפתע.

"יש לנו גופה בדרך," אמר השותף שלה, ד"ר פיטרסון, והיא נתקה, נאנחת בעייפות.

היום הזה לא רוצה להיגמר.

מיה חייבת הייתה להודות, אמנם, שאין לה סיבה להתלונן. היא בסופו של דבר בחרה בעבודה הזו. כסקיבית צעירה, ניתנה לה האפשרות לעבוד במחלקה המיוחדת של יחסי-קוסמים-מוגלגים, ששלמו עליה משכורת לא רעה, אך היא העדיפה להשקיע את כל כולה במקצועות הרפואה. שני אחיה הגדולים היו הילאים במשרד הקסמים, ומיה מצאה את עצמה כפתלוגית במוסדר רפואי מוגלגי. מהידועים בלונדון, אבל עדיין מוסד מוגלגי.

זו הייתה בחירה שלה בסופו של דבר. היא לא התחרטה, כי בסופו של דבר אהבה את המקצוע.

רק לא את שעות העבודה הדרשניות.

לאחר מספר דקות התגלגלה האלונקה אל תוך המחלקה.

"מה יש לנו כאן, פיטרסון?" היא שאלה ברגע שעיניה נחתו על הגופו מכוסה בשמיכה הלבנה.

"זכר לבן, תחילת שנות הארבעים לחייו, בבדיקת מתמחה ראשוני סיבת המוות כנראה טביעה. הוא פשוט הונח אצלנו לאחר שעבר טלאות בדרך. לפי מה שהבנתי הוא היה אמור להגיע למרכז פורנזי אחר."

"מה? אז איך הגיע אלינו בסופו של דבר?"

"אין לי שמץ של מושג."

"אוקי," למיה זה נראה משונה, "מיהו?" היא הסתובבה מהכיור בו רחצה ידיים, ופנתה לשים כפפות מנתחים. "יש לנו זיהוי?"

"עוד לא. אני מקווה שברגע שנתחיל לעבוד עליו יהיה לנו זיהוי."

מיה הנהנה ופנתה חזרה לגופה. היא הרימה את הבד הלבן מפלג גופו העליון-

וחשה כאילו מישהו חובט בה בנבוט מאחור.

גבר לבן. שנות הארבעים לחייו. גובה ממוצע ושיער כהה שהחל להלבין במקומות מסוימים ברקתו. עיני המומחית הפורנזית נפערו.

"אנחנו לא צריכים תעודת זהות..." היא לחשה לעצמה ולאף אחד, ידה עולה לכסות את פיה בהלם, "אני יודעת בדיוק מי זה."

הרמיוני פתחה את דלת ביתה במכה, עטה ישירות על החדר בו הייתה ההגיגית שלה. בלי להשתהות, השליכה את הזיכרון פנימה וצנחה אחריו.

כאוס מילא את עולמה של ההילאית הצעירה, והיא נפלה לעולם שתחילה היה קשה לזהות, אך מהר היא הבינה היכן היא.

חזרה ב'הקדוש מנגו'.

המחלקה הפסיכיאטרית הייתה מלאה במרפאים וחולים, אך היא מצאה את עצמה במהירות.

ג'ונסון נכנס לחדר באותו רגע, ואחת המרפאות פנתה אליו- "מר ג'ונסון," היא אמרה, "לעניין הבקשה שלך לגבי גב' פוטר..."

"שששש!" הוא לחש, מביט סביבו, והרמיוני הבינה כי מדובר בנקודת זמן של חודש לפחות מהיום, כי נראה שג'יני עוד הייתה במחלקה. "מה לגביה?" הוא שאל, מתקרב למרפאת, והרמיוני עוקבת אחריו.

"נראה שקיבלנו אישור. המכתב ששלחתי הצהיר על ביקור ממומחה פסיכיאטרי של משרד הקסמים, כך שהבקשה הועברה."

ג'ונסון נאנח בהקלה. "והאורח שלנו?"

"כבר הגיע," ענתה המרפאת, "הוא נמצא באגף המבודד, הוא העדיף דרך האגף, שלא ייראו אותו" המרפאת הביטה סביבה גם כן, והסצנה הזאת, כך באמצע המסדרון, הייתה משונה מעט.

"בסדר," ענה ג'ונסון, "אני בדרכי לאגף."

המרפאת הנהנה, וג'ונסון פנה למסדרון צדדי. הרמיוני דלקה אחריו.

