מלחמה בלב ים (פרסארס)

פרק שביעי:

שתי הנשים החלו לנוע בתיאום מושלם.
סמירנה התעטפה במהירות בחלוק שהיה מונח לידה על הרצפה ואנסיס הוציאה מאחת הארוניות בחדר שני שקים גדולים שהיו מלאים כנראה באוכל ובגדים. היא הושיטה אחד מהם לסמירנה בלי להחליף מילה.
רעש של המולה התחיל להגיע מהקומות התחתונות ועיניה העייפות של אנסיס נפערו בחרדה הולכת וגוברת. רק סמירנה שמרה על קור רוח, ביד אחת תמכה בבטנה ההריונית ובידה השנייה אחזה בשק שקיבלה ממשרתה.
אנסיס דחפה בכוח ארון גדול שעמד בחדר וחשפה פתח בינוני בקיר, פרסי ראה את ראשיתו של גרם מדרגות שהלך ונעלם בעלטת הפתח.
שאגת זעם שלא היה ניתן לטעות בה נישאה אל אוזניהם ושתי אנשים מיהרו לרדת בגרם המדרגות, פרסי בעקבותיהן.
"הכול יהיה בסדר." אמרה סמירנה, אנסיס בלעה את רוקה בפחד, הן מיהרו בפיתולי המדרגות עד שסוף המעבר הסודי התגלה בפניהם בצורת קרני אור שהסתננו מבעד לפתח נמוך.
ליבו של פרסי הלם בחזהו, אפילו שהיה זה חלום שרק הציג בפניו מאורעות שקרו לפני מאות שנים הוא עדיין הרגיש לחץ בחזהו כששמע את רעש רקיעות הרגליים של חייליו של המלך ואולי המלך בעצמו אשר רדפו אחריהם.
המעבר הוביל את הבנות הישר אל תוך היער הסמוך, היה ברור שהן תכננו מראש מהלך שכזה והן החישו צעדיהן כדי להיבלע בין העצים.
השמיים קיבלו גוון כתום והלכו ונעלמו מעל חופת הענפים שהסתירו אותם.
"הוא לא יהרוג אותי, הוא אוהב אותי." סמירנה דיברה בשקט.
אנסיס הביטה בה בחטף תוך התקדמות מעל שורשי העצים שהתקילו אותן במנוסתן.
"האם את בטוחה בכך הוד מלכותך? איני רוצה חלילה לשים ספק במילותייך אך אני חשה שעליי לשאול זאת." פרסי ראה את פניה של סמירנה נחמצות.
"אבי הוא איש חכם ונפלא, הוא יודע שהייתי נאמנה ומסורה לו ואני יודעת שהוא אוהב אותי. אולי הוא כועס אבל הוא לא יפגע בי, נברח ונסתתר עד שייוולד התינוק ואז אחזור אליו." קולה של סמירנה היה סמוך ובטוח כשדיברה אך ידיה רעדו.
"סמירנה!" צעקתו מחרישת האוזניים של המלך תיאס הדהדה במעבה היער. עכשיו לא היה ספק בכך שהוא רודף אחריהן, והוא כועס.
"מהרי הוד מלכותך, אנא ממך." אנסיס לא הצליחה להחביא עוד את אימתה, השתיים החלו לרוץ ופרסי רץ אחריהן, הוא היה מבוהל ורצה לדעת מה יעלה בגורלן.
בהמולת הרגע נתקלה רגלה של סמירנה באחד משורשי העצים שביקעו את הקרקע המיוערת והיא מעדה ונפלה לפנים.
"גבירתי!" אנסיס סבה לאחור כדי לתמוך בסמירנה, הנסיכה נראתה מטושטשת. היא החווירה באחת וזרזיף דם זלג במורד מצחה, היא חיבקה את הבטן הגדולה ובה העובר הבוגר וניסתה להתייצב.
"הינה הם!" נשמעו צעקות, סמירנה ניסתה לצעוד קדימה אך סחרחורת אחזה בה והיא שבה והתמוטטה.
"בבקשה גבירתי, אני יודעת שאת מסוגלת." קולה של אנסיס רעד ודמעות ניקוו בעיניה, היא תמכה בנסיכה אבל קולות הצעדים היו קרובים מידי.
פרסי רצה לעזור, הוא הושיט את ידו קדימה אף שידע שאין דבר אשר יוכל לעשות ובאותו רגע כשראה את חייליו של המלך ואותו עצמו פורצים מבעד לעצים הגבוהים החשיך החלום.
"ראית דיי." אמר קול נשי ועוצמתי.
