תחת עינה הפקוחה של עין דור

"הבקע בחומה, ידידיי, יפורר את המסך." אלכסנדרה היססה לרגע, ואז הוסיפה, קולה חוזר לעצמו בהדרגה: "אל תקנו מזוודות עדיין."

"למה לא?" שאל סמיון, כמו תמיד מבטא בקול את המחשבות מהן כולם חששו.

מבטה של אלכסנדרה שב והתמקד, אך במקום להט נחוש בעיניה נצצו דמעות. "לא כולנו נצא בשלום."

~החוג הציוני בלנינגרד, 1976

השעה הייתה אחת וחצי כשאבי ירד מהאוטובוס בתחנה המרכזית, ולא מאוחרת בהרבה כשעמד עם התיק מול בניין דירות טיפוסי. מבטו התעכב על הפרחים על אדן החלון בקומה השלישית, בולטים בצבעם האדום העז גם מלמטה. חיוך קטן ריצד בזווית שפתיו. 

אבל יש עוד משהו שהוא צריך לעשות לפני שהוא חוזר הביתה. 

הדלת לדירה מספר שתיים, בקומה הראשונה, הייתה פחות או יותר מול חדר המדרגות, ונפתחה ברגע שהוא הגיע לקומה עצמה. על כל דייר אחר אבי היה חושב שאולי הציץ בעינית וחיכה לרגע הזה כדי להפחיד אותו או לעבוד עליו, אבל לדיירת היחידה בדירה מספר שתיים לא היה צורך בשטויות כאלה. "אברם גרשונוביץ'," סאש חייכה אליו. "תה?"

"רק אבי," הוא מלמל, כמו תמיד, אבל השכנה שלו כבר נעלמה בפנים והוא נכנס בעקבותיה.

אלכסנדרה יוסיפובנה - או סאש, כפי שקראו לה מכריה - הייתה בראש ובראשונה אמנית. קשה היה להאמין אחרי מבט יחיד במצבו הפרוע של שיערה הבהיר, על אף אורכו הקצר, ששטיח הקיר בסלון מאחוריה היה מעשה ידיה - אריג יפהפה שתיאר רוח נושבת ביער שעובר בין ארבע עונות השנה, עלים כתומים שנופלים, הופכים לפתיתי שלג ונישאים חזרה מעלה ירוקים וצעירים, ולבסוף מתחברים לענפים כשצבעם ירוק-זהוב. בין כל השטיחים והבדים קל היה לשכוח שבנוסף היא הייתה מגדת עתידות.

"באתי להגיד לך שטעית," אבי הכריז. הוא התלבט במשך כל הנסיעה איך יגיד את זה, איך יספר לה שהנבואה שניתנה לו בסוף הקיץ לכבוד הלימודים בהס לא התגשמה, להפך. עכשיו הוא גילה שהדרך הטובה ביותר הייתה גם הפשוטה ביותר. 

הרגיש טוב להגיד את זה. 

סאש המשיכה לחטט באיזו מגירה במטבח, כנראה בחיפוש אחר התיון הראוי ביותר שלה. "לא טועה." היא שלפה שניים - לימונית בשבילו, קמומיל בשביל עצמה - והניחה אותם בכוסות שעמדו על השיש. היא לא הוציאה אותן בנוכחותו. "אתה לא לראות מה אני יודעת. לא יכול להבין." 

"אבל זה העניין," הוא פרש זרועות לצדדים במעין מחוות ניצחון. הביטחון שלה היה… מערער. אבל זה לא משנה, הוא הזכיר לעצמו - הוא יודע משהו שהיא לא. הוא יודע מה קרה לו בהס ממש השבוע. "הכל קרה כמו שאמרת, ואני שרדתי." 

סאש סיימה למזוג מים מהקומקום לשתי הכוסות ולקחה אותן בידיה. "לא מקשיב לי, לא תבין." היא נאנחה, וסימנה בראשה לעבר הספה בסלון. "בוא, שב."

