דמדומי האלים

פרק 8

מבוכים

יום ההולדת של אלבוס הגיע מוקדם משהיה רוצה. אחרי שנטל את גלולת השינה האחרונה שנשארה לו, ועם חמישה ימים בלבד לתת תשובה לווינטרהול, בילוי יום חג המולד כולו בחברת משפחתו המורחבת במחילה, לא היה בדיוק הדבר לו ציפה יותר מכל.

מהרגע בו נכנס לבית כמעט הצטער שלא נשאר בחוץ, בקור. הוא זכה בחצי תריסר ברכות, לחיצות ידיים וחיבוקים רק בדרך למטבח, שם מצא את סבתו עושה בדיוק את מה שבא למנוע ממנה לעשות.

"סבתא –"

"הו, אל! יום הולדת שמח, חמוד..." היא עצרה מקישוט עוגת יום הולדת גדולה על מנת להעניק לו נשיקה.

"תודה, סבתא. אבל ביקשתי לא לקבל עוגה."

סבתא וויזלי הביטה בו בחמלה. מבחינתה, ילד שלא רצה עוגת יום הולדת היה ילד בלתי מאושר. "זה בגלל אבא שלך?"

"זה לא בגלל אבא. אני פשוט... לא רוצה את כל תשומת הלב. בסדר? תשמרי את העוגה ליום ההולדת של לוסי בשבוע הבא."

היא הסכימה, לא לגמרי ברצון, בתנאי שיעזור לה להפוך את הא' של אל לל' של לוסי.

הוא הסתתר במטבח במשך זמן מה, עד שדודותיו פלר ואודרי הגיעו לעזור לסבתא שלו עם הכיבוד, והוא נאלץ לעזוב על מנת לחמוק מהתחקורים שלהן. הוא החליט למצוא את רוז, אך תוכניתו סוכלה על ידי טדי ו-וויקטורי, שנכנסו באותו הרגע במשב קצר של פתיתים לבנים. שניהם בירכו וחיבקו אותו, והוא חש שיש מתח מסוים ביניהם, כאילו שוב רבו לפני שנכנסו והתאמצו לשמור על חיוכים מול בני משפחתם.

גם אחרי שהתרחק מהם, לא הצליח למצוא את רוז. הוא שקע בשיחה ארוכה עם דודו צ'ארלי, שהגיע לביקור מרומניה עם אדון אירופאי חששן שנראה קצת מאוים לנוכח גודל המשפחה. דוד צ'ארלי היה בן המשפחה היחיד שחלק עם אלבוס את נטייתו המינית בגלוי; אף אחד לא ממש דיבר על זה.

לבסוף הוא הצליח למצוא את דוד רון ודודה הרמיוני, שישבו בכורסא תחת החלון עם ג'יימס ובנה הקטן של דומניקה, אנדרו. דומניקה בדיוק קמה ופינתה לאלבוס מקום, מברכת אותו בדרכה למקום אחר.

אלבוס תפס את מקומה לצד ג'יימס, שבדיוק הניף את אנדי באוויר וגרם לו לצחקק בפרעות. דודה הרמיוני הביטה בהם בחיוך מעל ספל תה מהביל.

"איפה רוז היום?" הוא שאל את דוד רון. הוא שמח שכבר זכה באיחולים ובמתנות מהאגף הזה במשפחה בערב שלפני.

"קראו לה באופן דחוף לבית החולים. מקווה שהיא תצליח להגיע לפני ארוחת הצהריים," ענה דודו, צופה בג'יימס משחק עם אחיינו מהמעלה השנייה.

היחידים בסביבה היו ארבעתם. אולי זו תהיה ההזדמנות היחידה שלו לשאול את דודו ואת דודתו את השאלות שהציקו לו בלי נוכחותם של שאר חברי המשפחה. אומנם הוא היה מעדיף שגם ג'יימס לא יהיה שם, אבל הוא לא ידע מתי תצוץ הזדמנות שנייה.

