מכתבים לאף אחד

8

הארי יצא בעקבות הרמיוני אל סמטת דיאגון, השרביט שאוליבנדר יצר עבורו טמון בכיסו. בכל כמה רגעים הוא חש דחף לאחוז בו ולחוש שוב את תחושת החמימות המנחמת שהתפשטה במעלה זרועו. הוא לא ידע להסביר את זה, אבל כשהשרביט היה בידו הוא הרגיש רגוע ומוגן, אפילו שלא ידע כלל איך להשתמש בו.

"עכשיו אנחנו יכולים ללכת לחנות של פרד וג'ורג', אבל אחרי זה אני לוקחת אותך ישר להוגוורטס," הרמיוני לחשה אליו כדי לא להיראות כאילו היא מדברת אל עצמה.

"בסדר, אבל יש משהו שאני רוצה לקנות קודם," הארי השיב. "עברנו חנות של קווידיץ' בדרך לפה, נכון?"

הרמיוני לא טרחה להסתיר גלגול עיניים, אך לא התווכחה והובילה את הדרך אל חנות ציוד הקווידיץ'.

לאחר שסיימו את הקנייה שם הם צעדו עוד מספר דקות אל סמטת דיאגון מספר 93, שם הייתה החנות האחים של רון. שלט צבעוני עצום היה תלוי מעל דלת החנות, כמעט מסנוור בין החנויות האפורוריות שמסביב; אותיות מנצנצות הכריזו שזו היא 'חנות ההוקוס מוקוס של האחים וויזלי'. הם נכנסו פנימה ומצאו את עצמם בחנות רחבת ידיים מלאה מוצרים צבעוניים ואין ספור ילדים נרגשים.

"הרמיוני!" מישהו קרא בלבביות. פרד וג'ורג' וויזלי התנתקו מתוך קבוצה של ילדים, אותם הם העמיסו בשלל מוצרים שונים ומשונים. בזמן העבודה הם לבשו גלימות קוסמים סגולות בוהקות, שעל אחת מהן הייתה רקומה בירוק האות 'פ' ועל השנייה האות 'ג'.

"למה זכינו בכבוד הזה?" פרד שאל.

"כן, זה לא מקום ראוי למדריכה ראשית מבית גריפינדור," ג'ורג' הקניט.

הרמיוני גלגלה אליהם את עיניה. "אני פה רק כי הארי רצה לבקר."

"הוא פה?" פרד שאל וצמצם את עניו אל האוויר מעבר לכתפה השמאלית של הרמיוני.

"אני כאן," הארי אמר מהצד השני והתיאומים עברו לבהות במקום בו הוא היה אמור להיות.

"זה מצדיק את הסיור המלא! בואו אחרינו."

התיאומים הובילו אותם בתוך קהל הילדים אל התצוגות השונות שבחנות. אם מישהו היה צופה בהם מהצד הוא בוודאי היה חושב שהמראה קומי למדי; בעלי החנות הנלהבים מסבירים ארוכות על מגוון המוצרים להרמיוני המשועממת למראה.

"כאן יש לנו זיקוקי דינור ונפצים, ופה יש מגוון שרביטים מזויפים – אין דגם של אוליבנדר שלא תמצא פה – כובעים מעלימים, כובעי מגן – תגידו שלום לרון – "

רון, שעבד בקופה כשהוא חובש כובע צילינדר מגוחך מפוספס בסגול וירוק, נופף אליהם מעל ראשיהם של עדר ילדים שצבא על הדלפק.

"פה יש לנו מגוון מוצרים למכשפה הצעירה, כולל שיקויי אהבה ותכשיר להעלמת פצעונים בעשר שניות. כאן יש לנו מחלקה של תכסיסים מוגלגים – התחלנו את זה בשביל אבא שלנו אבל באופן מפתיע המוצרים האלה נמכרים כמו לחמניות חמות. וזה מוצר הדגל שלנו – החטיפים למבריזים!"

ג'ורג' חטף קופסאת אוכל צבעונית והציג בפני הארי והרמיוני את הממתקים שבפנים; כל אחד מהם היה מורכב משני צבעים מנוגדים.

"זה פריט שימושי אם אתה רוצה קצת זמן לבד בלי שהרמיוני תנדנד לך," פרד לחש להארי. "פשוט אוכלים צד אחד של הממתק והופכים לחולים מאד – במקרה של ממתקיא, למשל, מתחילים להקיא בלי שליטה – ואז, אחרי ששולחים אותך למרפאה, אתה אוכל את החלק השני של הממתק ומבריא. ככה את זוכה לרחמים מהסובבים אותך וגם ליום חופשי."

"הוא לא ילד בן אחת- עשרה," הרמיוני טענה. "חוץ מזה שאני מכירה טוב את החטיפים שלכם. לא קשה לגלות מתי מישהו חולה באמת ומתי הוא אכל את הממתק הנורא הזה, שיש לו טעם מזוויע, דרך אגב."