היא לא יודעת, אבי הזכיר לעצמו, ולקח נשימה עמוקה. היא לא יודעת מה שאני יודע. הוא שיחרר את האוויר שכלא בתוכו באנחה, הוריד את התיק הגדול מכתפיו וחצה את החדר. היא לא נראתה מרוצה כשהתיישב לידה, גם לא שמחה לאיד או עצובה. הוא לא היה בטוח מה לחשוב. 

היא החזיקה את ספל התה בידיה, אבל לא נגעה בתכולתו. "אתה זוכר מה ראיתי, אז."

אבי הנהן. "וזה קרה, כמו שאמרת. הייתי עם חברה ביער, וחשבתי שאני עומד למות והיא לא עשתה כלום, אבל-" הוא צחק, קצת בעצבנות, קצת בהקלה. "זה היה בסדר בסוף! זאת הייתה רק אשליה, והיא לא התכוונה להשאיר אותי להתמודד עם המפלצת לבד, אז זהו זה, נכון?" הוא הביט בה בציפייה. הוא לא הצליח לפענח את מבטה. "...נכון?" 

היא היססה. "אני מבינה, אבל זה, איך אומר… מוקדם." היא הניחה את הכוס על שולחן קטן סמוך, והניחה את ידה הפתוחה לפניה, ביניהם, כהזמנה. "אם עוזר, יכולה להסתכל שוב." 

אבי צמצם את עיניו. "אז ספרי לי עוד משהו," אמר, והופתע מכמה קולו נשמע תקיף. "אל תחזרי סתם על אותה נבואה ישנה, תגידי לי מה עוד קורה לפני שאני מת." 

"אין בעיה." הוא התרצה והניח את ידו בין ידיה. סאש עצמה עיניים, רטט עבר בפניה ואז הן נפקחו שוב באחת, שתי מערבולות כחולות שננעצו בו. "בחלוף הקרה," היא אמרה בקול שנשמע כאילו הגיע מכל כיוון בו זמנית. "בלבה הפועם של אדמה אסורה, חבריך יעמדו מנגד, ואתה תתייצב מול המוות." 

אבי המתין לרגע בזמן שעיניה חזרו לצורתן המקורית, ורגע נוסף עד שמצמצה כמה פעמים ושבה והתמקדה בו. "החלק על הלב היה חדש," הוא העיר, מנסה להישמע קליל. "וגם על החורף, אחרת מזמן הייתי מודיע לאמא שאני לא בבית לליל הסדר." 

סאש נדה בראשה. "אתה מאשים אותי." היא לא בדיוק שאלה. הוא לא היה מרגיש בנוח לענות אם הייתה שואלת. "אני לא מחליטה מה עתיד, רק רואה ומספרת. כמו בתחזית אומרים לך גשם לפני טיול, או…" ידיה עדיין היו כרוכות סביב כף ידו. היא לחצה אותה בעדינות. "אני מצטערת."

"אל," אבי מלמל. "אולי זה לא נורא כמו שזה נשמע. אולי… אולי זה כמו הפעם ההיא שאמרת לאבא לפנות מערבה אל אבות אבותיו ובסוף הוא סתם התקבל לרמב''ם." הוא חייך חיוך מתוח. היא לא ענתה. "טוב, היה נחמד לראות אותך," הוא קפץ ממקומו, פחות או יותר שיגר את עצמו אל הדלת, והאט רק כדי לקחת את התיק. "תבואי לבקר מתישהו גם, הא?" הוא השאיר את ההזמנה תלויה באוויר ויצא, סוגר אחריו את הדלת. רק בחצי-הדרך מהקומה השנייה לשלישית הוא נזכר שלא נגע בתה שלו.

נו, טוב. אם היא באמת יודעת הכל על העתיד היא לא הייתה צריכה להכין לו כוס מלכתחילה.

*

 לאיריס שוורץ לא הייתה נטייה לקסם נבואי; היא לא נזקקה לו. אמא פשוט יכולה לדעת מתי זה הבן שלה שעולה במדרגות.