"אתה יודע, מצאתי כמה תעודות ישנות של אבא כשניקיתי את חדר העבודה שלו," הוא אמר לדודו. כפי שציפה, הבעת פניו התקדרה בפתאומיות. "תמיד חשבתי שהוא היה תלמיד מעולה, אבל הציונים שלו לא היו טובים כמו שציפיתי. אפילו במקצועות השוליים, כמו... נגיד, גילוי עתידות."

דוד רון פלט נחרת צחוק לא משועשעת במיוחד. "לא, אי אפשר היה להוציא ציון גבוה במקצוע הזה אם לא היית שקרן מקצועי באמת."

"ניסיתי להעלות את הנושא הזה באוזנייה של פרופסור מקגונגל בפעם האחרונה שנפגשנו," סיפרה דודה הרמיוני, לוגמת תה. "סיפרתי לה איך גם התלמיד השקדן ביותר לא יכול לעבור את המקצוע בלי להעמיד פנים. היא הסכימה איתי ששיעור שמלמד תלמידים לשקר למורים שלהם לא מתאים למסגרת בית הספר, לא משנה כמה מרכזי תחום הקסם בו הוא עוסק... אתם יודעת, היא ופרופסור טרולוני מעולם לא הסתדרו. אבל היא אמרה שזוהי חלק מתוכנית הלימודים שמשרד הקסמים קבע."

"פרופסור טרולוני? זו המורה לגילוי עתידות, לא?" שאל אלבוס בתמימות מלוטשת. "אתם יודעים, זה מוזר. אף פעם לא ראיתי אותה בבית הספר."

"היא מתבודדת במשרד שלה רוב הזמן," אמרה דודה הרמיוני בגלגול עניים קל. "עם 'העין השלישית' שלה..."

"מוני לא הייתה טובה במיוחד במקצוע שלה," סיפר דוד רון לאחייניו בקריצה.

דודה הרמיוני משכה בכתפייה בעלבון. "כמו שאמרתי, זה בלתי אפשרי להצליח במקצוע בלי לשקר, ואני לא התכוונתי לעשות את זה. זה מדע לא מדויק בכלל."

"את חושבת שהמורה בהוגוורטס היא נביאת שקר?" שאל אלבוס. "לא שמעת שאחד החזיונות שלה התקיים מתי שהוא?"

"אולי במקרה. פעם היא ניבאה שנוויל ישבור ספל, אבל כל שרלטן יכול היה לחזות את זה..."

"אז היא אף פעם לא ניבאה נבואה אמיתית?" שאל אלבוס. הוא שם לב שדודתו מביטה בו מוזר, אז הוסיף. "כלומר, למה שמנהל בית ספר יחליט להעסיק מורה לגילוי עתידות אם הוא לא משוכנע שהיא באמת יכולה לגלות את העתיד?"

אלבוס לא פספס את המבט שהוחלף בין דודו לדודתו. הוא חש, כעיוור המגשש את דרכו בעזרת מטה, שהגיע למחוז חפצו.

דודו שתק בצייתנות בעוד אשתו עונה. זה היה סימן ברור לכך שהיה משהו שאסור היה לו לפלוט בטעות.

"אני באמת לא יודעת, אל. למה אתה שואל?" היא חייכה אליו בעדינות, והוא חש את הזהירות שלה מסתתרת מאחורי חיוכה.

"סתם, תהיתי," שיקר. בכך השיחה הסתיימה.

הוא לא גילה הרבה, אבל לפחות עכשיו ידע שהפגישה בין אביו לבין מגדת העתידות לא היה סתם ביקור חולין מבולבל של אדם אשר הקץ הקרב הטריף אותו על דעתו. הייתה איזו שהיא נבואה, גם אם משום מה האישה שניבאה אותה לא ידעה עליה. נבואה שקשורה באביו.