"איך את יודעת? ניסית?" פרד שאל בסקרנות. "לא הייתי מצפה ממך, הרמיוני."

הרמיוני נראתה מעט סמוקה בזמן שהיא מלמלה משהו על לדעת איך להגן על התלמידים מתעלולים מסוכנים.

"עכשיו, נודה לך אם תיתני לנו רגע לבד עם הארי," ג'ורג' אמר להרמיוני בסיום הסיור.

"למה?" הרמיוני דרשה לדעת בחשדנות.

"דברים של בנים, את לא תביני," פרד אמר וכיוון אותה לכיוון תצוגה של ספרים נושכים. "אל תדאגי, הוא יהיה מוגן בחדר האחורי. בוא, הארי."

לא משוכנע שהוא רוצה לדעת על איזה "דברים של בנים" התיאומים מדברים, הארי הלך אחריהם אל החדר האחורי, ששימוש כמחסן משולב עם משרד. ברגע שהוא היה מוסתר בין הארגזים הרבים הוא פשט את גלימת ההעלמות ומחה את מצחו מזיעה. הוא לא שם לב כמה חם היה בחנות המוארת עד שהוא הגיע למחסן הקריר והאפלולי.

"רון סיפר לנו שאתה תעבור לגור בהוגוורטס," פרד אמר כשהם היו לבד.

"אי לכך ובהתאם לזאת, החלטנו להוריש לך פריט יוצא דופן, שיהפוך את השהות שלך בטירה למהנה במיוחד," ג'ורג' המשיך במסתוריות. "תראה לו, פרד."

פרד הוציא מכיס גלימתו פיסת קלף צהובה והושיט אותה להארי.

"וואו, זה... חתיכת נייר מצהיב. תודה."

"סבלנות," פרד אמר, מוציא את שרביטו. הוא קירב את קצהו אל הקלף שבידו של הארי ודיקלם, "אני מכריז בזאת חגיגית שאני מחפש צרות!"

קווים שחורים בקעו מקצה השרביט, מתפשטים על הקלף כמו קורי עכביש ויוצרים את מה שנראה כמו תוכנית מפורטת מאד של בניין גדול. בראש הדף היה רשום באותיות שחורות מסולסלות: 'מפת הקונדסאים – רכושם של האדונים קרניים, רך-כף, ירחוני וזנב-תולע'.

"מי אלה?" הארי שאל.

"אנחנו לא יודעים, אבל אם היינו צריכים לנחש, הם כנראה היוצרים של המפה," ג'ורג' אמר. "הלוואי שהיינו יודעים, כי היינו רוצים להודות להם. המפה הזאת מראה בזמן אמת את המיקום של כל מי שנמצא בטירה, ואפשר לראות בה עשרות מעברים סודיים שרוב האנשים בכלל לא מכירים. כלי שימושי מאד למי שרוצה להסתובב בהוגוורטס בלי שיטרידו אותו, או במקרה שלך – בלי ללכת לאיבוד עד שתכיר את המקום."

הארי בחן את השמות שהתרוצצו ברחבי המפה, נעים על פני מסדורות, חדרים, אולמות, מגדלים וגרמי מדרגות לאין ספור. באחת מפינות המפה, לבדו בחדר מגדל עגול, התווית 'אלבוס פרסיוול וולפריק בריאן דבמדלור' ריחפה ללא ניע.

"ברגע שאתה מסיים איתה אתה מכוון אליה את השרביט שוב ואומר, 'תם ונשלם הקונדס'."

הקווים והשמות על המפה דהו ונעלמו, מותירים אותה שוב פיסת קלף ישנה וריקה.

"תודה," הארי אמר לתיאומים, למרות שהרגיש מעט שלא בנוח לקבל מתנות מכושפות מאנשים שהוא בעצם בקושי הכיר.

"אין בעד מה. רק אל תספר על זה להרמיוני, היא תחרים לך אותה לפני שתספיק להגיד התחתונים של מרלין."

"אתם מבינים שאני לא הולך להיות תלמיד בהוגוורטס, נכון? הרמיוני היא לא המורה שלי, אני לא חושב שיש לה זכות להחרים לי דברים."

"אתה תתפלא מה הרמיוני מאמינה שיש לה זכות לעשות. הייתה קוץ רציני בישבן שלנו מהרגע שעשו אותה מדריכה. כל מה שרצינו היה לבנות את מאגר הלקוחות שלנו ולחסוך קצת כסף בשביל החנות שלנו כשהיינו בשנה האחרונה, אבל היא הערימה עלינו כל כך הרבה קשיים שכמעט לא הצלחנו לפתוח את החנות בסופו של דבר."