אבי לא זכר את עצמו זז, אבל רגע אחד הוא עמד מולה ורגע אחרי זה היא עטפה אותו בזרועותיה. חום ושלווה שהוא לא הרגיש כבר יומַי- כמה ימים, הציף אותו. 

טוב לחזור הביתה.

*

"איך היה?" איריס התיישבה מולו זמן מה אחר כך, כשישבו לשולחן העץ בסלון. 

"מעולה," אבי דחף לפיו חתיכה אחרונה מהאוכל שלו. "את יודעת שאני מת על השניצל שלך." 

היא צחקה ונגה בראשה, חיוך קטן מרצד על שפתיה, אך שביב של חוסר נוחות התגנב למבטה. "בבית הספר." 

"וואו," אבי בלע. "מאיפה להתחיל?" 

ובאמת, מאיפה להתחיל. עכשיו כשהסתכל אחורה אבי התקשה למצוא את המילים כדי לתאר את החוויה של לישון עם זרים בחדר אחד בפעם הראשונה בחייו (הוא ציפה שזה יהיה לא נוח, והופתע לגלות כמה מהר הוא התרגל לכל הרעשים הקטנים ששחר ונועם עשו בזמן שניסו להירדם או התארגנו בבוקר), או איך בדיוק האוויר השתנה אחרי שבילית כמה ימים מחוץ לעיר, גם אם זה לא היה רחוק במיוחד, ואיך הוא עדיין מרגיש מעט מהקסם של גבריאל סער כאילו נדבק לעורו, כמו ג'לי שאת רובו הוא הצליח לנער אבל חתיכות קטנות ועיקשות נשארו על ידיו- אוקיי, זה מספיק מילים לעכשיו. 

"ממש נחמד," הוא אמר בכנות. "האנשים מגניבים, ועוד לא יצא לי להסתובב הרבה אבל נראה שיש מלא מקומות טובים לשבת בהם וכאלה. אני לומד בחוץ כל הזמן עכשיו, שתדעי לך. נראה לי שזה ממש עוזר לקסמי אוויר שלי? כאילו, תראי," הוא פרש את כפות ידיו אחת מעל השנייה, וענן סערה קטן התגבש ונוצר ביניהן, כולל טיפות גשם קטנטנות. 

"אני ממש שמחה בשבילך," איריס קרנה לעברו, ולא הסתירה את הגאווה בקולה. חזהו של אבי התמלא חמימות. "אגב, כבר עשו לכם פעילות פתיחה?" 

ברק הבזיק בין ידיו של אבי, וברגע של חוסר ריכוז הענן התפזר. יכול להיות שזה מה שהסיפור עם גבריאל היה, פעילות פתיחה מטופשת? גילי אמרה שכנראה חילקו אותם לזוגות כדי שיתגבשו, אבל לא יכול להיות שמישהו באמת חשב שיער אשליות שבו אבי היה בטוח שהוא הולך למות היה רעיון טוב. הוא רצה לצרוח, לדפוק על השולחן, לדפוק לגבריאל אגרוף בפרצוף. בעיקר הוא לא רצה לחשוב על זה יותר ממה שהוא חייב. "חוות דרקונים אחרי החגים," הוא מלמל. הוא פגש במבטה של אמו לשבריר שנייה אחרי שאמר את זה, ונד בראשו. "מצטער, אני פשוט… ממש עייף." הוא קם. "אני חושב שאני אלך להתקלח, בסדר?" 

איריס הנהנה. "אל תדאג לגבי המים החמים," היא ניסתה לחייך. "תגיד לי אם אתה צריך משהו." 

אבי הנהן בהכרת תודה, והלך לחדרו לקחת בגדים להחלפה. הוא שלף את הטלפון מהכיס בדרך, הביט בצג לרגע, ומיהר להקליד הודעה לפני שיתחרט. כשסיים הוא זרק את הטלפון בחוסר טקסיות על המיטה. עכשיו הוא באמת הרגיש עייף.