פרסי הרים את ראשו, הוא עמד בחושך מוחלט אך ראה היטב את ידיו וגופו.
"סליחה?" הוא שאל, קולו מהדהד בתוך ראשו.
דמות הופיעה לפניו, גבוהה ולבושה בשמלה קיצית, צמה עבה נחה על כתפה והיו שזורים בה אניצי חיטה. פניה היו חמורות סבר ופרסי זיהה אותה מביקוריו באולימפוס, ואולי אפילו מפעם אחת בשאול.
"האלה דמטר." הוא אמר.
"הייתי מעדיפה 'הגבירה דמטר' אבל מה יכולתי לצפות מחצוי?" היא אמרה בקולה הביקורתי.
"מה קרה לסמירנה ואנסיס?" הייתה השאלה הראשונה שעלתה לשפתיו של פרסי, הוא הביט בדמטר זוקפת את גבה ומיישרת את שמלתה.
"הן מתו. המלך הרג אותן, סוף טראגי הלא כן? שכח מזה נערי הטוב אינך צריך להטריד את ראשך בסיפור מ-ש-ע-מ-ם שכזה." דמטר העיפה מבט בציפורניה, פרסי זיהה עצבנות בקולה.
הוא פתח את פיו בכדי לדבר אך דמטר ביטלה אותו בנפנוף יד.
"דיי לך, אין לך טעם להמשיך לעסוק בזה, אתה צריך לחלום על דברים נעימים יותר, כל כך צעיר וכזה רזה, כשתתעורר תאכל משהו, כן? אני אשלח אותך לחלום נחמד, מסור לארס דרישת שלום ממני."
"הגבירה דמטר, חכי-"
היא נעלמה בחשכה והחלום השתנה שוב.
פרסי מצא את עצמו בחדר קטן ונעים מואר באור חמים שלא היה לו מקור ודמות כהה מביטה בו, נשענת על הקיר.
"אפולו." פרסי המה בלחש.
הוא ניסה להזכיר לעצמו שהוא חולם ויוכל להתעורר בכל רגע שירצה, אבל עדיין התרגש מידי בכדי לעשות זאת.
"למה אתה שוכב שם בנחת וחולם כשארס מחבק אותך, פרסי?" עיני הענבר של אפולו חרכו במבטם את ליבו של החצוי, חיוכו התמידי ומבטו השובבי פינו מקום למבט קשוח וקר, האם אפולו מקנא?
"למה זה מפריע לך?" פרסי החזיר בשאלה. הוא דחק את דמטר, אנסיס וסמירנה לפינה אחרת בראשו והבטיח לעצמו להתעסק בהן אחר כך.
תחושה לא נעימה מילאה אותו נוכח גישתו של אפולו, הוא הזדקף.
"האם עליי להזכיר לך פרסי שאני בחרתי בך?"
"האם עליי להזכיר לך את כל הפעמים שאתה לא? באמת אפולו, כמה צבוע מצדך. אתה קטנוני כשאני מחבק מישהו אחר אבל כל לילה פוקד את חדרם של גברים ונשים אחרים, ואני צריך להתחשב?" פרסי לא ידע עד כמה הוא כועס על אפולו עד אותו הרגע.
כל הרגשות אותם כיבה במהלך החודשים האחרונים, כל האהבה החד צדדית שזכתה ללא יותר ממגע פיזי כשלאפולו התחשק, כל המחוות המטופשות שאפולו טרח להשאיר כאילו באמת אכפת לו, כל אלה צפו וחנקו את פרסי בגרונו.
פניו של אפולו האדימו בכעס, הוא התרומם מהקיר וניגש אל פרסי באיטיות.
"מה אתה בעצם מנסה להגיד? אתה לא מעריך את הלילות שביליתי בחברתך? אני לא טוב מספיק בשבילך פרסי ג'קסון? אולי עליי להזכיר לך מי הראשון שהגיע אל מי." עתה היה אפולו קרוב אל פרסי במרחק נגיעה, אם פרסי היה מרים את כף ידו הוא היה נוגע בחזהו של האל.
פרסי הביט באפולו בכעס הולך וגובר, איך לעזאזל הוא נתן לעצמו להתאהב באל הזה שאף פעם לא באמת היה לו אכפת?
"פרסי." אפולו ריכך את קולו, הוא שלח את ידו כאילו בכדי לתפוס את ידו של החצוי אבל החלום היטשטש לרגע ופרסי הרגיש שהוא על סף התעוררות, כוח כלשהו משך אותו בחזרה אל החלום בו היה אפולו.
"תתרחק מארס פרסי, אתה שלי. אתה אך ורק שייך לי."