הארי לא ציין את העובדה שלפי סוג המוצרים שנמכרו בחנות הזאת, כנראה שהרמיוני פשוט עשתה את העבודה שלה, רק הודה לתיאומים שוב והבטיח שלא יספר לה על המפה.

"בוא נלך, לפני שהיא תבוא לפה לחפש אותך. היא לוקחת את העבודה שלה ברצינות, זאתי."

הארי התעטף בגלימת ההעלמות, למרות שקצת נמאס לו לראות את העולם דרך המסך האפרורי שלה, ויצא אחרי התיאומים מהמחסן. הם הופיעו מאחורי הקופה, שם רון גבה תשלום מכמה ילדים שעוד עמדו שם. כשפרד שאל אותו אם הוא ראה את הרמיוני הוא הצביע לעבר אחת התצוגות, שם הרמיוני נראתה רוכנת מול ילד קטן שנראה על סף דמעות.

הרמיוני חייכה אליו ונתנה לו לאחוז בידה בזמן שהיא הובילה אותו לעבר בעלי החנות. הוא היה ילד בן חמש או שש, בעל שיער בלונדיני מסורק ולבוש גלימת קוסמים קטנה ונוקשה עם אבזמים כסופים שכלל לא התאימה לילד. הוא חזר ושפשף את עניו שהמשיכו לדמוע בלי שליטה.

"הוא קצת צעיר בשבילך, לא?" רון הקניט את הרמיוני.

"מצחיק מאד," הרמיוני השיבה בלי להתרגש. "זה סקורפיוס, הוא הלך לאיבוד. אולי אבא שלו חיפש אותו פה?"

"אף אחד לא חיפש ילד, ואני חושב שהיינו זוכרים, עם שם כזה," ג'ורג' אמר. "תקחי אותו לקלחת הרותחת, ההורים שלו בטוח יגיעו לשם בשלב מסוים."

"אל תקשיב לו, אני חושבת שסקורפיוס הוא שם נפלא," הרמיוני אמרה לילד בעדינות ופנתה לעבר הדלת.

"רגע, אני בא איתכם," רון אמר, מסיים עם הלקוח האחרון וזורק את כובע הצילינדר לעבר התיאומים. "נתראה אחרי זה."

"הרגע התחלת את המשמרת!"

רון התעלם ממנו והם היו בדרכם בחזרה אל הקלחת הרותחת, הרמיוני עוד אוחזת בידו של הילד והארי מוסתר מתחת לגלימה.

הפונדק האפלולי היה עמוס מעט יותר מאשר בבוקר, אך נראה שכולם עדיין מדברים על אותו הנושא – הארי פוטר.

הרמיוני ניגשה היישר אל הדלפק, שם המוזג היה שקוע בשיחה סוערת עם אחד הלקוחות.

"שלום, טום. זה סקורפיוס. עבר כאן מישהו שחיפש אותו במקרה?"

"לצערי לא. תישארו בסביבה ואני אקרא לכם אם מישהו יבוא לשאול. בינתיים קח ספל בירצפת על חשבון הבית, בן," המוזג אמר לילד הדומע, מחייך אליו חיוך שאולי היה אמור להיות מנחם אבל היה בעיקר מפחיד, מלא שיניים צהובות ועקומות.

"תמזוג לנו ארבעה," הרמיוני אמרה. כשטום הביט בינה לבין רון והילד והבין שהם רק שלושה, היא הוסיפה, "רון מאד צמא."

"תודה שזרקת אותי לאש," רון אמר לה בחמיצות כשהם נשאו את הספלים אל שולחן אפלולי בפינה המרוחקת של הפונדק. "למה הוא צריך לשבת איתנו? אי אפשר להשאיר אותו עם טום?"

"הבטחתי לסקורפיוס שאני אעזור לו למצוא את אבא שלו, ואני לא מתכוונת להשאיר אותו לבד עם איזה זר," הרמיוני השיבה בצדקנות.

"ואת לא איזו זרה?"

"אוף, תשתוק כבר, רון."

הם התיישבו מסביב לשולחן. הארי הקפיד להתיישב כשגבו אל החדר לפני שפשט את הגלימה ונשם לרווחה.

סקורפיוס השמיע השתנקות של הפתעה. הרמיוני, שעמדה ללגום מספל שלה, כמעט נחנקה. "מה אתה עושה?!"

"תרגעי, אף אחד לא יזהה אותי מאחורה," הארי השיב וטעם את המשקה המוקצף שבספל שרון מסר לו. "אני לא יכול לנשום קצת אוויר צח בזמן שאני טועם את הבירה החלבית הזאת?"

"זאת גלימת היעלמות?" סקורפיוס דיבר בפעם הראשונה, בוהה בגלימה הכסופה שעל כתפיו של הארי בעניים כחולות ענקיות. "אני יכול לגעת בה?"

"בטח," הארי השיב והילד מישש את הבד החלקלק של הגלימה ביד קטנה.