*

הטלפון חיכה לו באותו מקום כשהוא חזר - כמנהגם של חפצים דוממים - עם הודעת תשובה לזו ששלח קודם. 

אבי: למה את חושבת שעשו לנו את הקטע של היער?

גילי: אין לי שמץ

גילי: למה נזכרת פתאום?

אבי נאנח. הוא באמת קיווה שיהיה לה לפחות ניחוש.

אבי: אמא שלי שאלה אם כבר עשו לנו פעילות פתיחה או משהו. אין מצב שזה מה שזה היה, נכון?

גילי: לא חושבת

גילי: כאילו

גילי: אם זאת הייתה פעילות גיבוש היינו פוגשים עוד אנשים בפנים

ברור. ברור. עם כמה שהס יכול להיות הזוי - חלק ממסלול הריצה של דינה בבגרות בספורט עבר על פני הכנרת - זה באמת לא היה הגיוני. במבט לאחור הוא וגילי עברו בחלק נכבד מהיער בלי להיתקל באיש כשעוד היו חלק מה… מבחן? ניסוי? משהו אחר? 

אבי: לא שאני מנסה להיות דרמטי, אבל

אבי: אני רוצה לחקור את זה

גילי: אבל אתה כן

אבי: מה זה היה

לקח לה כמה שניות לענות הפעם. 

גילי: אני מקווה שברור לך שאתה לא הולך לבד

גילי: כל עוד זה לא בא על חשבון ההתערבות שלנו, כן?

הוא צחק. 

אבי: ברור

אבי: אם אני נכשל שוב במתמטיקה הלך עליי 

גילי: עשינו עסק

אבי הרשה לעצמו לחייך כשסגר את השיחה והחליק את הטלפון לכיס. מה שהדבר ביער לא יהיה, הייתה לו תחושה שעכשיו, כשהוא קיבל החלטה ולא ייצא למסע הזה לבד, משהו מדהים מחכה לו בהמשך.

*

מה שלא יהיה הדבר המדהים שצופן לו העתיד, זאת לא הייתה שיחה משחר. גם לא הודעה. 

הוא אמר לעצמו שזה בטח כלום - אחרי הכל, לשחר הייתה נסיעה ארוכה אתמול, הוא בטח ישן כל הדרך, ואז הגיע הביתה והלך לישון במיטה נורמלית. אולי הוא עדיין לא התעורר.

אבי העיף מבט בשעון. כמעט שתיים-עשרה בצהריים. זה סביר, נכון?

ועדיין, משהו בבטנו של אבי התכווץ כשחשב על הלילה האחרון בתוך היער, על המבט של שחר כשמצא אותו והדברים שאמר באותו רגע, ומאוחר יותר כשהצליחו לצאת. ו...

"דבר איתי," שחר אמר לו, רגע לפני שעלה על ההסעה. הוא אמור להתקשר עכשיו? אבי לא רצה להעיר אותו, או גרוע מזה - ללחוץ עליו באופן כלשהו. מה הוא עושה?

אבי החליט מיד לא לדבר על זה עם איריס. אמא סתם תביך אותו, על אף כוונותיה הטובות. אבא חזר מאוחר אתמול ממשמרת כפולה בבית החולים, ועדיין לא יצא מהמיטה. הוא כנראה יראה את פניו רק בעוד כמה שעות, בדיוק בזמן לאכול ארוחת צהריים קלה לפני ארוחת החג בערב. זה השאיר רק אפשרות אחת - והוא לא יודה בזה בפניה, אבל היא היתה אפשרות לא רעה בכלל.

הטלפון צלצל פעם, פעמיים, ואחרי הפעם הרביעית אבי כבר נשך את שפתו התחתונה בדאגה. חמישית. שישית. 

"מה איתך, אח שלו?"

"היי, דין-דין," הוא פלט. היא לא נשמעה מדהים - קצת עייפה, וכאילו היא מנסה לדבר בשקט. העובדה שלא הגיבה לשם החיבה שהוא אהב והיא אהבה לשנוא רק חיזקה את התחושה. "... מה קורה?" 