"תפסיק." נהם פרסי, הוא ניסה להכריח את עצמו להתעורר, שוב הכול נהיה מטושטש.
פרסי הספיק לראות את החיוך השובבי שב ומפציע על שפתיו של אל השמש.
"אתה יודע שאני צודק פרסי..."
***
"אתה בסדר?"
פרסי פקח את עיניו באיטיות, הוא כבר לא ישב חבוק בידיו של ארס, האחרון ישב במרחק קטן ממנו וניקה את חרבו.
למה אתה שואל?" קולו של פרסי היה צרוד במקצת, הוא לא הרים את ראשו ורק המשיך לשכב על האדמה למרגלות עץ הזית, שטוף במילותיו של אפולו, ראשו סחרחר.
"דיברת מתוך שינה, אמרת דברים כמו 'מהר יותר!' 'אפולו', ו- 'תפסיק', היה לך חלום נחמד?" חיוך לא נעים הופיע על שפתיו של ארס.
פרסי עצם את עיניו והתחנן שאדמת המבוך תבלע אותו. אלים. לעזאזל איתם.
"הייתי שמח לענות לך שכן, אבל התשובה היא לא. חלמתי כמה חלומות... לאחרונה אני חולם על דברים משונים." סוף סוף פרסי התרומם מהקרקע.
הוא הבחין שלרגליו נחה סלסלה עשויה קש מלאה בסוגים שונים של לחם ופירות.
"דמטר..." פרסי מלמל, מרים את אחד התפוחים מהסלסלה.
"כן, זה הופיעה קצת לפני שהתעוררת, יש משהו שאתה רוצה לספר לי?" ארס החזיר את חרבו לנדן, הוא בחן את פרסי ארוכות לפני שפתח שוב את פיו.
"אתה מעוניין לספר לי על החלומות שלך? אולי אוכל לעזור."
פרסי קישת את גבותיו בהפתעה, האם ארס הציעה הרגע עזרה? הגישה שלו הפכה נעימה כל כך, אולי דעתו נטרפה עליו במבוך.
פרסי שקל לרגע ברצינות אם לספר לארס מה חלם. כמובן שהוא לא יגיד שום דבר ממה שקרה עם אפולו אבל אולי ארס מכיר את הסיפור של סמירנה ויוכל לספר לו מה באמת קרה שם, הרי דמטר לא באמת מצפה שפרסי יאמין לגרסה שלה לאיך שזה נגמר.
"אני-" התחיל פרסי אבל רעש נפץ חזק שהגיע מהכיוון שממנו הגיעו אל החדר קטע את דבריו והסיח את דעתו.
"חייבים ללכת." ארס נעמד בזריזות, הוא הפנה את מבטו לכיוון הקול ולסתו התהדקה בריכוז.
באותו הרגע הוא היה נראה לפרסי כל כך יפיפה שרק הפיצוץ השני גרם לו להסיט את מבטו ולדחוף במהירות את מה שהיה בסלסלה שהשאירה דמטר לתרמיל שלו.
"מהר." אמר ארס, ריח שריפה הגיע לאפם.
"מישהו מפוצץ את המבוך." אמר פרסי, הם יצאו בריצה מהחדר עם עץ הזית.
"לא ג'קסון, המבוך מפוצץ את עצמו, משהו רודף אחרינו."
הם החישו את ריצתם, פרסי הרגיש את שאריות העייפות שעוד נותרו בו מתנדפות ממנו.
חום היכה בגבו ובבהלה הולכת וגוברת הוא הבין שמה שזה לא יהיה שרודף אחריהם משלח להבות אש שמתקדמות הישר לעברם.
"רוץ ג'קסון! רוץ!" ארס תפס בידו של פרסי ומשך אותו במהירות אחריו, האוויר נהיה דחוס ומחניק ופרסי הכריח את עצמו לא להסתכל לאחור.
ארס הרגיש שהדרך עומדת להתפצל לשתי הסתעפויות בהמשך, באף אחד מהצדדים לא יחכה להם משהו נעים אבל אם הם יתעכבו עוד רגע פרסי יישרף לאפר. הוא לעומת זאת, לא.
האל הגיע להחלטה רגע לפני שהתגלו בפניהם ההסתעפויות.
פרסי הרגיש את רגליו כואבות ממאמץ אבל לא האט לרגע, האש שרפה בגבו  ושאגה של משהו גדול הגיעה מאחוריו.
הוא הרים את עיניו וראה שהדרך מתפצלת.
"ארס!" פרסי צעק בכדי לקבל תשובה.
