בסך הכל משחק

הי אמנדה!" קרא שיימוס בלבביות לעבר אמנדה שישבה על ספסל מתחת לאחד העצים ברחבה מחוץ לטירה.
עבר כמעט שבוע מאז המשחק ביום חמישי ושיחתם האחרונה.
"הי." השיבה אמנדה ביובש.
"מה קרה?" שאל שיימוס והתיישב לצידה "עשיתי משהו לא בסדר?" הוסיף בקומץ של רצינות.
"לא." מיהרה אמנדה להרגיע אותו "פשוט שאני לא מצליחה להבין את לחשי ההתקפה האלה."
"איך זה יכול להיות? את האדם הכי חכם ושקדן שהכרתי." אמר בחיוכו הצר "אל תספרי להרמיוני שאמרתי את זה." מיהר להוסיף ואמנדה חייכה קלות.
"מה הבעיה?" שאל.
"למה?" התבלבלה אמנדה.
"כי אני רוצה לעזור לך." אמר שיימוס כאילו זה מובן מאיליו.
"למה?" תהתה אמנדה בקול.
"חוץ מזה זה שאת אחת הבחורות היותר איכותיות שאני מכיר, את החברה של חבר שלי." השיב שיימוס בפשטות.
אמנדה חייכה והושיטה לו את הסיכומים שכבר כתבה.


"אָ‏גֶ‏וַ‏אמֶנטִי" ניסתה אמנדה בפעם השד יודע כמה אך החיפושית פשוט עצרה, הביטה בה והמשיכה בדרכה.
זו כבר הייתה שעת בין ערביים ואמנדה הייתה מיואשת.
"תראי." אמר שיימוס "את עושה את זה מעולה, הבעיה היחידה היא שאת עושה תנועה גדולה מדי."
שיימוס הניח את ידו על ידה שהחזיקה בשרביט, אמנדה פיללה בשקט שהוא לא שם לב לסומק העז שטיפס על לחייה.
"תנסי ביחד איתי." לחש שיימוס באוזנה, אמנדה נשמה עמוק את ריחו, סידרה את מחשבותיה במהירות ואמרה:
"אָ‏גֶ‏וַ‏אמֶנטִי."
פרץ מים קטן בקע מקצה משרביטה, פגע בחיפושית המזלזלת והפיל אותה על גבה.
"מעולה!" אמר שיימוס בשמחה והוריד את ידו משלה.
ריחו היה משכר, מאין ריח כמו של דשא מכוסה טל בבוקר קריר. אמנדה שאפה את ריחו לקירבה והסתובבה להביט בו. שיימוס חייך אליה, חיוך דק ומאופק, אמנדה חייכה קלות בחזרה ופיללה פעם נוספת שלא ראה את פני הארגמן שלה. הם היו קרובים, היא סרקה את לחייו ולא הצליחה לאתר קמטי צחוק ולו הקלים ביותר. היא הביטה בעיניו החומות והחמות.היא יכלה להבחין בריסיו המלאים והשחורים. הם היו קרובים, היא יכלה לחוש את נשימתו. הם היו קרובים והיא חשה את שפתיו נלחצות לשלה. בירצפת ומסטיק מנטה. זה היה הטעם. כמה זמן ייחלה לרגע הזה, לרגע הקסום הזה. היא חשה את לשונו מרפרפת קלות על שפתיה שנפסקו בתגובה. היא לא רצתה שהרגע הזה ייגמר, שימשיך לעד... אבל לפתע שיימוס התנתק ממנה כאילו נהדף לאחור.
"מה-"
"אני מצטער,לא הייתי צריך לעשות את זה."
אמנדה הביטה בו מבולבלת.
"את חברה של רון," הוא אמר ספק לה-ספק לעצמו "מה אני עושה?"
"שיימוס-"
"בבקשה אל תשנאי אותי..."
"אני-"
"לא הייתי צריך לעשות את זה. אני כל כך מצטער."
"תקשיב, אתה-"
"בבקשה אל תספרי לרון, זה יהרוג אותו."
"שיימוס, אני-"
"אני לא רוצה להרוס לכם, כל כך טוב לכם ביחד."
"מה?!"
שתיקה.
"אני ממש מצטער, פשוט... כבר אמרתי, את אחת הבחורות היותר איכותיות שהכרתי אי פעם ואני,אני בחיים לא הרגשתי כמו שאני מרגיש כלפייך. היו לי חיים לפני שהכרתי אותך, היה לי קווידיץ', חברים, ידידות. אבל מאז שהכרתי אותך... את הדבר היחיד שאני חושב עליו. אני רוצה שתיהי מאושרת."
"שיימוס-"
"בבקשה. תני לי לומר את זה."
אמנדה הנהנה.
"אני רואה כמה את מאושרת עם רון ואני לא רוצה להרוס לך את זה. רון אוהב אותך ואת אותו, פשוט אי אפשר לפספס את זה."
"זה בסדר, בכל מקרה כבר חשבנו להיפרד."
"לא! אם תפרדו עכשיו, אני אדע שזה בגללי. בבקשה אל תעשי את זה, תני לקשר שלכם הזדמנות. תהיי עם רון ותהיי מאושרת. או שתשכחי מהידידות שלנו."
השתררה דממה, כיצד תוכל לספר לו שאין כלום בינה לבין רון? ושהיא אוהבת אותו,את שיימוס, והיא תמיד אהבה ורצתה רק אותו?

הפרק הקודם		הפרק הבא