הם התלכו במסדרון במשך דקה ארוכה, עד שג'ונסון נכנס לאחד החדרים, ההילאית ממהרת לעבור בו לפני סגירת הדלת.

מה שהיא ראתה בפנים גרם לבטנה להתהפך.

בחדר המבודד ישבה ג'יני, שערה סתור וגופה מכופף. היא נראתה אומללה.

ישובה על המיטה הבודדת בחדר, ג'יני התעלמה מהשולחן בפינה,ו מהדפים והצבעים המונחים עליו. היא הסיטה ראש לכוון הדלת כשג'ונסון עבר בה.

"שלום, ג'יני," אמר ג'ונסון בחיוך, "מה שלומך, חמודה?"

ג'יני שחררה נהמה חלושה, בועטת קלות בשמיכה שעל המיטה.

"אני יודע," אמר ג'ונסון באמפתיה, אני יודע שרע לך כאן. אבל יש לי חדשות טובות: היום יש לך ביקור מיוחד. את זוכרת את האורח שבא לבקר אותנו לפני כמה חודשים?" ג'ונסון הביט סביבו, כאילו חושש שמישהו מאזין כל הזמן. "הוא הגיע שוב, והוא מחכה בחוץ לראות אותך."

ג'יני מצמצה, שולחת יד להסיט את שיערה מפניה, עיניה מתעגלות וניצוץ של תקווה מופיע בהן.

המבט שבר את לבה של הרמיוני, שחשה לפתע צריבה בעיניה.

"זה בסדר אם אצא ואכניס אותו?" שאל ג'ונסון, וג'יני הנהנה הנהון חלוש, צל של חיוך עולה על פניה.

ג'ונסון הנהן ופנה לצאת. הפעם הרמיוני לא עקבה אחריו. היא התקשתה להסיר עיניה מג'יני, כה חסרת אונים ואומללה.

כעבור דקה או שתיים נפתחה הדלת שוב, ואחריה נכנסו ג'ונסון, ואדם נוסף.

והרמיוני השתנקה.

לא... זה לא יכול להיות!

כי את האיש הזה זיהתה. קשה היה שלא לזהות, אפילו כעבור שנים. קומתו הגבוהה והבטוחה, סבר פניו שלא מסגיר דבר... ההילה שחגה סביבו.

הוא הנהן לכוון המטופלת על המיטה.

"מה שלומך, ג'ינברה?" הוא שאל, ולמרבה ההפתעה הגמורה של הרמיוני, רכן לנשק את ג'יני על מצחה. נגיעה קטנה, של כמעט חיבה- יותר הזדהות או השתתפות בצער.

הוא התרחק, בוחן את ג'יני. סביר להניח שלא יודע כיצד לנהוג.

"היא בסדר. מצבה יותר טוב כפי שאתה רואה, כשאתה כאן," אמר ג'ונסון. "אולי כדאי שתשב לידה. זה ירגיע אותה."

האורח הנהן, ונראה מהסס פתאום.

הרמיוני לא יכלה לזוז. זה בלתי אפשרי!

היא פשוט בהתה בסצנה מולה- ג'יני יושבת שם כחסרת אונים, מול אותה דמות שהתקרבה אליה לפתע. ההילאית קפאה על מקומה, כי לא ייתכן שראתה את האיש הזה, שנמצא כאן בחדר, חי ונושם ועומד על רגליו, למרות שזכרה את הרגע בו נהרג כאילו היה אתמול...

"הוא חי..." ידה פנתה לנוח על חזה, וליבה פועם בפראות, "איך זה ייתכן?"

האורח בחדרה של ג'יני היה לא אחר מאשר סוורוס סנייפ.

תודו שלזה לא ציפיתם.

ההמשך לפרק הזה יגיע בעוד מספר ימים. בינתיים אשמח לתגובות על הפרק, כמובן.

~~ הישארו אתי לפרק הבא: הסוד של משפחת הייד  ~~

"השיחה עם סטלה השאירה את הרמיוני מופתעת ומבולבלת עוד יותר משהייתה קודם. בסופו של דבר, זה היה הסוד האמיתי של משפחת הייד. לא בגידה, ריב או סכסוך משפחתי. הסוד האמיתי הסתכם במה שגילתה עכשיו. היא מעולם לא ציפתה לכזה טוויסט בעלילה."

הפרק הקודם		הפרק הבא