"ימינה!"  השיב האל בצעקה משלו. פרסי הרגיש את הכוח עוזב אותו, רגליו החלו לקרוס תחתיו ממאמץ, אש שרפה בעורפו והוא הריח שיער שרוף. הוא לא ידע איך יצליחו להימלט מזה ובכל זאת רץ בכול כוחותיו שנותרו לו ימינה. ברגע האחרון קלטה עינו של פרסי את ארס מזנק שמאלה, גל כוח הדף את פרסי עמוק יותר אל תוך הפניה ימינה והוא התרסק על הקרקע והביט לאחור בבהלה, רואה בחרדה איך אותו הכוח הודף את האש מהפתח ומנקז אותה אל ההסתעפות השמאלית, לאן שקפץ ארס.
"ארס!!" פרסי צעק בכל הכוח שנותר בו, מה קרה כאן הרגע?
הוא התאושש באיטיות מהנפילה, רגליו כאבו וראשו פעם מההלם. חולצתו הייתה מלאה בחרכים ופיח וזיעה כיסו את פניו. עתה הוא הבין שארס השתמש במה שנותר מכוחותיו בכדי למשוך את האש אחריו שמאלה.
"ארס..." פרסי מלמל, הוא התרומם באיטיות מהקרקע, תרמילו נפל מכתפיו מאחר שהרצועות נקרעו.
פרסי הספיק להתקדם שלושה צעדים בחזרה לפני שנשמע עוד קול נפץ שטלטל את המערות.
התקרה החלה לקרוס, אבן גדולה אחר אבן צנחו אל הקרקע ופרסי תפס את תרמילו בידו ורץ עמוק יותר אל תוך ההסתעפות, חוש ההישרדות שלו נותן בו עוד קצת אדרנלין.
הוא הסתתר תחת מדף אבן כבד וסוכך על ראשו, רעש האבנים המתרסקות האיץ את פעימות ליבו וכשסוף סוף נדם פרסי הציץ החוצה והביט בדרך ממנה הגיע בתסכול.
הכניסה נחסמה.

פרסי לא ידע כמה זמן עבר מאז המשיך להתקדם בתוך המנהרה.
הוא לא מצא יציאה מהמבוך או כל דבר אחר שהיה מקדם אותו.
הדרך לא התפצלה שוב מה שמצד אחד הקל עליו כי לא היה לו מושג במה לבחור, אך מצד שני תסכל אותו כי שום דבר לא השתנה.
הוא עצר פעם או פעמיים לאכול ולשתות ולראשונה שמח על התרמיל הזה מאפולו שהיה ארוז כל כך טוב.
אחרי שקשר את רצועות התרמיל בסרבול הוא הצליח לסחוב אותו שוב על גבו רק שעתה הן לא היו נוחות עוד לשימוש וחתכו בכתפיו.
פרסי חשב על ארס, מה קרה לו? איפה הוא? האם הוא שרד? האם הוא יכול בכלל למות? מה יקרה לו עכשיו, והאם הוא ימצא אותו?
"מטומטם." פרסי אמר לעצמו, הוא עוד לא החליט אם הוא מתכוון לעצמו או אל האל הזה שהקריב מהכוח שגם ככה אין לו ממנו בשביל להציל מישהו שהוא גם ככה שונא.
האומנם שונא?
כשהשאלה הזאת עלתה בראשו של פרסי הוא כבר ידע מה התשובה עליה ונבהל.
מתי הספיקו היחסים ביניהם לקבל תפנית כזאת חדה?
ארס עדיין קילל אותו וצחק עליו אבל הוא גם אמר לפרסי שהוא משגע אותו, שהוא אוהב את הריח שלו, שהוא רוצה לטעום ממנו...
צמרמורת נעימה עברה בגבו של פרסי כשהפך בראשו את קולו העמוק של האל, הוא לא הצליח להדחיק את הרגשות שהציפו אותו.
הוא ימצא את ארס, לא משנה כמה זמן זה ידרוש ממנו להישאר במבוך המעוות הזה הוא ימצא אותו.
הוא רוצה להסתכל על העור הבהיר הזה שוב, על הרגליים הארוכות והגוף השרירי והחזק.
לטבוע בעיניי הלהבה האלה ששרפו ממנו את ההיגיון.
הוא רוצה להודות לו על שהציל אותו, לתת לו לאחוז שוב בידו, לטעום שוב משפתיו...
"נער מסכן."
הקול הצורמני הזה הקפיא כל מחשבה בראשו של פרסי, הוא קפא במקומו והרים את עיניו.
"למה אתה עוצר מתוק? בוא, התקרב אליי."
כל מילה הייתה כסכין שחתכה בגופו של פרסי, הקול הצורמני הזה שרט באוזניו וגרם לו להתכווץ בחלחלה.
