סיפורו של ערפד אחד

פרק 8: הזאבים

עשר שנים נדד אדוארד לבדו. הוא הזין את עצמו מדמם של פושעים. פעם אחת היה בסמטה חשוכה כשראה גבר מאיים על נערה. הוא שמע את מחשבותיו ומה ששמע החליא אותו. הוא הרג את הגבר. הוא ציפה שהנערה תחוש הקלה אך היא צרחה למראהו וברחה משם. צרחותיה היו אלו שעוררו אותו וגרמו לו להבין שזו לא הדרך. הוא עשה את דרכו הביתה בתקווה שקארלייל ואסמה יסכימו לקבלו חזרה.

הוא הגיע הביתה תוך זמן קצר. אדוארד דפק בדלת בחשש. אסמה פתחה את הדלת וחיוך עלה על שפתיה. "הו אדוארד, חזרת" היא חיבקה אותו חזק. "אני יכול להישאר?" הוא שאל. "כמובן" אמר קארלייל שהופיע מאחורי אסמה. "אתה צריך לדעת קארלייל, אני... אני ניזונתי מדם אנושי, רק של פושעים ורוצחים. חשבתי שאני עושה צדק אבל אני יודע שטעיתי" אמר אדוארד והביט בקארלייל בתקווה שיסלח לו. קארלייל עטף אותו בזרועותיו. "העיקר שחזרת הביתה" אמר קארלייל ונשק לראשו.

המשפחה הייתה כה גדולה שהם החליטו לשנות מקום. רוזלי, אמט ואדוארד כבר סיימו את התיכון כל כך הרבה פעמים שזה כבר הצחיק אותם. הם עברו ממקום למקום כי לא יכלו להישאר במקום אחד, הם הרי לא מזדקנים. כך הם הגיעו לפורקס, עיירה גשומה במדינת וושינגטון.

הכל קרה יום אחד כשקארלייל ואדוארד יצאו לצוד ביער כשלפתע הופיע מולם זאב חום גדול. "זה לא הגיוני, מעולם לא ראיתי זאבים בגודל הזה" אמר קארלייל. "זה לא רק הגודל קארלייל, המוח שלו אנושי לחלוטין" אמר אדוארד בלחישה מהירה שכמעט ולא נשמעה.

"אני שמעתי אגדות עליהם, אנשי זאב. נשמתם וגופם יכולים להתאחד לגוף של זאב, אבל מעולם לא ידעתי שהם גדולים כל כך" אמר קארלייל. נהמתו של הזאב פסקה את שיחתם. אדוארד התכוון לתקוף אך קארלייל הניח יד על כתפו. "אני רוצה לשוחח איתו" אמר קארלייל. אדוארד נתן בו מבט מוזר אך משך בכתפיו.

"שלום, אני קארלייל קאלן, אשמח לשוחח איתך, אתה מוכן לחזור לצורת האדם שלך?" שאל קארלייל. "לא" תרגם אדוארד. הוא חרק את שיניו לפני המילים הבאות "אני לא סומך על מוצצי דם". "אם כך, בני אדוארד יתרגם אותך כפי שעשה כעת, הוא קורא מחשבות" אמר קארלייל. הזאב כמו הנהן.

"מה שמך אדוני?" שאל קארלייל. אדוארד חרק את שיניו למשמע פנייתו של קארלייל. "אני אפרים בלק, הצ'יף של שמורת לה-פוש" תרגם אדוארד. "אנחנו לא מוכנים שמוצצי הדם יגורו בקרבנו, תפקידנו להגן על בני האדם החיים כאן" הוא המשיך. "אני מבין, אך אנו שונים מבני מיננו, איננו ניזונים מדם אנושי" הסביר קארלייל. "אם כך ממה אתם ניזונים?" שאל אדוארד בשמו של הצ'יף. "דמם של בעלי חיים ביער" ענה קארלייל. "בסדר גמור, אני מוכן שתישארו כאן, אך האם תהיה מוכן להסכים לחוזה?" שאל אדוארד. "כמובן" ענה קארלייל. "אתם לא תפגעו בבני האדם בפורקס, לא תשנו בני אדם ולא תעברו את הגבול שבין העיירה לשמורה, אנחנו לא נעבור לשטח שלכם" אמר אדוארד בקולו של הצ'יף. "אני מסכים" אמר קארלייל. "זהו חוזה לעולם" אמר אדוארד בקולו של הצ'יף. קארלייל הנהן ובהינד ראש נוסף נעלם הזאב במעבה היער.

"אני לא חושב שהיית צריך להסכים" אמר אדוארד. קארלייל נאנח. "ומה רצית שנעשה? שנכריז מלחמה?" שאל קארלייל. "לא יודע, אבל זה כבר לא משנה." אמר אדוארד בתבוסה והם המשיכו את הצייד שלהם.

קארלייל ואדוארד שבו לביתם וסיפרו למשפחה את ההסכם. גם אמט לא חשב שהיה עליהם להסכים, הוא רצה להילחם, הוא היה חובב קרבות. אך הם נשארו שם וקיימו את ההסכם עם הצ'יף אפרים בלק.

הפרק הקודם		הפרק הבא