אולי נבואה על אביו? טרולוני דיברה על קרב ניצח בין אור לחושך, גיבור שיביס את האופל... מתקבל על הדעת שמדובר באדם שהביס את הקוסם האפל ביותר שקם במילניום האחרון. אם כך, הנבואה כבר התגשמה – מדוע אביו חוקר אותה כל כך הרבה שנים אחרי? אם כבר נובאו שתי נבואות, מדוע הוא חושב שקיימת נבואה שלישית?

הצעד הבא שלו יהיה לערוך מחקר על נביאים ונבואות, לברר האם יש אפשרות שהנביאה לא זוכרת את הנבואה שניבאה, ואיפה יהיה ניתן למצוא תיעוד שלה. הצעד השני יהיה לחקור ארכיוני נבואות ועיתונים ישנים, בחיפוש אחר הנבואות המדוברות. זה עשוי לגזול לא מעט זמן מעבודתו. מצד שני, הוא כנראה לא יצליח לישון הרבה עד שיגמר החג, כך שלפחות יוכל לנצל את הזמן.

ברור היה לו שדודו ודודתו יודעים משהו. אם יש מישהו שיודע משהו על כך, אלה יהיו הם. איך יגיבו אם ישאל אותם ישירות? סביר להניח שלא יהיו מרוצים, לנוכח ההתחמקויות הברורות שלהם משיחה בנושא.

הוא תהה האם הם יודעים משהו על הפגישה של אביו עם מגדת העתידות ועל בקשתו המשונה, והאם הם חוקרים את הפרשה המוזרה במקביל אליו. מביט בהם מזווית עינו בעוד דודתו לוקחת את אנדי לזרועותיה, הוא פקפק בכך.

הייתה לו תחושה – ייתכן שנבעה מעודף הביטחון העצמי שלו – שהוא היחיד שיודע על הרמזים המוזרים שבאו בעקבות מותו של אביו. אחרי הכל, הוא בילה את כל ילדותו בפתירת החידות והמלכודות שהגנו על חדר העבודה של אביו. הוא היה מורגל מאד בפתירת החידות שהאיש הרכיב...

"הכל בסדר, אל?" שאל ג'יימס. אלבוס הבין שהמסקנה המערערת אליה הגיע לפתע גרמה לו לאבד את השליטה בהבעת פניו.

"בטח," הוא השיב, מקפיד לשלוח לאחיו חיוך. "אני כבר חוזר..."

היה עליו למצוא מקום שקט על מנת לחשוב, הרחק מהמשפחה הפטפטנית והאיחולים. הוא לבש את מעילו ועמד לצאת לשלג, שם למרות הקור, איש לא יפריע לו. הוא פתח את הדלת, ומצא את עצמו עומד מול רוז.

"אל," היא אמרה בשמחה בעודה נכנסת, חיוכה לבן כמו פתיתי השלג בשיערה ואפה וורדרד מקור. לא מודעת לרצונו לצאת, היא סגרה אחריה את הדלת.

"היי, רוזי," הוא השיב, מנסה לעקוף אותה.

"חכה רגע," היא אמרה לו, פושטת כפפות, מעיל וכובע צמר. מכיס המעיל היא הוצאה מעטפה בצבע כחול. "זה בשבילך."

"אני יודע שאת אוהבת אותי, אבל באמת אין צורך שתכתבי לי שתי ברכות יום הולדת..."

"זה לא ממני, טיפשון. זה מסקורפיוס. סיפרתי לו שיש לך יום הולדת היום, אז לפני שהלכתי הוא ביקש ממני למסור לך את זה. נחמד מצידו, לא?"

"כן, מאד," אמר אלבוס, שתהה האם מאלפוי מוסר כרטיסי ברכה לכל המכרים - למחצה שלו. הוא הכניס את הכרטיס לכיסו כשיצא החוצה.

חידה. זה מה שכל זה היה – חידה אחת גדולה.