"מי את?" פרסי הסיר את הפקק מהעט ונתן ללהב אנקלוסמוס לצמוח.
הדוברת הייתה בדמות אישה גבוהה לבושה שחורים בלויים.
גוון עורה היה ירקרק חיוור ושיערה שהגיע עד רגליה היה סבך שחור.
כשדיברה פיה נותר סגור וקולה הגיע ברור וחד הישר מתוך גופה.
אך הדבר המפחיד ביותר לדעתו של פרסי היו עיניה שהיו עגולות ופקוחות לרווחה ותפסו מחצית מפניה. צבען היה לבן לחלוטין חוץ מאישון קטן קטן במרכז כל עין, לא היו לה ריסים או עפעפיים והיא לא מצמצה.
פרסי היה חלש ועייף, המבוך החליש אותו וכך גם מאורעות קדם ועתה הוא לא יכול היה להתעלם יותר מהפחד שאכל בו מהרגע שנכנס אל המבוך.
נדמה שגם הדמות הגבוהה והמצמררת הזה מפיצה מתוכה הילה של פחד, קולות רחשו באוזניו להוריד את החרב, להירגע, להיכנע...
לך לישון... אתה חלש ופחדן... לא תוכל לנצח אותה... עצום עיניים...
פרסי הידק את ידיו שרעדו עתה סביב כת חרבו.
"מי את??" הוא שאל שוב בקול חזק וחד יותר.
הדמות הביטה בו והבעת פניה המשונים התעכרו בכעס.
"אני אוהבת אותם צעירים יותר, תמימים וטיפשים יותר אבל אני כל כך רעבה." גנח קולה מקפיא העצמות.
פרסי לא חיכה יותר לתשובה, הוא זינק עלייה בחרב שלופה וקריאת קרב. אדרנלין מציף את גופו החלש.
הכול קרה מהר כל כך.
רגע אחד פרסי זינק לעבר האישה המוזרה וברגע שאחרי ראשו נחבט בחוזקה בקיר האבן של המבוך והוא קרס לקרקע.
ראשו פעם בכאב, ראייתו היטשטשה ודם זלג במורד פניו.
פרסי הרים את ראשו באיטיות, משתנק וגונח בכאב.
הוא נשא את עיניו ומה שראה גרם לבטנו להתהפך.
האישה המוזרה עמדה באותו מקום בה מצא אותה רק שעתה היה מרוח חיוך מעורר אימה על פניה המשונות וידיה היו מושטות לפנים.
כל אצבע מאצבעות ידיה ארכה והתגלגלה לאורך השביל, הן היו נראות כמו עשרה נחשים ענקיים. בקצה כל אצבע נחשית שכזו הייתה ציפורן ארוכה ודקה.
פרסי התחלחל כשהאצבעות זחלו לכיוונו, האישה צחקה בקולה הצורמני ובכלל לא הזיזה את שפתיה.
היא שלחה לכיוונו אצבע אחת במהירות שפרסי התקשה לעכל, ברגע האחרון הוא התגלגל הצידה.
"אתה נראה כל כך טעים." קולה חרך את אוזניו, כל כך צורמני כמו שיוף סכין בסכין אחרת.
אתה חלש... אתה כל כך חלש... תפסיק להתגלגל ותיכנע...
הקולות לחששו באוזניו, פרסי הרגיש את גופו מאט, את רגליו קורסות.
"לא." הוא גנח בתסכול, "לא."
פרסי נופף בחרבו בפראיות שלא הלמה את יכולותיו, הוא הצליח לכרות אצבע אחת וצרחתה של האישה הייתה משתקת.
פרסי נפל על ברכיו והקיא ואז הוא צעק בכאב כשציפורן אחת ארוכה חדרה בכוח אל כתפו.
אצבעותיה של האישה הנוראה התנופפו לכל עבר כמו חבלים מכושפים, הן נכרכו סביב רגליו של פרסי, מותניו, ידיו.
ציפורניה הארוכות ננעצו בו שוב ושוב והוא צרח בכאב, עתה ידע שיש רעל בכל אחת מהציפורניים המבעיתות הללו.
העולם סביבו החשיך במהירות, צרחותיו נראו לו רחוקות פתאום כאילו הוא מקשיב להם מיקום מקביל והכאב היה מעבר לכל דמיון עד שפרסי הרגיש איך הוא צונח בהתרסקות אל הקרקע ושמע את צרחותיה של האישה.
גופו בער, הוא לא הצליח לראות שום דבר וכבר הבין שהוא מת.
העולם סביבו נדם.
***

הפרק הקודם		הפרק הבא