"אתה יודע." הוא דמיין את דינה מושכת בכתפיה. "כרגיל." היא משכה באפה. "מה איתך?"

"את מצוננת?" הוא שאל לפני שהספיק לעבד את המחשבה.

"מה?" היא נשמעה מופתעת. "אַה- אֶה, כן, בטח מאיזה תרגיל שהיה לנו אתמול בלילה, נשארתי ממש עד מאוחר."

מה זה התרגיל הזה בכלל, בגללו משאירים אותך בבסיס פתאום?"

דינה צקצקה בלשונה. "סתם, זה-" היא עצרה. "אוקיי, התחמקת מספיק, שפוך. מה יושב עליך?"

אבי התכוון למחות, אבל נאנח. "יש… יש איזה בחור אחד, חבר שלי מהבית ספר. הייתה לנו פעילות קצת לחוצה ממש לפני שיצאנו לחופש, והוא לא נראה טוב תוך כדי, אבל אחר כך הוא היה בסדר אבל עבר יום ולא שמעתי ממנו ואולי זה סתם כי הוא היה עייף או עם המשפחה או משהו אבל-" הוא נעצר, קוטע את שטף המילים והמחשבות כדי לקחת אוויר. "אני דואג לו," הוא סיכם, והרגיש שהמילים מגושמות מכדי לתאר מה עובר במוחו באמת. 

דינה המהמה - צליל קטן וחלש, שלא שמע ממנה מעולם לפני כן. "תראה," היא אמרה באיטיות, ברכות שהפתיעה אותו מעט. "אם משהו קרה לחבר שחשוב לך אתה צריך להיות שם בשבילו, אבל אל תכפה את עצמך עליו. תן לו להוביל אותך, תן לו לראות שאתה עושה את זה כי אכפת לך ממנו ולא סתם כדי להרגיש טוב עם עצמך. תנסה… אני לא יודעת, תשאיר לו הודעה, או משהו?" 

אבי הנהן, ואז אמר באיטיות: "כן, אני… זה רעיון טוב." הוא חייך. "והיי, דינה? תודְ-"

"חייבת לזוז," היא אמרה במהירות, ובלי לחכות לתגובה ממנו ניתקה. 

אבי הביט בגבה מורמת בצג הטלפון שלו, כאילו זה ייפסק לו את כל התשובות. "או-קיי," הוא מלמל, נד בראשו, והתיישב בחזרה על המיטה שלו. הוא דפדף בשיחות שלו עם אנשי קשר, ופתח את השיחה עם שחר. אצבעו ריחפה לרגע מעל המקלדת המוצגת על המסך, ואז נעה ימינה לעבר האייקון של הקלטה. 

"היי, אממ." הוא היסס. ליחך את שפתיו. ניסה שוב. "מה קורה, שחר, אני…" למה הלשון שלו הרגישה כל כך יבשה? "אני לא יודע מה עובר, אם איך אתה מרגיש עכשיו, אבל אני רוצה שתדע שאני כאן בשבילך. בכל מה שתצטרך. אז אם אתה רוצה לדבר, רק תגיד לי. ואם לא, אז גם זה בסדר." חיוך קטן נמתח על שפתיו. "ו… תמסור שנה טובה גם לדולפינים ממני, אה?" הוא סיים, ושלח את ההקלטה. 

הוא לא שם לב מתי הופיעו הסימונים הכחולים ליד ההודעה שלו, אבל הרבה זמן אחר כך, כשישב לארוחת ערב חגיגית עם הוריו, אבי הגניב מבט לטלפון שלו וראה שם הודעת תשובה: אני מעדיף שנדבר על הכל כשנחזור. פנים אל פנים. ואחריה: חג שמח, ואחרונה: ותודה. באמת תודה.

ברור, אבי הקליד בחזרה. חג שמח! הוא הרשה לעצמו לחוש הקלה, והחליק את הטלפון חזרה לכיס. 

ולעזאזל עם סאש; השנה הבאה כבר נראתה מעט יותר טוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא