זר בכל מקום

יש לי תוכנית

אני יודע איך לברוח מפה!

כשסוהרסן יעבור פה ויביא אוכל, אהפוך לכלב ואנסה לתזמן במדויק מתי הוא קרוב אלי מספיק כדי שאוכל להפיל לו צלחת אוכל של אחד מהאסירים האחרים. כשהסוהרסנים מסתכלים עלי בצורת הכלב שלי, הם לא מזהים מוח ברור שאפשר לשלוף משם זכרונות כסעודה. כשאני מפעיל את צורת האניגמאוס שלי, אני מצטמרר מזכרונות ישנים, עמומים, ומהכרת תודה להחלטה שלנו לעזור רמוס.

כואב לי לחשוב על האיש חסר המזל שלא יקבל אוכל במשך כל היום, אבל כואב לי יותר לחשוב שהשם "פוטר" לא יתקיים יותר.

אני אשתמש במגש הברזל וארסק אותו לחתיכות עם השיניים המחודדות שלי, ואוכל לפרוץ את המנעול!

לא אוכל לכתוב עוד. לפחות לא בקרוב.

להתראות, אולי לתמיד.

משמעותו של כישלון הוא מוות.

אני לא מתכוונת לתרץ תירוצים על מבחנים ושטויות.

אני כבר לא מרגישה כל כך מחוברת לפאנפיק, ולמען האמת גם שחכתי ממנו.

לאחרונה נזכרתי בו, ואני אשתדל לעשות כמיטב יכולתי להפעיל אותו בחזרה.

זה גם תלוי בכם - אני לא עושה מה שאני עושה בשביל הערכה, אבל זה כן עוזר לשפר את המוטיבציה ואת מבנה הסיפור, במיוחד הערות בונות.

ברוכים השבים לעצמי:)

הפרק הקודם