הוא חצה את החצר הלבנה, מדדה בשלג שהגיע כמעט עד ברכיו. הגדר, השדות, החורשה – כולם היו מכוסים שכבה עבה של שלג צחור, והפתיתים רק המשיכו לרדת מהשמיים הלבנים. עד מהרה הבין שלא יצליח לחשוב בברור כשכל כך קר לו, וכשהרוח שורקת באוזניו, אז הפנה את פעמיו לכיוון הצריף של סבא וויזלי.

הצריף עמד בשלג כמו עוגה מכוסה קצפת. הדלת נחסמה על ידי שכבה גבוהה של שלג. אלבוס פינה אותו בהנפת שרביט לא מרוכזת ונכנס פנימה.

בפנים היה אפל, מאובק וקר, אבל שריקת הרוח בחריצי החלונות העמומים הייתה חלשה.

מדוע אביו השאיר את היומן שלו בתיק המסעות שלו? זה היה רמז. איך לא חשב על זה קודם? המכתב, היומן – שניהם היו רמזים. רמזים שאביו פיזר, על מנת שמישהו מבני משפחתו ימצא. היה דבר מה אחרון שהיה עליו לומר להם לפני מותו – דבר מה שלא יכול היה להגיד להם בחייו.

אם אתה קורא את זה, ברור שאני כבר לא נמצא בעולם הזה... כך הוא כתב במכתב האחרון שלו. הוא תכנן שמישהו ימצא את הרמזים אחרי מותו. אלבוס היה האדם הזה. כעת היה עליו לגלות לאן כל הרמזים האלה מובילים.

הוא היה טוב במיוחד בפתירת חידות; כנראה בשל העובדה שראשו היה גדוש, אבל מסודר מאד. בשבילו, לפתור חידה היה כמו להסתכל על מבוך מסובך ממבט על. מחשבתו המסודרת אפשרה לו להבין בעוד מועד אילו דרכים יובילו אל מבוי סתום, ובאילו יש סכנות, וכך ידע לא להיקלע אליהן וללכת בדרך הקצרה והבטוחה ביותר אל הפיתרון הנכסף.

הדרך בה הוביל אותו היומן הייתה ברורה לו. כעת היה עליו לעבוד בתשומת לב; להמשיך לעקוב אחרי שובל העקבות הנוכחי ובו בזמן להבין מה מספר לו המכתב. הייתה לו תחושה שהמבוך הזה יהיה מסובך מכדי שהוא יוכל להרשות לעצמו להגיע למבוי סתום.

הוא השתוקק שהמכתב של אביו יהיה ברשותו עכשיו, על מנת שיוכל להמשיך בפיתרון החידה מייד. במקום היה לו רק את כרטיס הברכה של מאלפוי.

הוא הוציא אותו מכיסו ופתח אותו, מניח שיצטרך לעשות זאת בכל מקרה.

בתוך המעטפה היה כרטיס בצבע תואם עליו הוטבעו באותיות כסופות מסולסלות, 'חג מולד שמח'. אלבוס פתח את הכרטיס. זה היה כאילו פער חור בעננים ואפשר לקרני שמש חורפיות ובהירות להאיר את עניו. פתיתי שלג מכושפים, חמימים, נפלו ברכות מעל כרטיס הברכה, מופיעים מתוך האוויר הדק ושבים אליו בתוך ענן קסום ונוגה שריחף בדיוק בגובה עניו.

הכרטיס הציג איור נאה בקווים לבנים וכסופים של להקת ינשופים דואה. בצידו השני הייתה רשומה ברכה קצרה באותן אותיות כסופות מסולסלות:

איחולים ליום הולדתך,

חג מולד שמח ושנה טובה.

מי ייתן ותזכה להצלחה, שפע ובריאות;

המשך ללכת בעקבות חלומותיך.

בהערכה,

              ס.ה. מאלפוי

אלבוס חייך אל המילים. קרני האור המכושפות היו מחממות ונעימות בצריף הקר והאפלולי. הוא בקושי הכיר את מאלפוי, ובכל זאת הוא טרח לשלוח לו כרטיס... אלבוס ידע שבמקומו לא היה עושה משהו כזה, ובאותו הרגע, זה גרם לו להרגיש כמעט רע עם עצמו.

מילותיו של מאלפוי גרמו לו לחשוב - איך לא - על אביו. גם הוא תמיד היה מעודד אותו ללכת בעקבות חלומותיו. אולי זה, בשילוב עם התחרות המתמדת שלו עם אחיו הבכור, היה מה שהפך אותו לשאפתן כל כך; מה שגרם לו להתמיין לסלית'רין בעוד אחיו התמיין לגריפינדור.

הוא שנא את נטייתם של אנשים לדבר על מה שאביו "היה רוצה". עם זאת, באותו הרגע לא יכול היה שלא לשאול את עצמו את השאלה הזו, בעודו חושב על ווינטרהול. הוא יכול היה לשמוע את מילותיו של אביו בברור, כאילו היה שם לצידו, אומר לו מה דעתו על הסתייגותו מקבלת המלגה לנוכח החשש שהם מעוניינים בו רק בגלל שמו. הוא היה אומר לו ללכת, להגשים את החלום שלו, ולהוכיח לכל מי שרק יעז לפקפק בו שזהו מקומו, בזכות ולא בחסד.

הדבר הראשון שעשה כשהגיע הביתה באותו הערב היה לשבת אל שולחן העבודה של אביו ולכתוב לווינטרהול. לאחר ששלח את המכתב יצא למצוא את אימו ואת אחותו, שישבו בחדרה של לילי. אחותו הייתה שקועה בטיפוחו של עציץ בעל עלים סגולים גדולים שעמד על שולחנה, בעוד אימה יושבת על מיטתה, מביטה בה.

אלבוס התיישב לידה. "אני צריך לספר לך משהו."

אימו התיקה את מבטה האוהב מלילי אליו. מדהים היה לראות כמה אהבתה האימהית אליהם נותרה ללא שינוי, לא משנה בני כמה היו.

"הציעו לי מלגה לאקדמיה בחוץ לארץ, והחלטתי לקבל אותה."

 "זה נפלא, חמוד," אמרה אימו וליטפה אותו. "באיזו אקדמיה?"

אלבוס הרים את עניו אל לילי, והם החליפו מבטים. אחותו חייכה אליו בעידוד. אימם הביטה ביניהם.

"רוצה לספר לה, לילי?"

"ווינטרהול!" היא קראה מייד, בהתרגשות ילדותית כמעט.

"ווינטרהול?" חזרה אימם בתדהמה, בוהה בבנה האמצעי. "אל, זה נפלא!" היא חיבקה אותו חזק מאד. "אילו חדשות נפלאות... אביך היה מתגאה בך כל כך..."

שעות רבות לאחר מכן הוא שכב במיטתו, לאחר שהחליט שינסה להירדם למרות הכל. על שולחן העבודה שלו וסביבו היו מונחים ערימות ספרים עצומות, ובמזוודה שלו נח המחקר הספרותי שלו, מושלם סוף כל סוף. יהיה עליו לחזור לסטאוואנגר על מנת להגיש אותו, הוא ידע, ולהודיע לאקדמיה שהוא עוזב. הוא ציפה לרגע בו יספר לאחראי המחקר האידיוט שלו שהוא הולך לווינטרהול, ושבפעם הבאה שיפגשו, ייתכן שהוא יהיה אחראי המחקר שלו.

כרטיס הברכה של מאלפוי נח על המדף שלו, פתוח קלות. מבעד לתריסים הלילה עדיין היה שחור משחור, אך תחילתו של אור שחר חיוור ועדין זרח מתוך הכרטיס, סביב פתיתים צחורים שצנחו בדממה מתקרת חדרו. אלבוס צפה בהם זמן ממושך, גם כשעניו החלו להיעצם מעצמן.

לבסוף שקע בשינה מלאת חלומות על המצולות. אבל משום מה, זה לא היה נורא כל כך.

הפרק הקודם		הפרק הבא