"זה כמו בסיפור של בידל הפייתן..." הוא התפעם.

"אז מה אתה חושב על סמטת דיאגון, הארי?" רון שאל, מוחה את פיו בשרוולו לאחר לגימה ארוכה מהבירצפת.

"אני מניח שהיא יפה. האמת היא שלא הצלחתי לראות הרבה מתחת לגלימה," הארי השיב, "קניתי לך משהו. מתנת תודה על האירוח."

הוא הוציא מכיסו קופסאת עץ, בערך בגודל של קופסאת גפרורים, והניח אותה במרכז השולחן.

"הרמיוני, אם תועילי. תרחיקו את הספלים."

הרמיוני טפחה בשרביטה על הקופסא והיא תפחה באחת לארגז עץ אלון כבד עם צידי מתכת. לפתע הארגז שקשק בעוצמה והרעיד את כל השולחן.

"זה מה שאני חושב שזה?" רון שאל בהתרגשות של ילד בבוקר חג המולד. סקורפיוס נעמד על הכיסא שלו כדי להטיב לראות בזמן שהוא פתח את הארגז לרווחה, חושף ארבעה כדורים שנחו בשקעים ייעודיים בתוך קטיפה כחולה עשירה. שניים מהכדורים, שהיו גדולים ושחורים, נאבקו בעוצמה ברצועות העור שהחזיקו אותם.

"אלה כדורים של קווידיץ'!" סקורפיוס קרא בהתלהבות והחל קורא לכדורים בשמם, "זה הקוואפל, אלה מרביצנים, והקטן עם הכנפיים זה הסניץ' הזהוב!"

"נכון מאד," הרמיוני עודדה אותו בטון חינוכי.

"כן, תודה שהארת את ענינו," רון אמר, בברור לא יודע איך להתנהג עם ילדים. להארי הוא אמר, "תודה, חבר. זה בטח עלה הון תועפות..."

"אל תדאג בקשר לזה," הארי השיב, חושב על ערימת הזהב העצומה שנחה בכספת של ההורים שלו. "רק תדאג שהתיאומים לא יאבדו את המרביצנים הפעם."

הוא לגם מספלו – המשקה הסמיך והמתוק דווקא היה די נחמד, למרות שלא היו מזיקות בו כמה טיפות של אלכוהול – אך הפסיק כשהבין שהרמיוני מסתכלת עליו.

"מה?" הוא שאל אותה.

היא ישבה שם וחייכה אליו. הוא יכול היה לספור על יד אחת את מספר הפעמים בהן היא חייכה חיוך כנה מאז שהוא פגש אותה – נראה שהיא תמיד עצבנית, לחוצה, או נוזפת בו או ברון על משהו – ומשום מה זה תמיד תפס אותו לא מוכן.

"זה היה מאד נחמד מצידך," היא אמרה בזמן שרון וסקורפיוס עוד התלהבו מציוד הקווידיץ' החדש. "אתה מאד נדיב יחסית למישהו שרוב חיו לא היה לו כלום."

הארי חשב להשיב תשובה צינית או עוקצנית, אך ברגע האחרון התחרט ומילא את פיו בעוד בירצפת. זה היה נכון שרוב חיו לא היה לו כלום, אבל הוא הגיע לאן שהוא הגיע רק בזכות נדיבותם של אנשים בודדים שהיו טובים אליו, נתנו לו עבודה בניקוי רצפות, מקום יבש לישון בו או פרוסת לחם. המעט שהוא היה יכול לעשות עכשיו, אחרי שהוא גילה שהוריו היו עשירים כקורח ושהוא ירש את הונם, היה להודות לאדם שעשה מעל ומעבר כדי לגרום לו להרגיש בבית, גם כשלא היה חייב. הוא חש הקלה כשלבסוף הרמיוני הפסיקה להסתכל עליו וחזרה להשגיח על סקורפיוס.

בשלב זה הילד כנראה שכח שהוא הלך לאיבוד. אם מישהו מהם חשב שהוא ביישן קודם, הוא טעה טעות מרה; ברגע שדמעותיו יבשו הוא עבר מאילמות מוחלטת לדיבורים קולחים ולא פוסקים, מתערב בשיחתם של השלושה ללא הרף. ככל שחוסר סבלנותו של רון כלפיו גברה, ככה הרמיוני עודדה את הילד להביע את דעתו עוד יותר, ולא בטוח שזה לא היה רק בשביל להרגיז את רון. הארי, שלא הצליח לגרום לעצמו להתרגז על הילד, הפתיע את עצמו בכך שחשב שכל המצב משעשע.

סקרופיוס היה בעיצומו של וויכוח נלהב עם רון על מי קבוצת קווידיץ' טובה יותר, התותחים מצ'אדלי או פדלמור יונייטד (רון לא התקשה לרדת לוויכוח ברמה של ילד בן שש) כשלפתע עניו הבהירות קלטו משהו מעל ראשו של הארי והוא השתתק.

"אהא – אין לך תשובה לזה, נכון?" רון הטיח בו. אבל סקורפיוס לא הקשיב; הוא צנח בחזרה לכיסאו בחיוורון בהבעה מסוגרת ומפוחדת.

"מה קרה?" הרמיוני שאלה אותו בדאגה.

הארי הסתובב בכיסאו והביט לאחור, לעבר דלפק הפונדק. ארבעה קוסמים ומכשפה לבושים גלימות כהות עמדו שם, מול טום המוטרד, ושניים מהם כבר פילסו את דרכם בין השולחנות לעבר מקום מושבם של הארי, רון, הרמיוני וסקורפיוס.

"בוא הנה, ילד," אחד מהם נהם בעצבנות.

"אתה מכיר את האנשים האלה, סקורפיוס?" הרמיוני שאלה את סקורפיוס המבוהל.

כשהוא הנד בראשו לשלילה האיש השני קרא בקול צורמני, "שקרן קטן ומטונף! בוא לכאן!"

הארי ורון כנראה חשבו את אותה המחשבה כי שניהם קמו באותו הרגע, חוצצים בין הזרים לבין סקורפיוס.

"הארי!" הרמיוני סיננה מאחוריו. הוא התעלם ממנה.

"תנו לנו את הילד. אבא שלו רוצה אותו," האיש הראשון דרש.

"אני לא חושב שהוא רוצה ללכת איתכם," הארי אמר. האיש השני צמצם את עניו לעברו.

"הי, זה לא...?"

"זה לא," הרמיוני התערבה, נעמדת מול הארי פתאום כששרביטה בידה.

שלושת חבריהם של הבריונים הצטרפו אליהם. כעת כל הפונדק השתתק והביט במתרחש במתח.

"נו, נו, מי זו אם לא גריינג'ר הבוצדמית," האישה היחידה בחבורה אמרה. היא הייתה אישה רזה עם פני בולדוג ושיער כהה קצר.

"תשמרי על הפה שלך, פרקינסון," רון נהם, מתייצב מצידו השני של הארי בשרביט מורם.

מבין שהוא היחיד בסביבה שלא אוחז בשרביטו, הארי חיקה אותו, למרות שלא היה בטוח מה הוא עומד לעשות. התנועה משכה את תשומת ליבה של פרקינסון, ועיניה התמקדו מייד בצלקת שעל מצחו. לרגע היא נראתה קצת לחוצה, אבל אז ההבעה התחלפה בחיוך מסופק.

"זה יום המזל שלנו, בחורים," היא אמרה לחבריה. "הבוס לא יכעס עלינו שאיבדנו את הילד אם נחזיר אותו יחד עם הילד- שנשאר- בחיים, ועוד בוצדמית מטונפת לקינוח. תתפסו אותם."

הארי השתתף בלא מעט קטטות במהלך חיו, אבל הקטטה הזו לא הייתה דומה לשום דבר שהוא חווה עד כה. אורות מסנוורים התפרצו מכל עבר וכולם צעקו מילים משונות; אחד הבחורים של פרקינסון התרסק לתוך שולחן קרוב, והארי לא ידע אם הוא עצמו נותר ללא פגע בזכות מזל או בזכות העובדה שרון והרמיוני הגנו עליו.

סקורפיוס צעק מאחורה. הארי סב בחדות לראות את אחד הבריונים לופת את הגלימה שלו וגורר אותו כמו חתלתול חסר אונים.

"הי!" הארי צעק לעברו, ואז הניף את שרביטו בתנועה רחבה, יורה גשם של גיצים אדומים מסנוורים.

האיש נרתע לרגע, אך במהרה הבין שהגיצים לא גורמים שום נזק. הוא הרים לעבר הארי את שרביטו, אז הוא חשב מהר והטיח את אגרופו בפניו.

"רוץ!" הוא צעק לעבר סקורפיוס, שהצליח להשתחרר מאחיזתו של האיש המוכה. אך הוא לא הספיק לראות אם הילד הצליח לברוח או לא, כי אור אדום חזק סנוור אותו והוא איבד את ההכרה.

ברגע הבא הוא שב להכרה מלאה והבין שמישהו גורר אותו מרגלו על גבי שטיח עבה. הוא הביט סביבו בראש הולם והבין שאותם חמישה מהפונדק גוררים אותו לאורך מסדרון של בית מפואר, ושהוא לא לבד; הוא הבחין בשיערו הבהיר של סקורפיוס שהלך ברוח נכאה מעט לפניו, והרמיוני ריחפה הפוך באוויר לצידו, מעולפת, זרזיף של דם זולג במורד פניה החיוורות.

"הרמיוני!" הוא לחש בניסיון להעיר אותה, וזיכה את עצמו בבעיטה נבזית מנעלה של פרקינסון.

הם עברו דרך דלת עץ מגולפת אל תוך ספרייה מצוידת ספות עור יוקרתיות. מישהו משך את הארי לרגליו ותקע קצה שרביט בין כתפיו.

"אבא!"

"סקורפיוס, תודה למרלין..."

הארי סידר את משקפיו על אפו והיה המום לראות את סקורפיוס בוכה לתוך רגלו של איש בלונדיני שללא ספק היה אביו.

אולי זה היה בגלל ראשו ההולם, אבל לקח לו רגע לזהות שזה אותו דארקו מאלפוי שחטף אותו מדירתו כמה ימים קודם לכן. ההבעה הזחוחה והמתנשאת שאפיינה אותו בפגישתם הקודמת נעלמה לחלוטין, ובמקומה הייתה רק דאגה והקלה אבהית שהייתה צורמת בגילו הצעיר.

"למה ברחת, סקורפיוס? אמרתי לך להישאר עם פנסי," הוא אמר לבנו בנזיפה רכה.

"היא הייתה מרושעת אלי," סקורפיוס בכה. "היא תמיד רעה אלי..."

"שקרן מגעיל שכמותך!" פרקינסון האשימה אותו. דארקו תקע בה מבט חד כתער.

"שקט," קול סמכותי התערב.

ליד האח ישב אדם בשנות החמישים לחיו, לבוש גלימה שחורה מהודרת רקומה בחוטים כסופים ומעוטרת בסיכת כסף בצורת נחש מפותל. על פי פניו המחודדת, שיערו הבלונדיני שנסוג מעל מצחו ועניו האפורות החדות לא היה ספק שהוא אביו של מאלפוי.

"מה הבאתם לי?" מאלפוי האב שאל בטון מתנגן, בוחן את דמותה המעולפת של הרמיוני ואז מתמקד בחמדנות בצלקת על מצחו של הארי. "הארי פוטר בכבודו ובעצמו? כמה מעניין... ומי זאת?"

"בוצדמית בשם גריינג'ר, אדון מאלפוי," פרקינסון אמרה בחנפנות. "היא מטפחת בוצדמים אחרים בשביל דמבלדור בהוגוורטס, ככה שמעתי."

"אני מכיר את פעולותיה של העלמה גריינג'ר היטב, פנסי. אל תשכחי שאני ראש ועד ההורים של בית הספר," מאלפוי האב השיב בהבעה נגעלת, כאילו עיסוקה של הרמיוני היה משהו שצריך לגנות.

הוא השיב את תשומת ליבו אל הארי. "שחררו אותו."

"אדוני?" פרקינסון פלטה בתדהמה.

האיש שאחז בהארי ציית בלי היסוס והרחיק את השרביט שדקר את גבו.

"בחירה טובה," הארי אמר בניסיון לחזק את עמדת הכוח שלו במצב הביש אליו נכלא. "בטח שמעת מה עשיתי לוולדמורט כשהוא ניסה לחטוף אותי."

רעד סמוי עבר בכל הנוכחים בחדר, כאילו עצם שמו של וולדמורט היה רווי כוח. אפילו מאלפוי האב איבד את קור רוחו לשבריר שנייה.

"אני יודע היטב מה עשית, הייתי שם כשזה קרה," הוא אמר בקור רוח. "תצוגה מרשימה מאד של קסם, למרות שאני חושד שאתה כלל לא יודע לשלוט בכוחות שלך. על כל פנים, אני מתנצל על היחס שקיבלת ממשרתיי. הם לא הקוסמים המבריקים ביותר בדורם. אתה חופשי ללכת."

"מה?" מאלפוי הבן התפרץ. "אבא, אתה לא מתכוון לזה – "

"שקט, ילד," אביו רדה בו. "מי אני שאעמוד בדרכו של הגורל? אדון פוטר עוד לא סיים את תפקידו בעולם. תחזירו לו את שרביטו ותנו לו ללכת."

פרקינסון הושיטה להארי את שרביטו בחוסר רצון. הארי חטף אותו מידה.

"עכשיו אותה," הוא ציווה, מחווה אל הרמיוני המעולפת.

מאלפוי האב השמיע קול של פקפוק. "מצבה של הבוצדמית מעט שונה משלך. אתה מבין, אני לא יכול לא לתת לאנשיי פרס על שהשיבו את נכדי בריא ושלם... מלבד זאת שעצם קיומה מעליב אותי."

"מה זה אמור להביע?"

מאלפוי האב התעלם ממנו ודיבר אל חוטפיו של הארי, "עשו בה כרצונכם, רק אל תשכחו להרוג אותה כשתסיימו. דובי!"

יצור קטן ועלוב למראה, לא גבוה יותר מסקורפיוס ולבוש סחבה דהויה, הופיע ליד מרפקו של מאלפוי האב.

"אדונילי?" הוא צייץ בעליבות. הארי לא ידע מה הוא בדיוק, אבל ידע שהוא לא אנושי. היו לו אוזניים דמויות עטלף ועניים בגודל של כדורי טניס; ידיו ורגליו הרזות, דמויות הענפים, היו מכוסות צלקות איומות.

"קח את אדון פוטר בחזרה לסמטת דיאגון," מאלפוי האב ציווה. היצור נעלם בקול פקיקה והופיעה לצד הארי.

"רגע!" הארי אמר בקול, ומשום מה היצור הקשיב לו. נואש, הוא פנה אל סקורפיוס, שעדיין נאחז בגלימתו של אביו כאילו חיו היו תלויים בכך.

"סקורפיוס, אתה לא תיתן להם לפגוע בהרמיוני, נכון?" הארי אמר לו. "אחרי שהיא הייתה כל כך נחמדה ועזרה לך כשהלכת לאיבוד? אתה תיתן להם להרוג אותה?"

למשמע דבריו סקורפיוס פרץ בבכי קולני.

"תסלק אותו מפה, דובי!" מאלפוי האב צעק על היצור מעל בכיו של נכדו. "אני האדון שלך ואתה תציית לי!"

דובי נגע בהארי בידו הקטנה וברגע הבא הם היו בחוץ, עומדים למרגלות גרם מדרגות אבן אפלוליות שהובילו מעלה מרחוב צפוף ומטונף. הארי פלט קללה גסה ודובי נבהל.

"קח אותי בחזרה לשם," הארי ניסה לצוות עליו.

דובי, שהביט בו בעניים נוצצות, הנד בראשו בכוח, "שם מסוכן- מסוכן להארי פוטר אדונילי. דובי לא יכול שאדונילי הארי פוטר יפגע. דובי יעזור לחברה של הארי פוטר!"

"רגע – " הארי ניסה לעצור אותו אבל הוא נעלם בקול פקיקה.

מקלל שוב, הארי פתח בריצה במעלה המדרגות אל הרחוב המואר שמעל.

"חנות ההוקוס מוקוס – איפה – ?" הוא התנשף לעבר מכשפה עם שלושה ילדים שעברה במקום והבהיל אותה כל כך שהיא רק הצביעה אל המשך הרחוב באילמות.

הארי רץ בכל כוחו במורד סמטת דיאגון, מתעלם מהעוברים והשבים שבהו בו בתדהמה, עד שראה את השלט המנצנץ של חנות התעלולים. הוא הסתער על הדלת וגילה שהיא נעולה. ווילונות סגולים מנצנצים כיסו את התצוגות שבחלונות הראווה, מסתירים את המתרחש בתוך החנות.

"פרד! ג'ורג'! רון! תפתחו!" הוא צעק והטיח את אגרופיו בדלת.

הדלת נפתחה באחת ומישהו משך אותו פנימה בכוח. הוא מצא את עצמו דחוק כנגד דלת החנות בעוד שלושה זרים מוחלטים מכוונים אליו שרביטים.

אחד מהם היה גבר שחור קירח וגבוה עם עגיל באוזן אחת, השנייה הייתה אישה עם שיער וורוד קצר שלבשה מכנסי ג'ינס קרועים מתחת לגלימה בצבע ירוק בוהק, והשלישי היה איש מבוגר עם שיער לבן פרוע, רגל עץ ופנים מצולקות לאין שיעור; אחת מעניו הייתה גדולה בצורה לא אנושית, מתגלגלת בארובתה באופן מחליא.

"זה בסדר, זה רק הארי," רון הופיע במקום בליווי התיאומים. סימן סגול נפוח הופיע מתחת לאחת מעניו, והוא נראה מלא הקלה לראות את הארי. "אתה בסדר, חבר? איך ברחת?"

"לא כל כך מהר, וויזלי," האיש עם העין המוזרה נהם. "זה בקלות יכול להיות אוכל מוות בתחפושת."

"אין לי זמן לזה," הארי אמר וניסה להסיט את השרביטים שכוונו אליו, אבל זה לא היה קל כמו שהוא חשב. "הם הולכים להרוג את הרמיוני – "

"זה בדיוק משהו שאוכל מוות יגיד," האיש קטע אותו, עינו מתגלגלת ובוחנת את הארי מכף רגל ועד ראש כאילו הוא מסוגל לראות דרכו. "תספר לנו משהו שרק פוטר האמיתי ידע."

"כמו מה?"

"אני יודע!" רון אמר לאחר רגע קצר של מחשבה. "כשהיינו במכתש גודריק אתמול, מה אמרת שהיית רוצה לעשות עם הבית הישן של ההורים שלך?"

הארי זכר היטב מה הוא אמר. לרגע הוא לא רצה לספר משהו אישי כל כך לחבורת זרים מוחלטים, אך כשהבין שהם לא יעזבו אותו עד שהוא יענה, הוא אמר, "להפוך אותו לבית יתומים."

"זה הוא, בוודאות," רון הצהיר בביטחון.

"כן, אף אוכל מוות לא יחשוב על משהו כל כך רכרוכי," פרד הוסיף.

"שתוק," הארי מלמל בזמן ששלושת הזרים הורידו את שרביטיהם.

"קינגסלי שקלבולט," האיש השחור הציג את עצמו בקול עמוק ולחץ את ידו של הארי ביד גדולה. "זה נכון מה שאומרים, אתה נראה בדיוק כמו ג'יימס."

"תקרא לי טונקס," האישה עם השיער הוורוד אמרה בחביבות. "וזה עין- הזעם. זה לא נראה ככה, אבל גם הוא שמח לראות אותך."

"נעים להכיר את כולכם... עכשיו אתם מוכנים ללכת לעזור להרמיוני?"

"איפה היא נמצאת?" טונקס שאלה.

"היא ב..." הארי הבין שאין לו מושג. הוא קילל בחריפות. עד עכשיו יכול להיות שזה היה מאוחר מידי בשביל הרמיוני.

"מי לקח אתכם? ואיך ברחת?" קינגסלי שאל.

"אני לא ברחתי," הארי אמר. הוא סיפר להם מה התרחש מהרגע בו התעורר על הרצפה אצל מאלפוי עד שהוא הגיע בחזרה לחנות.

"זה לא הגיוני," טונקס אמרה כשהוא סיים את סיפורו. "לוציוס מאלפוי הוא אחד המשרתים הכי נאמנים של זה- שאין- לנקוב- בשמו, למה שהוא ישחרר אותך לחופשי?"

"לאן בדיוק גמדון הבית של מאלפוי לקח אותך?" עין- הזעם שאל את הארי.

"אני לא יודע בדיוק," הארי השיב. "היינו ברחוב די מוזנח, וכדי לחזור לפה הייתי צריך לטפס איזה מאה מדרגות."

"סמטת נוקטרון," רון אמר.

"טונקס, שקלבולט, אחריי," עין- הזעם רטן. "אתם שניכם, תישארו פה למקרה שגריינג'ר תצליח לחזור. ואתה – " עינו המוזרה התגלגלה לעבר רון, "קח את פוטר להוגוורטס. יש לנו מספיק דאגות בלי שהוא יסתבך בעוד צרות."

"אל תדאג, אנחנו נמצא אותה," טונקס אמרה להארי בטון מנחם והשלושה עזבו את החנות בלי גינונים נוספים.

הארי הביט לעבר רון והתיאומים, שלא אמרו דבר. "מה עכשיו?"

"נעשה מה שעין- הזעם אמר," רון השיב, נשמע רגוע מידי לטעמו של הארי. "הוא, טונקס ושקלבולט הילאים – זה אומר ציידי קוסמים אפלים – " הוא הבהיר כשהארי נראה מבולבל, "אם יש מישהו שיכול למצוא את הרמיוני, אלה הם."

"למה אתם נראים כאילו אתם בסדר עם כל זה?" הארי דרש לדעת משלושת האחים למשפחת וויזלי. "הרמיוני יכולה כבר להיות מתה, ואם היא עדיין בחיים זה רק בגלל שמענים אותה או מתעללים בה או אלוהים יודע מה. איך אתם יכולים פשוט לשבת פה?"

"מה אנחנו אמורים לעשות, להסתער על סמטת נוקטרון ולהפיל את כל הדלתות עד שנמצא אותה?" ג'ורג' החזיר בעצבנות. "המקום שורץ קוסמים אפלים וערפדים. אם נעשה את זה אנחנו נהיה אלה שנצטרך שמישהו יבוא להציל אותנו."

להארי לא הייתה תשובה חכמה לעובדות הקשות האלה. האמת הייתה שהוא לא ידע איך הוא אמור לעזור להרמיוני, אבל הוא התקשה לא לעשות כלום. כל חטאה של הרמיוני היה רצון לעזור לילד קטן שהלך לאיבוד – לא הגיע לה להיענש על כך.

"תראה, הרבה אנשים כבר נפגעו בגלל זה- שאין- לנקוב- בשמו והתומכים שלו, וכנראה שעוד הרבה יפגעו," פרד אמר בטון עובדתי, מחריף את זעמו של הארי. "אנחנו חיים במציאות הזאת כבר שלוש עשרה שנים. כדאי שגם אתה תתחיל להתרגל."

הארי לא האמין למשמע אוזניו. הוא לא ציפה לגישה כזאת מהתיאומים.

"בוא נלך," הוא זרק לעבר רון, התעטף בגלימת ההעלמות שלו ויצא מהחנות.

הפרק הקודם		הפרק הבא